תאווה ושמה כסף

 

 

אנשים אוהבים כסף.

 

החיים סובבים סביב הכסף, הכל עולה כסף, גם המירוץ המטורף אחר חיי החומר תורם למרדף הבלתי פוסק לצבירתו. כך הופך הכסף להיות הדלק והכוח המניע שנבנה מתאוותם של בני האדם לצבור ממון ורכוש, ולרוב מוביל הוא לגאווה ולרדיפה אחר כבוד ומעמד. ככל שירדוף האדם אחר הכסף, כך הוא ירעב אליו יותר ולעולם לא ירגיש תחושת שובע, ומן הסתם לא יסתפק במה שיש לו.

 

כמה מילים על הנהירה חסרת-המעצורים אחרי הכסף, ועל תאווה ושמה כסף!

 

כדי שאדם יסתפק במועט, או לכל הפחות ישמח בחלקו, עליו להשלים בתוך תוכו עם מה שזיכה אותו הבורא, ועל כך שאלו חז"ל: איזהו עשיר? – וענו: השמח בחלקו!. אבל מה לעשות שלא כולם חושבים כך, ורבים וטובים חולמים להיות עשירים, ככה סתם לפתע פתאום, כי בחלומות כמו בחלומות – בכל דרך אפשר להיות מליונר.

 

יש אדם שחולם על זכייה בלוטו, ואילו השני על זכיה בטוטו, ויש את זה שיתפשר על כל משחק או כרטיס מזל אחר, שיהפוך אותו בין רגע לאחד מעשירי העולם. יש גם את אלה ש’סבורים’ שהם או-טו-טו עומדים לזכות בירושה עלומה ומיוחלת מהדוד הרחוק שגר אי-שם, שמעולם לא היה איתם בקשר, ובערוב ימיו החליט הדוד הנדיב להוריש להם את כל הונו, כי סוף כל סוף דוד זה דוד, לא?!

 

כשנסתפק במועט ונזכה לשמוח בחלקנו ואף להודות לבורא על מה שזיכנו ברחמיו, נצטרך לוותר גם על החלומות והרצונות שמובילים אותנו לצבור רכוש בצורה חולנית, ועל הרדיפה חסרת המעצורים אחרי הכסף. כדי לרסן ולשבר את תאוות הממון דרושה עבודה פנימית חזקה מאוד, שאחת התוצאות שלה תזכה אותנו במידת ההסתפקות במועט, שהיא אחת המידות שבעזרתן יוכל האדם לזכות לעושר ולאושר אמיתיים, כי איזהו עשיר? – השמח בחלקו.

 

תאוות הממון היא חולי רע. אדם שלא התברך בממון ירדוף אחר הממון גם אם יצטרך לעזוב הכל ולהגיע עד למקומות רחוקים על פני כדור הארץ בתקווה להתעשר. ומי שכבר התברך בממון, גם לא ‘אין נחת’, והוא משתדל להעצים יותר את רכושו וממונו, כי "מי שיש לו מנה, רוצה מאתיים, ומי שיש לו מאתיים רוצה ארבע מאות" וכן הלאה, וככל שהוא מצליח יותר כך גם התיאבון נעשה גדול יותר. בשני המקרים הרדיפה הזו גורמת לפגיעה באדם, דבר שעלול לגרום לו אפילו לפזול לממון חברו ובקלות לעבור על הדיבר: "לא תחמוד בית רעך…וכל אשר לרעך", כי לרדיפה שמקורה בתאוות ממון אין מעצורים ואין גבולות.

 

אם אדם היה זוכה להבין שכל מזונותיו נקצבים לו בראש השנה, ולא משנה עד כמה הוא יטרח וישתדל, או יסע ממקום למקום במטרה לחפש פרנסה גדולה יותר, ולא משנה אם הוא יקבל על עצמו, לצורך העניין, לעבוד ‘מצאת החמה עד צאת הנשמה’ – עליו להבין שכל זה אינו משנה מאומה, כי מזונותיו נקבעו לו כבר מראש השנה. עם הבנה זו, הוא בודאי לא היה מוצא את עצמו במירוץ מטורף זה, אלא היה מסתפק במה שיש לו, גם אם מדובר במקום עבודה עם שעות סבירות, דבר שהיה מאפשר לו לנצל את שאר הזמן עבור משפחתו, ילדיו ולעצמו, ובדרך זו לאפשר לו ולבני ביתו זמן איכות.

 

אם אדם היה זוכה להבין שהכל נמצא תחת השגחתו של הקב"ה, הוא היה זוכה להסתפק במה שיש לו ולהיות שמח בחלקו. בנקודה זו הוא גם מפספס דבר מאוד חשוב –  שיש משגיח שזן ומפרנס את הכל, כלומר שיש השגחה על הכל, כולל הממון, השגחה שאותה הוא צריך להמשיך עליו.

 

מה היא ההשגחה השלימה, וכיצד נוכל להמשיך אותה עלינו?

 

ידוע הוא, שהקב"ה משגיח בהשגחה פרטית על כל אחד ואחד, והוא צופה כל הנסתרות, ואין דבר גדול או קטן שלא נעשה מבלעדי רצונו, והכל מושגח בהשגחה עצומה ופרטית וכל צער ועוגמת נפש או צרה שעוברים על האדם, הכל בחשבון מדוייק מאוד. זאת מציאות קיימת בין אם האדם רוצה להכיר בה או לא, בין אם היא מוצאת חן בעיניו או לא, כי הקב"ה מלא כל הארץ כבודו, והאדם מושגח על ידו תמיד. אולם העובדה שהקב"ה משגיח עלינו תמיד היא עניין אחד, והעובדה שאנו צריכים להכיר ולהרגיש בהשגחה זו, היא עניין אחר. לכן עיקר תכליתו של האדם היא, שהוא יוכל לזכות להמשיך על עצמו את ההשגחה שלימה, כלומר שיזכה לדעת בידיעה שלימה וברורה שהקב"ה משגיח עליו. ואיך יזכה לזה? – על ידי שישבר האדם את תאוות הממון והרדיפה אחר הכסף והרכוש.

 

תאוות הממון התפשטה בכל העולם כולו וכולם מונחים בה. לכן חושבים אותם אנשים שרודפים אחר הממון, שצריך לעשות את כל הפעולות והתחבולות כדי להשיג את הכסף. אדם שמונח בתאווה זו קשה לדבר עמו בעניינים רוחניים, כי כל מוחו ונפשו מונחים בגשמיות וקשורים רק בתוך תאווה זו, ולכן הוא מבזבז את ימיו ואת שנותיו ברדיפה אחר הממון. מכיון שהאדם נמצא כל כך עמוק בתאווה זו, הוא לא מצליח להמשיך עליו את ההשגחה שלימה, כלומר להרגיש ממש את השגחה הפרטית בכל תחום ותחום בחייו כולל פרנסתו. דבר שיכול להיעשות אם רק ירסן את התאווה לכסף.

 

מציאות זאת היא עגומה וכואבת. בני אדם בוערים לתאוות ולהבלי העולם הזה, ובפרט כשמדובר בתאוות ממון שיכולה להוציא אדם מדעתו. אדם בר-דעת שישכיל להבין ברגע של ישוב דעת עם מחשבה צלולה, וישאל את עצמו – מה יצא לי מכל זה? לשם מה אני רודף כל כך אחר תאוות העולם הזה? – רגע של מחשבה צלולה שתוביל להסתכלות על עצמו, על התכלית והייעוד שלו בעולם הזה, וכמובן שיזכה להרגיש, לראות ולהמשיך עליו את ההשגחה הפרטית.

 

מובן מדברים אלה, שברגע שנדע לשלוט ברצונותינו וביצרינו, ונבין שהממון הרכוש או כל דבר אחר, נקבע עבורנו כבר בראש השנה (כל שנה בפני עצמה, והכל תלוי במעשיו של האדם), מכיון שבראש השנה קובעים לאדם מה הוא יקבל וכמה בכל תחום בחייו, כגון: פרנסה, ילדים וכו’. כשנבין גם שהכל מושגח בהשגחה עליונה ופרטית של הקב"ה, מהדבר הקטן ועד לדבר הגדול, ונדע שאנו מושגחים בהשגחה זו בצורה תמידית – נבין שכל הרדיפה הזאת היא רדיפה אחר תאוות בלבד – לחינם, במילים פשוטות. הבנה זו תעזור לנו לבלום דחפים אלה, שהשפעתם עלולה להיות שלילית ואף לגרום לנזקים.

 

מצאנו לנכון להוסיף עוד כמה מילים, על הנושא שבו עוסק המאמר, על פי דברי רבי נחמן מברסלב (ליקו"מ ח"א, סח):

 

 

"כל הנפשות תאבים ומתאווים לממון, ולא לממון בלבד מתאווים ואוהבים אותו, אלא אפילו את האדם שיש לו ממון, כמו שכתוב (משלי יד): "ואוהבי עשיר רבִּים", וזה בגלל שהנפש באה ממקום עליון, שהממון בא ומשתלשל ומתהווה משם, כי בודאי התחלת המקום שמגיע משם הממון, הוא בודאי מקום קדושה ושפע-קודש, ועל כן הנפש תאבה לממון, מכיון שהנפש באה מהמקום שהממון בא משם…"

 

 

"אך צריך לבלי להתאוות לממון, כמבואר מעניין זה על גודל גנות תאוות הממון, אלא צריך רק להתאוות ולאהוב את המקום שהממון בא ומשתלשל משם (שהוא מקום קדושה ושפע-קודש)…"

 

 

"ודע, שראוי שכל ישראל יהיו להם ממון, אך יש מידה אחת שמפסדת ומאבדת מהם הממון, והיא מידה רעה ומגונה, שקשה מאוד להינצל ממנה. ואפילו אם ירצה אחד להינצל ממנה, ובפרט בשביל תאוות הממון, כדי שלא יפסיד את הממון, עם כל זה, המידה הרעה מתגברת עליו ועל ידי זה מפסיד הוא את ממונו שהיה ראוי שיהיה לו. והמידה הרעה ההיא, היא מידת הכעס… ועל כן כשרואה היצר-הרע, שמשתלשל ויורד שפע לאדם, כדי שיהיה לו ממון, אזי הוא יורד ומזמין לו כעס, כי הכעס הוא ממש בחינה אחת ועניין אחד עם הממון במקום שורש השתלשלותם, ונמשכים הם ממקום אחד… כי הממון והעשירות הם בחינת חומה, כמו שנאמר: "הון עשיר קרית עוזו וכחומה נשגבה", והכעס הוא קילקול החומה. כשהיצר הרע מזמין לאדם כעס, הוא הופך לו את החומה לְחֵמָה (כעס וזעם)…"

 

 

"כשהופך לו את החומה לְחֵמָה (כעס וזעם)…אזי גורם לו להפסיד את ממונו…ועל ידי הכעס גורם רעה לבשרו של האדם, כמו שנאמר: "והסר כעס מליבך והעבר רעה מבשרך"…ועל ידי הכעס מאבד את נפשו, בחינת: "טורף נפשו באפו", כפי שמובא בזוהר…"

 

 

"שהשם ישמרנו ויצילנו ממידה מגונה זאת…" – וכן מהתאוות ומרדיפה אחרי הבלי העולם הזה.