כי אבא זה אבא!

 

 

מעשה במלך שבנו היה חוטא כנגדו פעם אחר פעם בהתנהגות מבישה ומעשים רעים. כעס המלך על בנו מאוד וגרש אותו מהארמון. עמד הבן מחוץ לארמון בצער גדול וחשב בליבו: "זהו. המלך גירש אותי לצמיתות מארמון המלוכה, ואהיה נע ונד ללא ההגנה והעזרה להם אני רגיל כל כך מילדותי. אלך לי לעיר הגדולה ואמצא איזה דבר לעסוק בו לפרנסתי".

 

הלך לו הבן מלך לעיר הגדולה, והחל מתעסק שם בעבודות כאלה ואחרות בשביל פרוטות מעטות למאכל ולינה. לשמחתו, ראה שבכל מקום שהוא עובד מתייחסים אליו יפה, ואף מוסיפים לו על השכר הרגיל. הוא תלה את היחס הטוב שהוא מקבל בהשכלתו ונימוסיו הטובים שקיבל בבית המלוכה. וכך הלך מחיל אל חיל, עד שהתבסס כראוי בחיי המסחר בעיר והפך לבעל בית חשוב.

 

לפתע חל מפנה בחייו. הסוחרים בעיר הפסיקו לפקוד את בית המסחר שלו. ואף החלו מתנכלים לו ופוגעים בו יותר ויותר, עד שהעלילו עליו עלילה וגרשו אותו מהעיר. עמד הבן מלך מחוץ לשערי העיר וחשב בליבו: "אולי אשוב אל אבי המלך, אולי יקבלני חזרה לארמון… לא. אין הוא רוצה בי, הרי גרש אותי מלפניו…"

 

עוד הוא חושב מחשבות אלו, צץ מתוך היער הסמוך איש זקן, ניגש אליו ואמר לו: "בני היקר, מה לך פה עומד בדד?". החליט בן המלך לספר לו את כל סיפורו. אחרי ששמע הזקן את סיפורו אמר לו: "תדע, מה שהשתנה אליך היחס בעיר לפתע, הוא מפני שאביך ידע על בואך לעיר, ועל הצלחתך, והוא ציווה על אנשי העיר לעשות לך עלילות ולגרש אותך מהעיר".

 

"מדוע?" התקומם הבן מלך, "מדוע ציווה עליהם לגרש אותי? לא מספיק שגרש אותי מהארמון, עד שסוף סוף הסתדרתי, הוא מקלקל לי גם את זה?"

 

אמר לו הזקן: "שוטה שכמותך, גם מה שהסתדרת בתחילה, הוא משום שאביך ציווה על כולם לעזור לך מבלי שתבחין בכך שהם יודעים שאתה הוא בן המלך".

 

אמר בן המלך: "למה? למה עזר לי אם אחרי זה קילקל לי?"

 

אמר לו הזקן: "בוא ושמע בני מה שיש לי ללמדך… בני היקר, מתחילה מה חשבת שעזבת את בית אביך? איך הסכמת להסתדר ולחיות בלי אביך היקר שאוהב אותך כל כך? היה לך להתעקש ולבקש מאביך שלא יעזוב אותך בשום פנים ואופן, אפילו שאתה חוטא כנגדו. הלא סוף כל סוף אתה בנו, איך הסכמת לוותר על המעמד הזה? המלך לא רצה כלל שתלך לך, הוא לא ציפה שאתה תסכים לכך בקלות כזאת. הוא ציפה שתבכה ותתחנן להישאר, והוא אכן היה משאיר אותך. הוא התאכזב מאוד לראות שאתה מוותר כך על הקשר שלך עמו. אף על פי כן, בסתר עזר לך להסתדר בחיים, הוא לא יכול היה לסבול את המחשבה שתתגולל באשפתות, אבל כאשר ראה שאתה פשוט מסתדר לך בחיים, ושכחת אותו לגמרי, החליט לקלקל לך את הצלחתך בשביל שאולי תתעורר לזכור מי אתה ומאין גורשת, ותשוב אליו. הוא כל כך מתגעגע אליך, אין לך מושג כמה…"

 

בן המלך פרץ בבכי גדול… אחרי שנרגע קצת שאל את הזקן: "אבל מה אעשה? אני מכיר את עצמי שגם אם אשוב לבית אבי אכעיסו שוב ושוב, איך אפשר שיקבל אותי כך?"

 

אמר לו הזקן: "זה לא חשוב. אתה בנו בין כך וכך, הלא ראית שהוא פרנס אותך גם אחרי שגרש אותך. אם תתעקש להישאר בביתו ותתעקש שאתה רוצה את קרבתו למרות חטאיך, אף על פי שיכעס עליך, ואף יעניש אותך, עצם הישארותך בביתו, ועצם זה שתבוא לפניו שוב ושוב בבקשת כל צרכיך, זה יחזק את הקשר ביניכם, ואתה תתחיל להשתנות ולהיות כרצון אביך. העיקר הוא שלא תעזוב את מקומך איתו. אל תוותר לעולם על עובדת היותך בן של מלך, אפילו שאין אתה מתנהג כראוי".

 

חזר הבן מלך לארמון וביקש מאביו לקבלו אליו. ואכן, לסוף זמן מה שבו עברו עליו עליות וירידות וכל מיני משברים, שבהם התעקש שוב ושוב להישאר בבית המלוכה, סוף סוף נרגעו דמיו העכורים והרוגשים, והוא נהיה אדם אחראי ורציני הראוי להיות יורש העצר. והעיקר, שיחסיו עם אביו קיבלו עומק וחוזק מיוחדים במינם, אחרי שעברו ביחד מה שעברו.

 

הנמשל למעשה הזה מובן. כאשר אדם חוטא כנגד הקב"ה, והוא מתרחק ממנו בשל כך, הוא צריך לדעת – אף על פי שחטאתי – אני בנו! ואיני רוצה להסתדר בלי עזרתו, מה גם שאפילו אם אסתדר בלי עזרתו, זה רק לכאורה, כי באמת, גם אז, כל מה שאצליח לעשות הוא בעצם בעזרתו יתברך, כי אין עוד מלבדו. ואם כן, טוב לי יותר לבקש דווקא את עזרתו בגלוי, אפילו שחטאתי.

 

כי אין שום נפילה בעולם. רק נפילת הדעת, היינו מה שאדם נופל בדעתו וחושב שבשל מעשיו הרעים אין הקב"ה רוצה בו יותר. אבל אין זה כך כלל. הקב"ה תמיד רוצה בו. ותמיד עוזר לו אף על פי שחטא. כי אם הוא לא היה עוזר לו, לא היה  מסתדר בשום אופן. כי אי אפשר להסתדר בלעדיו יתברך, וכל עוד האדם חי ונושם – סימן שה’ רוצה בו ועוזר לו. אם כן, טוב יותר שיפנה אליו תמיד ויבקש קרבתו ועזרתו, ולא יוותר לעולם על היותו בנו, אפילו שאינו מתנהג כראוי.

 

כאשר האדם חוטא ומרגיש שבשל כך אין הקב"ה רוצה בו, ובשל כך הולך לו לבדו בעולם בלי ה’ והשגחתו, זהו מעשה היצר הרע. וזה מראה שאין הוא רוצה כל כך את קרבת הבורא יתברך, כי בסיבה קלה הוא מוכן להיות מגורש מלפניו. ואילו היה ליבו חזק באהבת ה’ ואמונתו, היה מתעקש תמיד שלא להיות מגורש מלפניו, ויאמר לו: אני בנך. על מעמד זה איני מוותר לעולם, וכל צרכי אני מבקש ממך, ועזרתך אדרוש תמיד בכל עניין, וגם אם חטאתי לפניך, בידך לכעוס עלי ואף להעניש אותי, אבל בנך אהיה תמיד בכל אופן שיהיה, על זה איני מוותר בשום אופן.

 

כאשר הקב"ה רואה כך, הוא אוהב את זה מאוד, והוא מחליט לקרב את אותו אדם ולעזור לו לצאת ממידותיו הרעות וחטאיו שהוא רגיל בהם.

 

כל גלות שיש לאדם, היא רק מסיבת וויתורו של האדם על מעמדו כבן מלך, גם הגלות הכללית שאנו נתונים בה. כאשר הגלה אותנו הקב"ה מארצנו, והיו ישראל מתעקשים ולא מקבלים את הגירוש הזה, וטוענים לפני הקב"ה: בניך אנחנו, אל תעזבנו ביד שובינו. היה הקב"ה מחזיר אותם מהרה לארצם. אבל ישראל, כאשר ראו את כעסו הגדול של הקב"ה ואת החורבן הנורא, נפלו בדעתם והסכימו בליבם לגלות מארצם, ובזה הם נפלו לגלות גדולה הרבה יותר ממה שרצה הבורא לתת להם. כי בכך הראו שהם נכנעים ומוותרים על מעמדם, ובכך חרצו גורלם לגלות לבין הגויים, ואילו ה’ רצה שיתעקשו ויתחננו ולא יסכימו כלל להיות מגורשים לפניו, ועל כל פנים לא יסכימו בליבם שאין הם יותר בנים אהובים לה’.

 

עצה זו היא נצרכת מאוד לאדם. דהיינו שכאשר הוא חוטא ח"ו, והיצר הרע אומר לו: איך אתה מעיז להתפלל לה’, הלא עכשיו עשית כך וכך? יאמר לו: אכן חטאתי לה’, אבל בין כך או כך איני יכול להסתדר בלעדיו, וגם איני מוכן כלל להסתדר בלעדיו. אני בנו, ועובדה זו לא תשתנה לעולם, לכן כל עוד נפשי בי אבקש תמיד את קרבתו, יהיה מה שיהיה. אני את שלי אעשה, וה’ הטוב בעיניו יעשה. אדם שהולך בדרך זו לא יפול לעולם, כי כאמור: אין שום נפילה בעולם, רק נפילת הדעת. ואם אדם לא יפול בדעתו משום דבר, סוף כל סוף ה’ יעזור לו לתקן את מעשיו, ויהיה אהוב מאוד אצלו, כי אותו אדם הוכיח שהוא אכן בן של מלך וראוי למלוכה.

 

ה’ יחזקנו בדרך זו, שלא ניפול בדעתנו לעולם ועד, ונזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו אמן ואמן.