שעה של בלימת הפה

 

 

ויכוח כאוב, עתיק ורב מוגלה, ניסר חרישית את חיי שני צעירים מן הקהילה.

 

העובדה שהוויכוח טרם הפך לרישמי – נתן תקווה שעוד יבוא יום והתרעומת והטרוניות יישכחו כלא היו. אלא שמכך פחד השטן המרקד, אומן העכרת חיי אחים, גאון הכפשת כל הטוב והיפה – על ידי זריית קורטוב דקיק ומצחין של מריבה ומחלוקת.

 

זהו היצר הרע – שחיכה במארב, לטש ציפורניים, והמתין בסבלנות לרגע הגדול בו יפקע את הכל בקול רעש גדול, יטנף ויכתים את הכל.

 

בעיצומו של מעמד שכונתי גדול ורב משתתפים – הגיעה ההתנגשות.

 

משהו אירע בין השניים והוויכוח מצא לו מקום להתגדר בקול רעש. שקט של מבוכה שרר סביב, הכל שמעו כיצד ראובן רוצה לפגוע אישית בשמעון הנבוך, מחדד לו מילות פגיעה ישירות ויורה את החיצים בפרהסיה.

 

שמעון הסמיק קשות והלבין, שריריו נמתחו, ניכר כי אינו מתכוון לשתוק. טרם פצה פיו נשלחה אליו יד ארוכה ומזלזלת ודחפה אותו. העובדה כי נמוך היה בקומתו מראובן, גרמה לדחיפה להיות משמעותית – שמעון נהדף לאחור וכובעו נפל מראשו.

 

שמעון התייצב, יישר את משקפיו ושמר עדיין על איפוק, שתק בחרון וחרק שיניים, עדיין לא מצא את המילה שתיאמר, את המעשה שיעשה.

 

בדיוק אז, נחה על זרועו יד רכה ומתחננת: ר’ בנימין, מחשובי הציבור, נכח לראות בנעשה ומצא את הרגע הקשה הזה כמתאים ביותר לומר דבר-מה לשמעון:

 

"שמע לי שמעון. בני נפתלי, מצפה זה זמן רב לפקידת ישועתו (לילד). תחינתי אליך: עצור עצמך מלענות, בלום פיך בשעת מריבה, והקדש את הזכות הכבירה הזאת לזכותו של בני…"

 

שמעון עוד החליף צבעים, עיניו רשפו בזעם כלפי ראובן יריבו, דברי ר’ בנימין הממו אותו ובלבלו את עשתונותיו. נראה כי אינו מסוגל לעמוד בזה, מבע פניו רתח, אך ר’ בנימין הוסיף לדבר:

 

"הקב"ה תולה ארץ על בלימה. "אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם פיו בשעת מריבה", וכמו שאומר ה"מסילת ישרים": "שכבר נתעורר טבעו בכעס והוא בהתגברותו בולם פיו". משפחתנו מצפה בכליון עיניים ל"עולם מתקיים" (בנים לבני נפתלי), אנא עשה עימי את החסד הזה וקיים לנו עולם מלא, על ידי בלימת הפה בשעה גדולה, רבת זכויות, שזומנה לידך".

 

שמעון השפיל מבט, הביט כה וכה וחשק פיו בלב מר וגועש. הסתובב לאחוריו, הגביה את מגבעתו שנפלה מן הדחיפה. כבודו העצמי הורד לעפר. הוא פנה לצאת בשתיקה מהמקום, בלי לומר מילה, בלימה. ובאחת הומרה כל האווירה. גם ראובן נבוך ונסוג. הבושה והכלימה אפפה את הכל.

 

אמונתו של רבי בנימין בגודל השעה לא פגה. הוא פנה לצדדים וספר תהילים בידו. כבש פניו והתחנן כי תהא השעה הזאת שעת רחמים. שעה של בלימת פה – הינה שעה של תליית ארץ, של בריאה חדשה. כה רבות מייחלים הם לשעת רצון. מי יודע…

 

כאשר הקב"ה חפץ לזַמֵן לאדם שפע גדול, ברוחניות או בגשמיות, מגלגל אל פתחו נסיון קשה, איום ונורא. האדם רואה רק את הקושי המתעתע בו, אינו יודע את המצפה לו בעקבות ההתגברות. אולם אמונים יהודים כי לפום צערא אגרא, יודעים הם ומכירים כי האור שאחר ההתגברות, ככל שיוכפל קשייו של הנסיון – גדול עצום ורב. ברגעי מעצור קטנים אך כבירים, בודדים אך קשים מנשוא – מסוגל אדם לזכות בישועות והארות רבות.

 

מה טוב ונאה שהאדם הינו שליט על עצמו – גם ברגעים שהכל מתוכו גואה בקירבו בחוסר מעצורים. מה אנושי ויהודי להבחין באדם שהינו מבוגר באמת – לא בגרות בגיל, לא בגרות במראה פנים, וגם לא בגרות בהיותו כבר אב וסב ומנהל – אלא בגרות אמיתית המתבטאת בשליטה, בעצמאות בדרכי התגובה מבלי להינווט על ידי אחרים. אותיות המילה ‘התבגרות‘ זהות לאותיות המילה ‘התגברות‘ – ולא באקראי…

 

***

טרם חלפה שנה מן מהמעד המביש, רעשה וגעשה כל הקהילה בהיוודע דבר ישועתו של נפתלי, בנו של ר’ בנימין, שזכה לעולם מלא. לילד.

 

איש אינו מסוגל לדעת מה קורה בעולם בגלל מה. ברואי עולם קטנים ודלים המה מכדי להתיימר לנסות להבין נסתרות מהנהגת העולם, עניינים מכבשונו של עולם, ולקשר את ישועתו של זה בזכות התגברותו של זה. אולם גודל המעשה וההתגברות הותיר רושם כביר, עז ועצום, על הסובבים.

 

נפתלי, בעל הישועה, הוא שהעביר את הסיפור לזיכוי הרבים בשבח והודיה למצמיח הישועות – הקב"ה – בלשון איוב (כו) בהיותו "תולה ארץ על בלימה…בכוחו רגע ים…אשר אלה קצות דרכיו, מה שמץ דבר נשמע בו, ורעם גבורותיו מי יתבונן".

 

(מתוך "נפלאותיו לבני אדם" מאת הרב ברוך לב).