שלא יגמר לעולם

 

 

כמה כתרים אנו קושרים לאהבה שלא תיגמר לעולם. בכמה ביטויים על אנושיים אנו משתמשים כדי לכתוב, לשיר ולדבר על אהבת בשר ודם, שהיום הוא כאן ומחר הוא שם?

 

גם העזה שבאהבותינו נעלמת ונשכחת לבסוף, אבל אנו מקפידים לשמור אמונים לאותם כתרים. לעולם אין אנו משליכים אותם, רק מכתירים בהם אהוב אחר.

 

במסעדה אינדונזית כבר הייתם? את המטריקס החדש כבר ראיתם? הייתם בהופעה המהממת של…?

 

מחפשים חיות, כמו ציידים נואשים. רוצים התחדשות. משהו שלא ראינו מעולם, עוצמת רגש שעוד לא חווינו. והעיקר – "שלא יגמר לעולם". מכירים את השיר הישן הזה?

 

אך תוחלתנו ניכזבת. "אין חדש תחת השמש", אמר קהלת, אין התחדשות ואין חיות. כלומר – יש, אבל היא נעלמת כשאנו נוגעים בה, מתפוגגת ברגע שאנו דורכים על סיפה.

 

"תענוג תמידי אינו תענוג", גילה מייסד שיטת החסידות, רבי ישראל הבעל שם טוב. טבע האדם, כשהוא מתענג – להתרגל, להסתגל, ובלסוף להשתעמם. בעל כורחו הוא יוצא לחפש ריגוש חדש. אופק הנאה לא מוכר. אחרת – אין טעם לחייו.

 

האגדה מספרת על אדם שרצה לראות את כדור הארץ מלמעלה. מה עשה? עלה על גבו של נשר גדול, בידו אחז מקל חזק וארוך ובקצהו – אחד מן המאכלים הערבי לחיך הנשרים.

 

הנשר, בגודל תאוותו להשיג את מבוקשו, המציץ מעבר לחטמו, הגביה עוף. אל מבוקשו, כמובן, לא הגיע מעולם, אבל הגביה עוף עוד יותר, עד שעלה למרומי שמים והרוכב על גבו יכול היה לצפות בארץ ומלואה.

 

במבט ראשון על מנגנון אנושי זה, אנו עשויים להתמלא הרהורים נוגים. האין משהו סיזיפי, מייאש עד כלות, בצמא הבלתי מתמלא שלנו לעוד ועוד. האם באמת לא נגשים לעולם, ולו משאלה אחת, "כמו שצריך"?

 

רבי נחמן, כדרכו הנועזת לחדור ישר אל לב הדברים, הופך את השאלה לתשובה.

 

"יש הר, ועל ההר עומד אבן, ומן האבן יוצא מעיין. וכל דבר יש לו לב, וגם העולם בכללו יש לו לב.

 

…וזה ההר שהוא מתגעגע אליו כל כך, מפני מה אינו הולך אל המעיין? אך כשרוצה לילך ולהתקרב אל ההר, אזי אינו רואה השיפוע ואינו יכול להסתכל על המעיין. ואם לא יסתכל על המעיין אזי תצא נפשו, כי עיקר חיותו הוא מן המעיין וכשעומד כנגד ההר אזי הוא רואה ראש השיפוע של ההר ששם עומד המעיין, אבל תיכף כשילך ויתקרב אל ההר, אזי נעלם מעיניו ראש השיפוע וזה מובן בחוש, ואזי אינו יכול לראות את המעיין, ואזי תצא נפשו חס ושלום…(מעשה בשבעת קבצנים, "ביום השלישי").

 

סיפוריו של רבי נחמן רווים געגועים. גיבוריו כולם ניכספים, משתוקקים, מתגעגעים. האחד לבת זוגו האבודה, השני למלכות שניטלה ממנו, האחר אל ביתו שבמרחקים.

 

בקטע קצר זה, מגלה רבי נחמן את פניהם של הגעגועים העליונים ביותר. אם תרצה לומר – שורש כל הגעגועים שבעולם, תמצית כל הכיסופים הפנימיים והנעלמים, לב כל תשוקות אנוש. געגועים אל הבלתי מושג, הנעלה, המתחדש תמיד, למעלה מן השמש, הזמן והמקום. כיסופים אל המעיין שאין לו שם, מקור כל האהבות וכל התענוגות שבכל העולמות.

 

יש מעמקים. בעולם, בנפש, בכל מה שאנו באים איתו במגע. המעמקים האלה קוראים לנו, ולכן אנו חשים חוסר מנוחה.

 

דא עקא, שתחושת החיסרון, שמדאיגה אותנו כל כך, היא היא שמובילה אותנו. אין היא משא מיותר שצריך להיפטר ממנו, או לפחות להקהות את חריפותו.

 

ואם כן, "מפני מה אינו הולך אל המעיין?"

 

אם יתקרב הלב אל המעיין, לא יוכל לראות אותו, ואזי תצא נפשו מגודל הצער. הווה אומר – רק מרחוק אפשר לראותו. "מרחוק ה’ נראה לי", אומר הנביא. דווקא מרחוק. גם אברהם, כשהוא צועד אל ההר לעקוד את בנו – "וירא את המקום מרחוק".

 

כל כמה שנתקרב אל משאת נפשנו, נרגיש תמיד רחוקים וחסרים, צמאי נפש. וזה טוב! ולא רע!

 

אדרבא, אם "נתקרב אל המעיין", כלומר שיהיה נדמה לנו שכבר הגענו והשגנו ותמו ייסורי הנפש, "אזי תצא נפשו". אם נגיע אי פעם באמת למצב של: הגעתי, גמרתי, סיימתי, נגיע, בעצם, אל המוות.

 

אדם חי מוכרח לבקש לו אופקים חדשים.

 

מישהו "רוכב" גם עלינו ומושיט קצת מעבר לאפינו מקל ארוך עם דבר ערב לחיך או לנשמה. אנחנו כמובן, לא נשיג אותו מעולם. וטוב שלא נשיג, כי אז ידעכו חיינו בשיגרה ממיתה, בצלילה אל הארץ המרוחקת שלמטה. אל מתחת לשמש ומה שמתחת לזה.

 

אבל אם לא ניבהל מן הלא מושג, אם נמשיך ונתגעגע, יפרשו וילכו להן כנפי הנפש. כמעט מבלי משים נלך ונגביה עוף. ורק באותם גבהים נבין, נחוש, נדע דברים רמים ועמוקים לאין שיעור מאותה חתיכת בשר זו או אחרת הנעוצה בסוף אותו מקל…

 

(מתוך "היום צוחק מן הלילה", מאת הרב ארז משה דורון ובאתר "לב הדברים").