אסיפה גורלית

השוני דוחה את האדם מהחברה, כלל זה תקף

הזמן, עוד נביט בהם בהערכה. סיפור של לקח.

 

 

מאז ומעולם היתה רונית (שם בדוי) ה"מוזרה" בבנות כיתתנו.

 

רונית טיפסה עם רבות מאיתנו ממעלות כיתה א’ הצעירה והילדותית, עברה את שלבי ביה"ס והתיכון, והגיעה איתנו אף לסמינר.

 

בערך בכיתה ט’ התחלנו להבין שרונית נערה שונה מאיתנו עד מאוד. בעוד אנחנו היינו עליזות ומלאות שמחת חיים, הרי שרונית היתה עצורה ושקטה. היא דיברה בטון שקט וחושב, וכמעט שלא היתה מעורבת בחברה. המורות גם הן לא העיפו בה מבט קל מעבר למה שהיה צריך, כי רונית היתה נערה די משעממת וכמעט שלא היה לה מה לחדש.

 

כולנו הערכנו את תפילותיה מלאות הרגש ואת הקפדתה המקסימלית בצניעות בלבוש ובדיבור. היא היתה נזהרת מלשון הרע כמו מפני אש. אם היו מדברים סרה במישהו במחיצתה, היא היתה מתרחקת בבעתה, תוך כדי מילמול: "לשון הרע"…

 

הבנות היו משתתקות. היה נדמה שרונית משדרת תחושה לא נעימה, ולכן העדיפו כמה שפחות לדבר איתה. ככל שגדלנו, כך הלך הפער והחריף. אנחנו היינו בנות עליזות, חברותיות, שכל העולם היה לפנינו, ורונית היתה טיפוס כבד שכזה, שלעיתים הרגשנו שהיא שאובה מזמן אחר.

 

שלא תהיה טעות. רונית היתה חביבה על כולנו. לא הרחקנו אותה מהחברה, זה היה מקומה – הרחק אך חביב, ידידותי אך זהיר עד מאוד. השוני האמיתי התהווה ברגע שבו החליטה רונית החלטה מאוד מהפכנית. אנחנו היינו מחוג מסויים, ורונית החליטה שהיא רוצה להמנות על עדת החסידים, ולכן, כשיום אחד עברה שמועה שרונית התארסה עם חסיד מסויים, שהחסידות שלו מאופיינת עד מאוד ונודעת כחסידות סוערת ובעלת דרישות מקסימליסטיות, פערו בנות הכיתה את עיניהן בתמיהה עצומה.

    

מה קרה לה, לרונית, שהיא החליטה החלטה כלל לא ברורה ולא מובנת? נדהמנו. אחר כך התחילו גם הלגלוגים הקלים. האירוסין היו כשעדיין לא מלאו לה שמונה עשרה, ואנחנו צחקנו ואמרנו שהיא כבר מקיימת את מנהג המקום. אחר כך, התברר לנו שרונית עוזבת את הסמינר ונישאת בעוד חצי שנה. היא עזבה אותנו באחת, בקושי באה כדי שנרקוד ונאחל לה מזל טוב.

 

רונית לא חששה מאיתנו, אבל היו בנות שהעדיפו לעקוץ אותה ולגרום לה לחוש חוסר בטחון. "מה, רונית, החלטת לעזוב את החוג שלנו? מה פתאום לקחת חסיד?", ואחר כך נוספו עוד מילים, "אנחנו לא מספיק טובות?", ואפילו שאלה מרושעת קטנה: "אולי את רוצה לגרור בעקבותיך את כל בנות הכיתה?"

 

רונית הקשיבה ושתקה, לא אמרה כלום, רק חייכה בנעימות ואיחלה לנו בשמחות אצלנו. היא עזבה אותנו, ואצלנו נחתם פרק עם סימן שאלה. היתה פעם בחורה מוזרה בשם רונית. היתה ואיננה. פרחה לה למקום לא ברור, ודי.

 

אחרי חצי שנה באנו לרקוד בחתונתה. היו לנו אלף ואחת סיבות לצחוק, כיון שעדיין היינו צעירות וראינו את השינויים בין החוגים בדרך מקורית משלנו, וכך גם מצאנו את עצמנו מלגלות על רונית ועל הדרך החדשה שהיא בחרה לעצמה.

 

אני רוצה להדגיש שלא כל הבנות בכיתה היו שותפות ללגלוגים, אלא היתה קבוצה מסויימת, שאתם משערים לעצמכם שהיא בודאי לא היתה איכותית במיוחד. אבל כבנות "עשרה" כמעט כולנו נסחפנו.

 

אחרי החתונה של רונית ניתק בינינו הקשר כליל. במרוצת הזמן, גם אנו עצמנו נישאנו, והחיים שאבו אותנו במלוא המרץ אל המערבולות והגלים. ניסינו לשרוד.

 

האמת היא, שאני חשבתי שהקשיים שלי הם פרטיים. מה זה אומר קשיים? לא דברים נוראים, חס ושלום, אבל בהחלט לא נעימים. זה התחיל מיד לאחר נישואי. אבי היה אמור לשלם סכום רציני על הדירה שלנו, אבל הוא לקה בהתקף לב ונאלץ להשתמש בכסף למטרת הניתוח הפרטי. ככה נשארנו בלי דירה, זוג צעיר, עם המון המון חובות וכמובן, יחסי התחלה לא נעימים במיוחד בגלל האשמות כבדות.

 

אחר כך נולדו לנו ילדים, ברוך ה’, וגם כאן לא הכל הלך חלק. הילד הבכור היה זקוק למשקפיים מגיל שנה, והילד אחר כך התגלה עם בעיות מוטוריקה גסה גדולות, ונאלצתי להתרוצץ איתו רבות בין מכונים שונים.

 

הקשיים לא התמעטו במשך הזמן. חפצתי בבית של תורה, אבל המצב הכספי שלנו, ועם אפשרויות העבודה המעטות, הדבר הטוב ביותר שיכולנו לעשות היה שבעלי יצא לעבוד. והוא אכן עשה זאת, מתוך תחושה שבזבז את זכות הלימוד מפני שקרה מה שקרה.

 

ככה חיינו בתחושה מרירה, ונוספו לנו עוד שתי בנות, שגם להן הסתפחו קשיים שונים. לא משמעותיים, אבל גם לא נעימים. וגם איתן התרוצצנו מטיפול אחד למשנהו. בקיצור, לא היה לנו טיפת זמן לנשום, וניסינו איכשהו כן להסתכל על הדברים המאושרים שזכינו בהם, אבל זה היה קשה ודרש הרבה מאמץ.

 

יום אחד פגשתי ברחוב אישה מלאה, שבקושי זיהיתי אותה. היתה זאת ברכי, חברתי מהסמינר. בשמחה גלויה נעצרנו לשיחה קצרה, שעד מהרה גלשה לשיחת נפש. ברכי סיפרה בגילוי לב נדיר על מחלה שהתגלתה אצלה. לא סכנת חיים, אבל בהחלט מורידה את איכות החיים. ואני, קיבלתי גם אומץ, וסיפרתי על חיי שלי.

 

"את יודעת, פגשתי את חוי, וגם היא לא היתה מאושרת במיוחד, סיפרה על בעיות עם הבת הבכורה. ולפני שנה ראיתי את רינה הולכת ברחוב כמעט בוכה, והיא פלטה אי-אילו מילים על קשיים כלכליים. הגידי, אולי נברר מה שלם כל בנות הכיתה?" הציעה ברכי.

 

"למה את חושבת שצריך לברר עליהן?" שאלתי בדריכות. "אני לא יודעת. משהו כאן נראה לי מוזר", אמרה ברכי ולא ידעה היכן להניח את האצבע ולומר מה נראה מוזר. כי בסך הכל, טבעי שהחיים לא זורמים באופן חלק, אז למה אנחנו כל כך נסערות? "אצל ארבע בנות נצפו קשיים. אולי אנחנו צריכות לבקש מחילה ממורה או משהו כזה?" שאלה ברכי בהגיון.

 

בסופו של דבר, החלטנו לקחת את הפרוייקט על עצמנו, ולנסות לאתר את הטלפונים של בנות הכיתה. התחלקנו בשמות, החלפנו טלפונים ויצאנו לדרך. זה היה מבצע מתיש, ועד עתה אין לי שמץ של מושג מדוע הסכמתי לקחת את המטלה הזו על עצמי. ימי היו גדושים בעשייה ולא חסרות היו לי שיחות טלפון ארוכות ומשתפכות.

 

מהר מאוד גילינו שהמשימה הזו קשה למדי. קודם כל עלינו להיזכר במקום המגורים של הבת, לאתר את בית הוריה, לטלפן ולשמוע שהם עברו דירה, לקחת את מספר הטלפון או לנסות להשיג לבד את מספר הטלפון של החברה, אחר כך להתקשר אליה, לדבר כמה מילות נימוסין, לספר בגילוי לב, אם כי לשמור קצת פרטים על הצרות האישיות שלי, ולשאול מה קורה. האם גם אצלן יש קשיים מסויימים, סטנדרטיים או מעבר לכך.

 

לכולן היו קשיים מעבר למה שהיה מצופה מנשים בנות שלושים וחמש. אני לא אפרט את הקשיים, אבל כשרק נגעתי בנושא, מיד רחשו המילים והמשפטים יצאו בלי שליטה. היו בנות שבכו בטלפון בלי בושה, ובקיצור, היו המון דמעות וחוסר נעימות, וגם הבטחה לברר. עשיתי רשימה מסודרת. שם ולידו הקושי, למשל: שושי – מחלה וכו’.

 

אחרי חודש של בירורים לעומק, יצרתי קשר עם ברכי, ותאמנו את הרשימות.

 

נדהמנו.

 

לא היתה בת אחת שדיווחה על חיים סבירים. לכל אחת היתה צרה יחודית משלה. ואני רוצה להקדים ולומר שחיים סבירים הם חיים עם קשיים, אבל גם קושי הוא בגדר הנורמה, כמו: ילד שמתקשה לקרוא וכו’. אבל יש קשיים שזועקים לשמים, ואנחנו איתרנו אותם ועמדנו משתוממות.

 

ברכי שאלה אותי אם דיברתי עם רונית. "אהה…רונית…" נזכרתי לבסוף. "רונית שהתחתנה מוקדם, עם חסיד. אכן ניסיתי בהתחלה לאתר אותה, אך לא הצלחתי. בטלפון אמרו שהמשפחה עברה דירה מזמן, ובינתיים הדירה הצליחה לעבור כמה בעלויות כך שאין כל אפשרות להשיג אותה".

 

"מה שם משפחתה החדש?", ניסתה ברכי להיזכר, אבל עד מהרה הזנחנו את העניין. רונית נשארה מבחינתו בת מוזרה ושולית, וברור שהיא לא קשורה לקנוניה שמתרחשת מתחת לאפינו. החלטנו לערוך אסיפה, ולדבר על הנושא בגילוי לב. הכיתה שלנו, מן הסתם, פשעה באחת המורות. אלוקים עדי שהיו מורות רבות שלא הקשבתי בשיעור שלהן, איך אדע ממי לבקש סליחה?

 

כפי שאמרתי, בנות הכיתה עודדו לערוך מפגש חברתי, שיוביל למסקנות רצויות. חלקן היו אחוזות אימה וביקשו בכל לב לאתר את הנפגעת ולבקש ממנה מחילה. ברכי ואני תכננו את הערב בקפידה. קודם כל, יהיה המפגש, נביא כיבוד קל, נתענג על הפגישה המחודשת ונדבר. שנית, כדאי ללכת לשאול רב, כדי שיורה לנו היכן אנו צריכות לחפש.

 

דבר שלישי, כדאי מאוד להזמין מישהו להרצאה. אישיות מכובדת, אפילו רבנית. זה יוסיף מימד רציני לדברים. ולסיום, אפשר לקנח באמירת תהילים משותפת. התוכנית בהחלט נראתה, וסיכמתי עם ברכי שהיא תזמין את אחת הרבניות המפורסמות להרצאה בעניין התעוררות בעניינים שבין אדם לחברו.

 

אני הייתי אמורה ללכת לרב, לשאול לפשר הדברים ולקבל הנחייה. כמו כן, היה עלינו להעביר טלפון שרשרת וליידע את הבנות. ברור שכולן התרגשו ואף אחת לא חלמה לוותר על הערב. בעיקר בגלל החשיבות שלו. יום לפני שהתאספנו, הלכתי לרב חשוב מאוד. הלכתי יחד עם בעלי, והוא שטח את הסיפור שלנו, והמחיש איך לכל בת מהכיתה מתנכלים החיים…הרב קימט את המצח והקשיב בריכוז.

 

הוא שאל האם זכורה לי מורה מיוחדת שהתעללנו בה. אמרתי שלא. אני זוכרת שמידי פעם היו התחצפויות והתנגשויות, אבל אין מורה מיוחדת שאני יכולה להצביע עליה. הרב חשב, ואז שאל האם צחקנו על מנהלת או על רבנית שהרצתה לנו…גם זה לא היה זכור לי.

 

הרב הורה לבדוק את כל הצדדים הנ"ל יחד עם שאר הבנות, ולסיום, אמר כבדרך אגב: "אולי פגעתן בחברה בדרך כלשהי?". מיהרתי לנענע בראשי לשלילה, כי בסך הכל היינו כיתה מאוד מלוכדת וחמה, ולא יתכן שהתעללנו בחברה.

 

רק שיצאתי מחדרו של הרב, החלו המחשבות מנקרות את ליבי, ורונית עלתה בתודעתי. רונית המשונה, המוזרה, רונית שתמיד לא אהבנו לשתף אותה בשיחות. רונית שפתאום החליטה להינשא למישהו "לא משלנו". רונית הזו, יתכן והיא נפגעה?? "לא יתכן", שיננתי לעצמי, "אין לה מספיק שכל להיפגע. היא היתה נראית כל כך תמימה, ביישנית, עדינה וסלחנית…"

 

יום אחר כך התקיימה האסיפה.

 

היתה שם אוירה נרגשת מאוד, הרבה דיבורים, ואפילו דמעות. וכולן הביטו אחת בפני השניה ולא שבעו מלשאול שאלות. אבל בין לבין, נאחנו שם כולן, וכל אחת אמר לשניה: הלוואי ולא היינו צריכות להיפגש בנסיבות הללו…

 

וזה היה נכון. הצרות נשפכו שם כמו מים.

 

ברכי הנחתה את האסיפה. היא חזרה ואמרה את הסיבה להתאספות, ואני סיפרתי כי הלכתי לרב ודיווחתי על השאלות ששאל אותי. על החברות לגמרי דילגתי. רק בסוף, איכשהו, נזכרתי לומר שהרב אמר שיתכן ופגענו בחברה, בנות הכיתה הנידו בראשן לשלילה, ובתוך שקט של מבוכה, נשמעו דפיקות על דלת הבית.

 

"זו כנראה הרבנית שהזמנתי להרצאה, הזמן עובר מהר כל כך", אמרה ברכי ומהרה לפתוח את הדלת. אל הסלון נכנסה אישה בעלת הדר, חבושה בשביס מלכותי, עיניה מחוייכות וכולה אומרת נינוחות. "זו הרבנית ב.", לחשו הנשים אחת לשניה בהתרגשות.

 

אבל אני, שניחנתי בזיכרון חזותי חזק, הרגשתי משהו קצת משונה. הסתכלתי על ברכי וברכי הסתכלה עלי. ועוד מספר בנות החלו להביט סביבן בתהיה.

 

"זו…היא דומה ל…"

 

"דומה לרונית", קבעה בקול אחת מבנות הכיתה.

 

הרבנית הסתכלה עלינו בהפתעה. "נכון, אני באמת רונית. ואתן…הו…עכשיו אני מתחילה לזהות", היא התרגשה עד מאוד. "זו כיתה י"ב שתיים. ברכי, גילי, הדסה…" היא זיהתה בלי קושי כל בת.

 

חלק מאיתנו זעו באי נוחות במקומן. האישה שאנו מביטות עליה ביראה כל כך רבה, זו בעצם רונית…רונית שצחקנו עליה. רונית ש…

 

מספר נשים החלו להתלחש בינן לבין עצמן. פתאום נזכרנו כולנו איך התייחסנו אל רונית, ויותר נכון, איך לא התייחסנו, איך פגענו, איך זלזלנו, איך לקחנו ממנה את חיי הנעורים היפים והשלכנו אותם באכזריות למקום צדדי. רונית לא היתה חלק מאיתנו. היא היתה בודדה. עובדה, אף אחת לא טרחה להזמין אותה לכאן, אך בכל אופן היא באה…

 

הרבנית ידעה לשם מה הזמינו אותה. ברכי נתנה לה מספר פרטים מזהים. היא הביטה בנו בעיניים נבונות.

 

ברכי קמה ממקומה ופנתה אליה: "רונית, כלומר, הרבנית…"

 

"זה בסדר. קיראו לי רונית" אמרה להן הרבנית בקלילות.

 

"אנחנו רוצות לבקש סליחה. סליחה מכל הלב על היחס שהתנהגנו אליך ו…", ברכי לא הצליחה יותר לדבר. הנשים קטעו את קולה. ניגשו לרונית, דיברו איתה, ביקשו מחילה, חלקן ממש בכו.

 

רונית הודיעה שהיא מוחלת לכולן, ושצר היה לה שכך נפגענו. היא מסרה לנו את השיחה שהכינה, והופתענו לגלות שמדובר באישיות חכמה, איכותית ונדירה. לא פלא שהיא סבלה עד מאוד בילדותה.

 

 

(מתוך "שעה טובה בבית").