כדאי להטות אוזן לאותות מ”העולם האחר”

 

 

רבות אנו מזכירים את המושגים: "עבודה רוחנית", "עשיה רוחנית" ו"תפישה רוחנית".

 

מ זה, בעצם, "רוחניות"?

 

ישנו, אכן, קושי מסויים להגדיר את המושג "רוחניות".

 

כל המציאות הרוחנית, הן נשמותינו והן מציאות האלוקים, הם דברים שאין ביכולתנו להתוודע אליהם לא באמצעות חושינו הגשמיים ולא באמצעות הכרתנו הרגילה, שהרי גם היא קולטת רק מושגים הקשורים לעולם החומר, לזמן ולמקום.

 

אילו היה העולם הרוחני מוחשי לנו כשם שעולם החומר מוחשי – לא היתה לנו בחירה את מי להעדיף. דווקא כך כשהרוחני נעלם והחומרי שולט על כל חושינו, יש באפשרותנו לבחור, האם לחתור ולבקש אחר הנעלם, או להתפתות להאמין שהגלוי והמוחשי הוא לבדו קיים.

 

אומנם, אף שאינו מוחשי, "שולח" אלינו העולם הרוחני "אותות" וסימנים על קיומו. משנהיה מוכנים "להטות אוזן" ולהבחין בהם, נגלה שדווקא הרוחני, הוא העולם האמיתי, המציאותי, והעולם החומרי אינו אלא "קליפתו" בלבד.

 

ומהם "אותותיו"?

 

כשאנחנו מתבוננים בחפץ חומרי, למשל, אנחנו קולטים באמצעות חושינו, שהוא בעל צבע, משקל, גודל וצורה. הוא תופס מקום בעולם ומשפיע על סביבתו. אולם אותה תפיסה חומרית איננה מקיפה באופן מוחלט את מהותו של אותו חפץ, שהרי כבר נודע לנו שה"מסה" של כל חומר, למשל, איננה זהה למשקלו. אם נכווץ, כביכול, את החומר לגודלו האמיתי, למשקל הנקי שלו, תאבד צורתו והוא יקטן לאין שיעור. מדוע?

 

משום שהצורה בה מתגלה החומר לעינינו והמקום שהוא תופס בחלל (נפח) הם תוצאה של איכותו המיוחדת ושל המרחקים שבין חלקיקיו. המרחקים הללו, המהווים בעצם חלל, לא כלום, יוצרים תפיסה של מציאות חומרית, אך לו היה חדל לפעול הכח הפועל על החלקיקים הללו ועל התמדת קיומם במרחק מסויים זה מזה, היה קיומו של אותו חומר "קורס" ונעלם.

 

ישנו כח (או "אנרגיה") המקיים כל חומר וכל יצור במצבו המיוחד, השומר על איכותו ועל המרחקים שבין חלקיו, ומעל לכל – ה"מזרים" לתוכו אנרגיה, המאפשרת לו לחיות ולנוע.

 

מה ההבדל, בעצם, בין יצור חי ליצור מת? המצב החומרי של שניהם – זהה. אלא שהאחד "נותק", כביכול, ממקור חיותו, ואילו השני – ממשיך להיות "מחובר" אליו.

 

מקור אותה חיות הממלאת הכל – איננו ניתן למדידה או שקילה. אינו נראה לעין ואינו נשמע לאוזן. אולם קיומו מוטל בספק, שהרי בהעדרו – אין קיום לדבר.

 

(מעניין, שפעמים רבות מכנים חז"ל את המהות הרוחנית של היצורים, את נשמתם, בשם "צורה". ואכן, משנפרדת אותה מהות מן החומר, עד מהרה הוא מאבד את צורתו, ושב לחומרו ולעפרו. והרי לנו שצורתם של הדברים, דהיינו האופן שבו "מתגבש" חומרם ותופס מקום בעולם, היא פועל יוצא של מציאות נשמתם).

 

גם בתפישתנו את עצמנו, לא רק את עולם החומר שמחוץ לנו, ישנה איזו כפילות מטעה. אדם "לא רוחני" נוהג להגדיר את עצמו כ"גוף" בלבד, אולם נסו נא להגדיר לאדם זה את עצמו בהגדרה חומרית בלבד, כלומר: גובה, משקל, צבע עיניים, גיל ותו-לא. האם לא יתקומם כנגד תאור כזה? "מה פירוש גובה ומשקל ותו-לא? וכי זה כל מה שאני? הלא יש לי גם אישיות"…

 

ואם כן, מה שהוא מכנה "אישיות" אנו קוראים "נשמה". שניהם, הרי אינם מוחשיים!

 

למעשה, כל התפישה האנושית של טוב ורע, מוסר, ערכים, משפט ויושר, נובעת מהכרה פנימית במהות הרוחנית, העליונה, של החיים. שהרי מי ששולל מן האדם ומן העולם את רוחניותו וטוען למציאות חומרית בלבד, כיצד יעלה על דעתו להשתמש במושגים כה לא חומריים כ"צדק", "מוסר" או "יושר"?…

 

אלו הם מקצת מ"אותותיו" של עולם הרוח. אומנם, כפי שציינו, בכדי לאפשר לאדם בחירה בין רוח לחומר, אין הם, עם כל האמור, יותר מ"אותות", רק הבוחר "להקשיב" להם עשוי לגלותם ולהכיר בודאות מציאותם.

 

 

ולהכיר אותם צריך כלים.

 

נדמה בנפשנו סעודה גדולה ומפוארת, בה משתתפים רבים ושבעי רצון, אולם באותה סעודה מסובים גם אחרים, רעבים וצמאים…

 

זהו, כדברי חז"ל (מסכת שבת דף קנ"ג), משל המתאר את ההפרש בין הצדיקים לרשעים: "אלו ואלו יושבין. הללו אוכלין והללו רעבים. הללו שותים והללו צמאים", ככתוב (ישעיה סה): "כה אמר ה’ – הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו, הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו. הנה עבדי ירונו מטוב לב ואתם תצעקו מכאב לב". איש, כפי הנראה אינו מונע בעד הרעבים להנות מן הסעודה.

 

מהו, אם כן, הדבר המעכב בעדם? שמא אין בידם כלים? שמא נעדרים הם את היכולת?

 

כידוע לנו מעולם החומר, כל דבר שאדם רוצה להשיג, הוא בר השגה רק בכלי מסויים, מתאים ומדוייק לצורך. מרק אפשר לאכול רק בכף, לא במזלג. גלי קול נקלטים באמצעות מכשיר רדיו. עין אנושית או בדומה לה – מצלמה, עשויות לקלוט גלי אור רק באופן מסויים מאוד, וקיר בטון עבה בכור אטומי נועד לשמור על האנרגיה הגרעינית מפני דליפה.

 

גם מבחינה מנטלית, ידיעות מסויימות מהוות כלים מדוייקים לידיעות אחרות, גבוהות יותר. היכולת לקרוא את אותיות האלף-בית ולצרף ביניהן צרוף שיש בו פשר, היא הכלי באמצעותו יוכל האדם לקרוא בספרים ולהבין את תוכנם.

 

אולם, שבר בכף האוכל, חוט מנותק ברדיו, צמצם סגור במצלמה או באישון העין, אות חסרה באלף-בית או סדק במעטה הבטון בכור אטומי, כל אלו – שינוי פעוט במצב הכלים. די בו להפוך אותם לחסרי ערך לחלוטין ולעיתים (כמו בכור) קטלניים בתכלית ומשרתים מטרה הפוכה לגמרי מזו שבעבורה נוצרו.

 

כל זאת, פשוט וידוע לכל. אולם משנוגע הדבר לעולם הרוחני, דומה משום מה, בעיני רבים, כאילו כאן – אין חוקים, אין דיוק ואין כלים.

 

אף שהשערה זו חפוזה, מוטעית, ופעמים רבות גם מסוכנת. שכן "רוחניות" איננה דבר מופשט. גם כאן, ממש כבעולם החומר, הדברים מדוייקים בתכלית. וגם כאן, על מנת לקבל שפע (שבעולם הרוחני קרוי אור), יש צורך בהכנת כלים מתאימים ומדוייקים.

 

כשם שגוף האדם בנוי מאיברים, שלכל אחד ואחד מהם תפקיד מדוייק ומוגדר, כך בנויה גם הנפש מאיברים – רמ"ח (248) אברים ושס"ה (365) גידים. וכשם שאיברי הגוף וגידיו זקוקים למזון שיחיה אותם ויסייע בהתפתחותם, כך בדיוק זקוקים למזון איבריו וגידיו הרוחניים.

 

ואם אין "הגוף הרוחני" מקבל מזון ושפע רוחני, עשויה התפתחותו להתעכב, לעיתים גם לדעוך לחלוטין, גם אם הגוף הפיזי מטופח כדבעי. השאלה "על איזה גוף רוחני מדובר בכלל?" היא עצמה מעידה כמאה עדים, באיזה מצב נמצא אצלנו הגוף הזה, עד שהפך לבלתי נראה ולא מוכר.

 

אומנם הצמא למשמעות, לאור, לעומק, מעיד, למרות הכל, על שרידים של "גוף רוחני" פנימי, שעדיין משמיע קולו, כדבר הנביא: "והשלכתי רעב בארץ. לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דבר ה’".

 

"לשמוע את דבר ה’" – לזכות להתגלות רוחנית, אור פנימי, עונג נפשי (שאינם תלויים באמצעי החייאה מלאכותיים), לזה באמת נכספות כל הנשמות. והדרך להשיג את האור, הדרך היהודית המקורית לבנות כלים להכילו, ולהרוות את צמאון הנשמה, היא דרך תרי"ג מצוות. תרי"ג שהן רמ"ח מצוות עשה כנגד רמ"ח איברי הגוף והנפש, ושס"ה מצוות לא תעשה – כנגד שס"ה גידי הגוף והנפש. כל מצווה משפיעה חיות לאיבר וחלק אחר, וכל עבירה מעבירה את האור, מחשיכה וממיתה חלק אחר.

 

וזהו פשר דברי הנביא: "עבדי יאכלו ואתם תרעבו". בהעדר הכלים להכיל את האור, אפילו יהיה חשוף וגלוי מול עיני האדם, לא יוכל להכיל אותו ולהפיק ממנו תועלת, כאדם רעב המשתתף בסעודה מפוארת, עיניו כלות ואין ביכולתו לטעם מאומה.

 

וממש כשם שבגשמיות די בסדק קל כדי לפגום באיכות הכלי ולהשחיתו, כך גם ברוחניות – די בשינוי קל בקיום המצווה והיא איננה מצווה עוד, כי אם זכר עגום למציאות האור.

 

 

(מתוך: "אור פנימי" מאת הרב ארז משה דורון ובאתר "לב הדברים")