שירת הלב

 

 

רבי נחמן מברסלב כותב (ליקו"מ ח"ב, ס"ג): "כי כל רועה יש לו ניגון מיוחד לפי העשבים והמקום שהוא רועה שם, וגם הניגון הוא טובה להרועה בעצמו, כי מחמת שהרועה הוא תמיד בין הבהמות אפשר שימשיכו אותו ויורידו את הרועה מבחינת אדם לרוח הבהמיות, ועל ידי הניגון ניצול מזה. כי הניגון הוא התבררות הרוח, שמבררין רוח האדם מרוח הבהמה, ועל ידי הניגון ניצול מרוח הבהמיות, כי נתברר רוח האדם מרוח הבהמה על ידי הניגון".

 

הניגון נמצא בגבול הגשמיות – במקום החיבור אל הרוחניות, לכן בכוחו של הניגון להעלותנו מגשם לרוח, מבחינת בהמיות למדרגת אדם.

 

בעניין זה אמר רבי שניאור זלמן מלאדי זצ"ל את המשנה "כל בעלי השיר יוצאים בשיר". כלומר, שבעלי השיר הם בני האדם ששרים, לכן יוצאים מן הבהמיות על ידי השיר.

 

לכן היו הלויים שרים ומנגנים על הקורבן ניגון המכוון לשמים, מכיון שבהקרבת הקורבן מעלים את הבהמיות לרוחניות, בבחינת "ריח ניחוח לה’", ועל כן היו אז הלויים שרים ומנגנים על הקורבן, לקרב את בעלי הקורבן לה’, (וקורבן מלשון קירבה), ולהעלותם מגשמיות לרוחניות, ועל ידי שירת הלויים היה בעל הקורבן מתעורר בתשובה שלימה ומתקרב לבוראו.

 

נמצא, שעל ידי מתיקות הניגון, אפשר לצאת ממאסרי הגוף ולהתעלות התעלות רוחנית בהרגשת הנשמה "טעם גן עדן", שהוא ניגון עדין. (גן-ניגון, עדן-עדין).

 

ואומנם לא די בזה, אלא שבכוח הניגון להעלותנו עד שיא הרוחניות, שהיא מדרגת הנבואה, ככתוב: "ויהי כנגן המנגן ותהי עליו יד ה’". לכן הלויים ששרו בבית המקדש היו נביאים, ככתוב (ד"ה א, כה): "ויבדל דוד ושרי הצבא לעבודה לבני אסף הימן וידותון הנביאים בכינורות ובנבלים ובמצלתיים", ופירש רש"י: כשהיו מנגנים בכלי שירים הללו היו מתנבאים.

 

ואומנם אף על פי שבזמן הזה אין נבואה, אפשר על כל פנים לזכות על ידי ניגון לשם שמים, להתעלות רוחנית גבוהה מאוד, ולהשיג מדרגות גבוהות בהתקרבות להשם יתברך, כמו שכתב מחבר ה"שולחן הטהור": "קיבלתי מהרבה צדיקים שהשיגו מדרגות על ידי שירים שאמרו ושוררו אחר חצות".

 

הניגון הוא שפת הלב והרגש, וכמאמרו הנפלא של רבי שניאור זלמן מלאדי זצ"ל: "הניגון קולמוס הלב", ולכן כאשר שח ליבו של אדם מעצבות, הוא יכול להחיות את עצמו על ידי זמר וניגון השייך לליבו באותה העת.

 

עד היכן מגיע כוחו של הניגון? זאת נוכל ללמוד מדברי הגאון מוילנא שאמר, "כי על ידי הניגון יכולים בני אדם למות בכלות נפשם מנעימותיה, ויכולים להחיות מתים בסודותיה הגנוזים בתורה".

 

בדומה לזה מספרים על חתנו של ה"צמח צדק", שהיה בעל חוש נגינה נפלא ומנגן גדול, שהתארח פעם במלון בפטרבורג, ובחדר הסמוך לחדרו ניגן אחד על כינור בהפלאה גדולה. מתיקות הניגון נגעה לליבו עד כלות הנפש ממש – עד שהתעלף, וגיסו שנכנס לחדרו מצא אותו מעולף והקיצו.

 

ניגון מופלא מסוגל להרעיד את מיתרי הלב ולהקיץ את האדם משנתו הרוחנית, ולהביאו לכלות נפשו בכיסופיו לבוראו. ומובא בשם רבי ישראל הבעש"ט הקדוש, שבבית המקדש היו הלויים שרים ומנגנים על דוכנם, והניגון נגע בלב השומעים, עד שהיו נופלים עליהם הרהורי תשובה משמיעת הניגונים ההם, והיו מתחרטים על עבירות שבידם.

 

גם בזמנינו ידוע על אנשים הרחוקים מיהדות, ששמעו את זמירות השבת בשולחנות השבת של צדיקים, ומתוך כך התקרבו ליהדותם.

 

 

שירת הכותרת של עם ישראל היא שירת הלויים, אשר ניגנו בבית המקדש, ונקראו "מבינים". וכך נקראים הנביאים המשוררים בספר "דברי הימים" (א, כה).

 

ה"בינה", ה"התבוננות", הוא כח מכוחות הנפש הקשור אל ה"שמיעה" ואל ה"לב". הלב נקרא בינה (כמאמר: "הנותן לשכוי בינה"). "אני שומע" – פירושו, "אני מבין".

 

"הבנה" פירושה שהדבר מתיישב על הלב. ניגון טוב הוא ניגון שהלב מבין, ולכן ניגון טוב מתיישב על ליבו של השומע, לכן נקראו הלויים המנגנים "מבינים", כיון שידעו לנגן "ניגונים של הבנה" המתיישבים על לב השומעים ומעוררים אותם לעבודת ה’.

 

 

החומר ה"גשמי" שבניגון, הוא הרוח (גלי הקול), וכנגדו פועל כח נפשי בלב, והדבר מוסבר היטב בדברי רבי נחמן בספרו (ליקוטי מוהר"ן, נ"ד), וזה לשונו:

 

"עיקר נעימת הניגון נעשה על ידי בירור הרוח (שהוא האויר שמשם הקול, כידוע לחכמי הנגינה), היינו שעיקר בחינת הניגון הוא על ידי בירור הרוח הטובה מן הרוח הרעה. וכשיוצא כל הרוח בבת אחת, יוצא כמו שהוא מעורב טוב ורע, אזי אין נבנה הניגון והשמחה, (ולכן) אין נכנע המדמה (הדמיון)".

 

פעולה זו של הניגון, "בירור" הרוח הרעה מן הטובה, משמעותה בכוחות הנפש – "בירור" רוח האדם שבו מרוח הבהמה שבו, ובאופן אחר נקרא הדבר "תיקון המידות" והתחזקות בבניית הנקודות הטובות שבנפש, כמו שהסביר רבי נחמן (ליקו"מ רפ"ב):

 

"כמו כן הוא אצל האדם בעצמו, שצריך לדון את עצמו לכף זכות, ולמצוא בעצמו איזה נקודה טובה עדיין, כדי לחזק את עצמו שלא יפול לגמרי, חס ושלום, רק אדרבא, יחיה את עצמו וישמח את נפשו במעט הטוב שמוצא בעצמו, דהיינו מה שזכה לעשות מימיו איזה מצוה או איזה דבר טוב, ואף שגם אותו הדבר הטוב, הוא גם כן מעורב בפסולת הרבה, עם כל זה יוציא משם איזה נקודה טובה. וכן יחפש וילקט עוד נקודות טובות, ועל ידי זה נעשים ניגונים, בחינת מנגן בכלי זמר, שהוא בחינת שמלקט הרוח הטובה מן הרוח נכאה, עצבות הרוח.

 

והכלל הוא – שנגינה שבקדושה היא גבוהה מאוד, כידוע, ועיקר הניגון נעשה על ידי בירור הטוב מן הרע, ועל ידי זה נעשים ניגונים וזמירות. ולכן, על ידי שאינו מניח להפיל את עצמו ומחיה את עצמו במה שמחפש ומבקש ומוצא בעצמו, איזה נקודות טובות, ומלקט ומברר אלו הנקודות טובות מתוך הרע והפסולת שבו – על ידי זה נעשים ניגונים, ואזי הוא יכול להתפלל, לזמר ולהודות להשם יתברך".

 

כלומר, אף על פי שיודע כל אחד שיש לו מעשים רעים, חטאים רבים מאוד, והוא רחוק מאוד מבוראו, אף על פי כן עליו לחפש, לבקש ולמצוא בעצמו את הנקודות הטובות שעל ידן יחייה וישמח את עצמו בזה, כי בודאי ראוי לאדם להגדיל את מידת השמחה שבו בכל נקודה ונקודה טובה מקדושת ישראל שמוצא בעצמו, מכיון שאז, כשמחיה ומשמח את עצמו, יכול להתפלל ולזמר לה’.

 

מובן, אם כן, שפעולת הניגון שבקדושה בנפש האדם היא כדי לעורר את המידות הטובות (הנקודות הטובות)   שבאדם. ולכן כשאדם שומע ניגון טוב ממנגן כשר, אזי מתעוררות אצלו המידות הטובות שבנפשו, והוא יכול על ידי זה להדבק בבוראו ולתקן את מידותיו.

 

 

הניגון מעורר את הרוח האלוקית שבלב, המקבילה לרוח הגשמית של הניגון.

 

הבורא יתברך ברא באדם נפש רוח ונשמה. משכן הנשמה במוח, משכן הרוח (האלוקית) בלב, ומשכן הנפש (האלוקית) בכבד. והניגון הוא כנגד בחינת הרוח. (על כן נתעסק בבחינת הרוח בלבד).

 

הניגון מפעיל את הרוח הגשמית (גלי הקול), והרוח הגשמית פועלת על הלב. הסיבה שהניגון פועל דווקא על הלב היא, כיון שבלב נמצא משכן הרוח האלוקית. ורוח הניגון הגשמית מפעילה את חברתה – שכנגדה, הרוח הרוחנית האלוקית שבלב. וזהו כלל ידוע – שהרוחניות מקבילה לגשמיות, כגון: תרי"ג מצוות התורה שפעולתן פעולה רוחנית, הם כנגד תרי"ג איברים וגידים שבאדם, ולכל מצוה יש כנגדה איבר או גיד גשמי התלוי באותה המצוה הרוחנית. ובדומה לזה, רוח הניגון הגשמית מעוררת את הרוח הרוחנית האלוקית שכנגדה, שמשכנה בלב.

 

לכן ניגון טוב מעורר אצל השומע את הרוח האלוקית שבליבו ועל ידי זה מתעוררות אצלו המידות הטובות (הנקודות הטובות) בליבו, התלויות ברוח האלוקית שבלב, ויכול השומע להתחדש ולתקן את מידותיו בהרגשת שמחה או כיסופים לפי רוח הניגון היוצאת מן המנגן.

 

אם השומע ידע לנצל את הניגון הטוב ההוא באופן הנכון והמועיל, הוא יתעלה עם הניגון מעלה מעלה. ולהיפך, חלילה, אם הניגון הוא מצד הרע, והשומע אינו מתנגד לרוח הרעה הבאה מן הניגון הרע ההוא, יעורר בו הניגון מידות רעות, כגון: כעס, תאוות רעות וכו’.

 

נמצא, שבכח הניגון להעלות את רוח השומע או להורידו, וכגודל רפואת הנפש שיש בניגון, כן הוא גודל הקלקול, ועל כן צריך להיזהר מאוד מניגונים המקלקלים את נפש ורוח השומע כדי שלא יורידו אותו ח"ו ברוחניותו, כי יש בכח הניגון הטוב להעלותו לשמי מרומים.

 

 

כח המדמה (הדמיון), הוא אחד מכוחות הנפש העיקריים שפועלים בניגון, וכאשר הניגון הוא ניגון טוב (לשם שמים) אזי הוא פועל בשומע דמיון נפלא המקשר אותו לבוראו ומעלה אותו למדרגה עליונה יותר. וכאשר הוא שומע ניגון שאינו טוב (שלא לשם שמים) הניגון ההוא יכול לעורר בו דמיונות שאינם טובים ותאוות עולם הזה. (וזה יהיה לו לסימן – אם הניגון הוא לשם שמים או לא, אם הניגון מעורר בו דמיון טוב או להיפך ח"ו). וכמובן מי שיש בו יראת שמים ישמור נפשו מניגונים אלו.

 

כח הדמיון קשור לכח ההתבוננות שבאדם, הנקרא בקבלה מידת ה"בינה". כח זה על פי הקבלה בא מן המוח השמאלי ומן הלב, מאותו מקום שמשם מגיע הניגון, ועניינו לצרף תמונה לתמונה.

 

השליטה על כח הדמיון היא בכח השכל, וכאשר יש באדם דבקות בבורא יתברך והוא מבין את תכליתו בכח שכלו, אזי הוא יכול לברר את הניגון והדמיון ואפילו כאשר שומע ניגון של רשע. כי אם השומע הוא במדרגה רוחנית גבוהה ובדבקות נפלאה בבורא ברוך הוא, אזי לא יזיק לו הניגון הזה כיון שישאר דבוק בשכלו ובליבו בתכליתו, ולא יפול מן השכל אל כח הדמיון, אלא יברר את דמיונו בכח שכלו וליבו הטהור, לכן לא יזיק לו הניגון הנ"ל.

 

לכן, מי ששומע ניגון ממנגן רשע ויכול להשאר עם שכלו וליבו הטהור ולא יפול בדמיון הרע, אזי יכול לתקן את הניגון של הרשע. וכן כתב רבי נתן (בקיצור ליקוטי מוהר"ן) וזה לשונו:

 

"כשאדם שומע קול ניגון של שמחה ומקשר עצמו על ידי זה להשם יתברך בלב נשבר, על ידי זה יש לקול הניגון עליה, אף על פי שהמנגן הוא אדם שאינו הגון ונתרומם על ידי זה המלכות דקדושה". עוד כתב שם: "ולזכות לזה בשלימות התיקון הוא על ידי שלומדים בלילה תורה שבעל פה, שהיא גמרא".

 

על ידי שאדם לומד תורה ובפרט לימוד הגמרא, מתחזק אצלו כח השכל, ובעיקר בלילה – שאז עיקר הלימוד, כיון שבלילה מתיישב הלימוד על ליבו ושכלו ביותר, כי יש פחות מפריעים לקליטה, ויכולים לשמוע ניגון ממנגן רשע ולתקנו, מכיון שאינו הולך אחר דמיונות רעים, רק נשאר דבוק בשכלו ומברר את דמיונו בכח שכלו המבורר על ידי שדבוק בבוראו.

 

וזהו עניין החלום בשינה, הבא מכח הדמיון, ו"חלומות שוא ידברו". כי כאשר אין לאדם כח שכל חזק, אזי חלומותיו בגדר חלומות שוא, אולם כאשר כח השכל חזק באדם, אזי גם החלום שלו מבורר ואמיתי וזוכה לשכל אמיתי בחלום, ועל ידי זה זוכה לברר את הדמיון שבחלום בכח שכלו.

 

וזהו העונג הגדול שיש בניגון, כאשר הניגון מעורר בו את כח הדמיון. אולם אם אין כח שכלו מבורר וחזק מספיק, אזי כשהניגון אינו טוב – ישנה סכנה שיגרם קלקול ונזק לרוחניותו של השומע.

 

על כן, מי שרוצה שהניגון שלו והשמיעה שלו יזדככו ויוכל להבין בין ניגון טוב לרע, זה אפשרי רק על ידי לימוד התורה והתחזקות בעבודת ה’ וביראת שמים, כדי שאז יוכל האדם להבחין בין דמיון טוב ורע. הרי ידוע, שעולם הדמיון הוא העולם הקשה ביותר לבירור ולהבחנה בין הטוב לרע, ולפעמים נראה לו הדמיון כמציאות.

 

אולם כאשר שכלו מתחזק בלימוד התורה, אזי יכול לברר את הדמיון ואת יכולת ההבחנה. כך גם הניגון שלו מזדכך וזוכה (המנגן) לשמח אחרים עם ניגונו, ולהעניק להם על ידי ניגונו דמיונות טובים של קדושה, ועל ידי זה לטהרם ולהחזירם בתשובה שלימה לבוראם, וכמו שכתב רבי נחמן (שם, ס"ד): "על ידי הניגון של הצדיק – על ידי זה עולים ויוצאים כל הנשמות שנפלו בתוך האפיקורסות".

 

 

התפילה היא עבודת הלב, כמו שאמרו חז"ל: איזוהי עבודה שבלב – זו התפילה. ותפילה בגימטריא = שירה (515). ולכן שירה אמיתית היא תפילה, ותפילה אמיתית היא שירה, ושתיהן תלויות בלב.

 

בספר חסידים כתוב: "חקור לך אחר ניגונים, וכשתתפלל אמור אותן באותו ניגון שנעים ומתוק בעיניך, באותו ניגון אמור תפילתך, ותתפלל תפילתך בכוונה וימשוך ליבך אחר מוצא פיך לדבר בקשה ושאלה, הניגון שמכין את הלב לדברי שבח, ניגון המשמח את הלב, למען ימלא פיך אהבה ושמחה למי שרואה לבבך, ותברכהו בחיבה רחבה וגילה, כל אלה דברים המכינים את הלב".

 

בית המקדש שהוא "לב העולם" (כמובא בליקו"מ מ"ט, ח"ב פ"ג) הוא מקום התפילה, כמו שכתוב: "והיה ביתי בית תפילה לכל העמים".

 

לכן, עיקר השירה של עם ישראל, שירת הלויים, היא בבית המקדש, כיון שהשירה תלויה בלב, ובית המקדש הוא בחינת "לב". ורחמנא ליבא בעי (הרחמן רוצה את הלב), וכמו שאמרו חז"ל: "אמר הקב"ה: אלמלא שירה וזימרה שהם אומרים לפני בכל יום לא בראתי את עולמי". מדוע? משום שהקב"ה רוצה את ליבנו, וכאשר אנו שרים ומנגנים לפניו, אנו מגלים שאנו שמחים לעבדו ורוצים באורו יתברך. (וכתב רבי נחמן (שם, מ"ב), כאשר אדם שר את התפילה, הרי הוא עושה בזה לבושין נהירין לשכינה).

 

לכן דרך הצדיקים היתה לשורר לפני הקב"ה, ובראשם דוד המלך ע"ה הנקרא "נעים זמירות ישראל", אשר היה משורר לפני הקב"ה את ספר התהילים כל ימי חייו. וכשיבוא משיח בן דוד, הוא ילמדנו את השירים והניגונים של דוד המלך ע"ה, שהיא שירת השכינה הקדושה, שירת מלכות ישראל הנצחית, ויחזיר עטרה ליושנה – את שירת בית המקדש, שירת הלויים, ויתגלו עשרה מיני נגינה – שהם: שופר, נבל, כינור, תוף, ומחול, מינים, עוגב, צלצלי שמע, צלצלי תרועה, והנשמה. ככתוב בתהילים (מזמור ק"נ):

 

"הללוי-ה הללו אל בקדשו הללוהו ברקיע עוזו"

 

"הללוהו בגבורותיו כרוב גדלו"

 

הללוהו בתקע שופר" (א)

 

הללוהו בנבל וכינור" (ב-ג)

 

"הללוהו בתף ומחול" (ד-ה)

 

"הללוהו במינים ועוגב" (ו-ז)

 

"הללוהו בצלצלי שמע" (ח)

 

"הללוהו בצלצלי תרועה" (ט)

 

"כל הנשמה תהלל י-ה הללוי-ה" (י)

 

במהרה בימינו אמן!