מה רע ברמת חיים גבוהה?
אני לא יודע איך להגדיר את זה בדיוק, אבל אני חושב שלא מעטים נמצאים במצבי. אני פשוט מרגיש שהעולם שבחוץ "מפגיז" אותי כל הזמן בהצעות ופיתויים...כל הזמן מרגילים אותי...
שלום,
אני יהודי בגיל העמידה, שומר תורה ומצוות ועוסק בתחום המחשבים. יש לי ברוך ה’ חמישה ילדים שרובם בגיל העשרה, ויש לי בעיה, גם עם הילדים וגם עם עצמי.
אני לא יודע איך להגדיר את זה בדיוק, אבל אני חושב שלא מעטים נמצאים במצבי. אני פשוט מרגיש שהעולם שבחוץ "מפגיז" אותי כל הזמן בהצעות ופיתויים. אני לא מדבר על עבירות חלילה, אבל כל הזמן מרגילים אותי (ואת ילדי), כמעט בעל כורחנו, לסטנדרט חיים גבוה יותר. זה מתחיל באוכל יותר יקר וטעים, ונגמר במכונית חדישה וריהוט יוקרתי, מחשבים וחופשות בסגנון יותר יקר. לא יודע להסביר, כאילו אנחנו מוכרחים להתרגל למותרות.
בבית הורי לא היו דברים כאלה. לא שהיו עניים, אבל היתה יותר פשטות וצניעות. האם צריך לשאוף לחזור לזה? האם זה בכלל אפשרי? אולי בעצם הכל בסדר ואני סתם דואג מכלום וסך הכל ככה החיים היום. אבל הבעיה האמיתית היא שאני מתרגל לכל הדברים האלה ואוהב אותם, וזה נהיה לי חשוב וגם לילדי. אולי קצת יותר מדי. אבל בעצם אין מצווה להסתגף, לא?
אהרון ממרכז הארץ.
****
אהרון שלום,
לא, אין מצווה להסתגף, אבל מן הצד השני יש אכן אמת בבעיה שאתה מציג, ואין הדברים פשוטים כלל ועיקר. בודאי גם אין הדברים נפתרים באמירת "ככה החיים היום", אלא צריך להדגיש שהדבר יחסי, גם לדור שאנו נמצאים בו וגם לכל אדם ואדם לפי ערכו ומצבו.
לא לפני שנים רבות, היו מכשירים חשמליים רבים בגדר מותרות, ונכנסו רק לבתי העשירים ממש. אולם האם יעלה על דעתו של מישהו היום לחיות ללא מקרר או מכונת כביסה, או לקחת את העופות בעצמו לשוחט ואח"כ להכשירם, במקום פשוט לקפוץ לסופר ולקנות עוף? מסתמא שלא, וגם מי שיעלה על דעתו להתנהג כך, מן הסתם יחשב ל"עוף מוזר", והזמן שיצטרך לבלות על דברים שאנו רגילים לעשות במהירות יהיה בעוכריו ויאלצו לחדול מ"שגעונו".
המציאות המשתנה הפכה דברים רבים להכרחיים, שקשה ולעיתים בלתי אפשרי בלעדיהם. יש להניח שבדורנו אין הם נחשבים עוד כמותרות, אבל מה עם שטיחים, וילונות, גבינה מלוחה בטעם מעודן לארוחת בוקר ומכונית מסוג ומודל מסויים? האם גם על דברים כגון אלו נוכל לומר בפשטות "אי אפשר בלי זה?" ומצד שני – האם עלינו לחיות עם ההכרחיות הנחוצה בלבד, לחיות בבית ריק מקישוטים, לאכול בארוחת הבוקר לחם וגבינה לבנה, ולנסוע תמיד רק באוטובוס? נשמע קצת מדכא, לא? אבל אולי זו האמת!
רבי זושא מן העיר בני ברק
לפני שנים רבות התארחתי בביתו של יהודי חשוב. משנכנסתי לביתו פשוט נדהמתי (וכן אשתי). על הקירות לא היתה תלויה שום תמונה, שטיח לא נראה כדבר שמוכר לבני הבית ובסלון היו רק שולחן פשוט לחלוטין, ספה שחשדתי בה שהיא שבורה ונתמכת באיזה קרש, וספריה חסרת הדר מלאה בספרים די ישנים. תמונה עצובה? ובכן, דומני שמאז ועד היום לא חוויתי שבת שמחה ומלאה כזו. בני המשפחה הללו, שלא היו מעטים, פשוט היו שמחים כאילו דבר אינו חסר להם בעולמם, שהרי יש להם את הקב"ה הוא נתן להם את השבת. לא מדובר בסיפורי חסידים על רבי זושא, אלא על יהודי משלנו, תושב בני ברק, שבודאי איננו יחיד.
אלא שאם הבית שלי היה נראה כך, ספק רק אם יכולתי להיות בשמחה. מה לעשות, אינני יכול לשקר לעצמי, זה פשוט לא המקום שלי.
ומן הצד השני, יש שטיח, אבל האם הוא חייב להיות בכל חדר? והאם דווקא היוקרתי ביותר? יש ספה לא שבורה, אבל האם יש הכרח להחליף אותה משום שהיא כבר לא כל כך חדשה? אוכלים לפעמים גבינה מלוחה ועוד דברים שלא ממש הכרחיים, אבל האם זה אומר שבכל ארוחת בוקר צריכות להיות שלוש סוגי גבינות, ודווקא מהטובות בשוק?
אין טבלה מוחלטת
תאמר, יש משהו באמצע. אז מי קובע היכן בדיוק הגבולות, היכן הם מתחילים ואיפה הם נגמרים?
ובכן, את התשובה האמיתית לשאלה "למה אני באמת זקוק ומה מיותר לי" תוכל, לצערי, רק אתה לענות לעצמך. אין "טבלה" קבועה שלפיה ניתן לבדוק היכן הגבול, משום שהוא משתנה מאדם לאדם, ומה שמיותר לאחד נחוץ לשני. אבל אם "תתאמן" בלשאול את עצמך, בכנות המרבית שתוכל לגייס על כל דבר ועניין "האם זה נחוץ לי באמת?" כבר התקדמת, כבר בלמת את "מפלצת" המותרות המפתה שרוצה "לבלוע" עוד ועוד נתחים מחייך. את הגבולות – אתה צריך לקבוע (ממתקים לילדים – רק בשבת. ארוחות מיוחדות – פעם בשבוע. החלפת רהיטים רק כשממש אי אפשר להשתמש בהם וכיוצא בזה).
הבעיה האמיתית מתחילה, כדבריך ממש, "שאני מתרגל לדברים האלו ואוהב אותם".
מה הבעיה בזה, אתה שואל? ובכן על הרגלים צריך לשלם. על כל דבר שאנחנו קונים ומעוניינים בו – נדרש, במקודם או במאוחר לשלם מחיר. בכסף (ושיטת האשראי והתשלומים רק מתעתעת בך. תהנה היום ותשלם מחר…המחר הזה בוא יבוא!), בזמן שצריך להקדיש (בהשגת הכסף, בטיפול בקנייניך או בשימוש בהם), ותמיד – בכוח ובתשומת לב ("מרבה נכסים מרבה דאגה". שלא ילך לאיבוד, שלא יתקלקל, שלא "ידפקו" את הרכב החדש שלך, וכן הלאה).
לפעמים, התשלום על מותרות הוא מר מאוד, יותר נכון, התשלום על אהבתם. שמעתי פעם שיחה חזקה מרב מסויים על חינוך ילדים, והוא סיפר שם על נער שעזב את הכל. לאחר שדובב אותו ארוכות סיפר הלה, כי מה ששבר אותו היה יחסו של אביו לשיש במטבח. "דיברו בבית על אהבת התורה", סיפר, "אבל אהבה כזו כמו ששמעתי בקולו של אבא כשדיבר על השיש האיטלקי החדש במטבח – לא שמעתי מעולם בדברו על התורה"!!!
ילדים אינם טיפשים, והם יודעים מה נחשב בעינינו באמת, את מה אנחנו אוהבים, ולא משנה איזה "מס שפתים" נשלם להם.
המותרות הופכות ל’עומס רוחני’
ועוד בעניין מותרות ונזקן, מהיבט קצת אחר. גדולי החסידות מלמדים, שחיותו של כל דבר שבעולם בא מייעודו ושירותו את הקדושה. פת לחם, למשל, כאשר תאכל בברכה על ידי יהודי הזקוק לה להשקיט את רעבונו, תקבל חיותה, דהיינו הצדקה לקיומה, בזה שהיא מחיה את נפשו. ואם תקבל את חיותה, גם תעניק למשתמש בה חיות ותועלת. אבל כשאדם כבר שבע, למשל, ובכל זאת ממשיך לאכול, מה התועלת שבאכילה זו? הנאת חיך גרידא. במקרה כזה, אין כביכול חיות וקיום לאותו מזון, שהרי בעצם אינו משרת שום תכלית קדושה ואינו מביא תועלת אמיתית. אז – מאחר שניטלה חיותו, הוא זקוק לחיות חדשה, ואז הוא "גוזל" ממי ש"גזל" אותו.
כך, במקום להביא תועלת, גורמים כל ענייני וחפצי המותרות – נזק. מאחר שאין בהם צורך הם הופכים ל"עומס" רוחני, ולוקחים מהאדם את חיותו. (אותו עיקרון פועל גם כשאדם נכשל בעבירה חלילה. הוא מבקש לעצמו חיות אסורה, וגם חיותו הקודמת תינטל ממנו ותותירו ריק וחסר).
כולנו מאוד רוצים להנות
הפיתויים הרבים שבהם אנו "מופגזים" כדבריך (ובכללם גם פיתויים לאיסור, חלילה) כולם מנצלים תכונת אנוש אחת ויסודית מאוד: כולנו רוצים להנות. מאוד רוצים, ולא יכולים להפסיק לרצות.
אולי הפתרון הוא (ויש כאלה שמנסים אותו, כידוע) סגירות מוחלטת, והפניית עורף עקשנית לעולם כולו? בטווח קרוב זה עשוי להראות מועיל, אבל לטווח רחוק זה עלול מאוד (וגם בזה אנו נתקלים לדאבוננו) להפוך ל"בומרנג" שמתפוצץ ישר בפנים. מי שהתרגל רק לחנוק את עצמו ואת רצונו להינות בסיסמת "אסור, אסור, אסור", יכול מאוד לקום יום אחד ולומר: "נמאס לי", ולפרוק עול לגמרי. המצוות הופכות לנטל בלתי נסבל, והלב החפץ בחיות ובעונג, מחפש לו נתיבים אחרים…
מותר להינות ואפשר להינות בגדר הטעם והמידה הנכונה, אותם, בחסד ה’, מלמדים אותנו חוקי התורה. אבל גם בזה אין די, כי העולם הזה מציע אין סוף הצעות, ובכל יום ממש מציע אותן יפה וצבעוני יותר. ובמה נרצה את נפשנו המתאווה לעונג, אם בעולם הזה נותנים לנו ליהנות רק במשקל ובמשורה, וכל חריגה מן המידה הנכונה תובעת מאיתנו מחיר כבד?
יש. יש פתרון עמוק, מהותי ועוצמתי מאין כמוהו. עונג תמורת עונג. משיגע האדם בקצה קצהו – מיד יועם זוהר הפיתוי ולא יחפוץ כלל במותרות. יש תענוג – הגדול מכל התענוגות, רק שצריך להכיר אותו ולהיות מוכנים להתמסר לו. ולתענוג הזה קוראים "השם יתברך", או כלשון אחד מגדולי החסידים: "אהבת חיי, מקור כל התענוגות וכל האהבות שבכל העולמות" ("כוכבי אור", חלק "ששון ושמחה" תפילה א).
נשמע מהפכני? מוגזם? רחוק מן המציאות?
כותב הרמח"ל (מסילת ישרים פרק א’): "האדם לא נברא אלא להתענג על ה’ ולהינות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא".
נכון, עיקר ההנאה הזו מקומה בעולם הבא, אבל משהו מזה, אפילו "ניצוץ" זעיר, אפשר ומוכרחים להרגיש גם בעולם הזה. אחרת הופכות בלי משים כל המצוות ל"מצות אנשים מלומדה", והלב – מחפש לו תענוגות אחרים, "בפיהם כבדוני וליבם – רחק ממני".
להכניס את הקב"ה ללב, זו אחת מתרי"ג מצוות ולא וורט חסידי. "ואהבת את ה’ אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", יהודים אומרים את זה פעמיים כל יום…
ואם אינך יודע את הדרך לשם, בקש אותה בכל מאודך. שכן באמת, זהו המגן האמיתי היחיד נגד אהבת העולם הזה והשלכותיה, לך ולילדיך!
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור