היסודות של חג החנוכה
כולנו נדרשים בדרכי חיינו להשתמש בכוחות אלו – אמונה ברורה ונחרצת אשר אינה נפגמת ואינה מתערערת בשום תנאי ובשום מקום...
אחת הסיבות לקביעת השם "חנוכה" לימי ההודאה והלל, חנוכת המזבח – הוי אומר: תחילת השימוש בו, והקרבת הקרבנות לאחר השנים הארוכות בהן היה המקדש בידי היוונים מחולל מקדושתו, והמזבח בטל מקרבנותיו, שכן לכל דבר קודש אשר לראשונה עושה את תפקידו, נחשב כ"חינוך" הדבר.
מבט זה משלב יחד את ההתחלה והראשוניות יחד עם העתיד והקביעות. וכה אמר שלמה המלך החכם מכל אדם: "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" – הוי אומר: מטרת החינוך היא להגיע למצב שאותו נער יפנים ויספוג את ההכוונה וההדרכה עד זקנותו, ולאורך ימיו לא יסור מאותה הדרכה.
הבה נתבונן באותם נושאים אשר הותירו לנו החשמונאים ב"חינוך", אותו העניקו לנו לדורות.
ראשית, הנקודה המכרעת שהיא האמונה והבטחון.
שני יסודות אלו אמונתם בקב"ה, והידיעה הברורה והמוחלטת כי משה אמת ותורתו אמת, וגם אם העולם הנכרי מציב אלטרנטיבה – יוון, שנראית כמוצלחת, מצליחה וגורפת אחריה את העולם כולו, אין זה משנה כלל את אמונתו של עמנו.
אין האצטדיונים מהווים תחליף לבתי מדרש, וזריקת הדיסקוס או הכידון ושאר תחרויות הספורט שתפסו את המקום המרכזי בתרבות יוון, מהווים תחליף או בשורה ללימוד התורה ולהתעלות בה.
הרי ברור כי תרבות הגוף דורשת מהאדם את כולו. אדם החפץ להצליח בתחום כלשהו משטחי הספורט מקריב לשם כך את כל הוויתו.
שאלו כל ספורטאי מצטיין כמה עליו להקריב כדי לעמוד בדרישות המאמנים, ולזכות בתחרות או במדליה נכספת. מתוך הכרות אישית אפשר לומר שהמחיר לא נלקח בחשבון או ניתן לו משקל מאוד נמוך לעומת זרי הדפנה של ההצלחה.
ואם כן, אם דרוש להצלחה ספורטיבית-גופנית מאמץ והשקעה כה גדולים, מדוע לא מובן גם כי בתחום הרוח, הקדושה, והתעלות תורנית דרוש מאמץ והשקעה אדירה כדי להגיע להישגים?
אומתנו מוגדרת כ"עם העברים", כיוון שאבי האומה אברהם היה עברי, שכל העולם מעבר אחד והוא יכול להיות בעבר השני. גם העם כציבור מסוגל לעמוד מהעבר השני, כאשר דרכו שונה משאר העמים.
היוונים על מגוון סוגי פיתוח הגוף, שהיוו את הערך האידיאולוגי של האסתטיקה והיופי במשנתם, הציעו את מרכולתם – או בלשון נוטפת דבש, או בכוח חרב ובתרועות מלחמה, ועם יהודה הקטן המום ומופתע מהעוצמה של האימפריה היוונית, עמד מסונוור משלל האורות והלפידים של המתחרים ומקומות התחרות, חלקו מחא כף, וחלקו האחר השתתף בפועל, ולאט לאט לא היה יותר עם עברי שהוא מהעבר השני, הפכו כולם לעבר אחד.
וכאן הגיעה שעתו של ממתיהו, ובהרימו את נס המרד, השיב את העם לעַבַרוֹ ולעברו השני של העולם. אמונתו המוצקה גברה בעזרת שמים על יוון האדירה, עד אשר הדליקו נרות בחצרות קדשך.
***
שנית, כאמור הבטחון בטבורו באמונה.
החשמונאים לא היו מתאבדים! הם יצאו למלחמה שהיתה נראית לפי כל קנה מידה חסרת סיכוי, אך היה עמהם את כוח הבטחון בה', שנתן להם עוז רוח ויכולת מפליאה, והמורל הגבוה נבע מהידיעה כי אין מעצור לה' להושיע.
הרואה את דבר יהודה לאנשיו לפני צאתם למלחמה, עומד מופתע מנחישותו ועומק בטחונו בה' אשר בידו המלחמה, ואשר יוכל להטות את הנצחון אל החלשים המעטים אל מול הרבים המאומנים ובעל הנשק הרב והמשוכלל.
וכשם שאמר דוד הקטן, הרועה מבית לחם, אל גלית איש המלחמה, גדול המימדים, המזוין והמנוסה: "אני בא אליך בשם ה' צבאות אלוקי ישראל". אין זו מלחמתי הפרטית. אני מבצע את רצון הבורא שאין מי שיעמוד מולו ויוכל לו.
וכך אומר יהודה לאנשיו: "אל תיראו מהמונם, ואל תחפזו מפני רוב כוחם. זכרו את אבותינו אשר הצילם ה' על ים סוף ברדוף פרעה אחריהם".
ובמקום אחר: "ויען יהודה ויאמר: היד ה' תקצר לתת רבים ביד מעטים? וכי יש לו מעצור מהושיע ברב או במעט? הן לה' הישועה ורוב חייל לא ימלט. הם בוטחים על המונם ורוב חילם להשמידנו עם נשנו וטפנו, ולבוז את שללנו, ואנחנו נעמוד על נפשנו להלחם בעד עמנו ותורתנו. לכן אל תיראון ואל תערצון מפניהם כי השמד ישמידם ה' לעינינו".
אלה היו דברים, וזה היה בטחונם בצאתם לדרך המלחמה, וה' איש מלחמה שמע תחינתם, ונתן אויביהם בידם שלא כדרכו של עולם, עד אשר טיהרו את הארץ והמקדש.
***
כולנו נדרשים בדרכי חיינו להשתמש בכוחות אלו – אמונה ברורה ונחרצת אשר אינה נפגמת ואינה מתערערת בשום תנאי ובשום מקום.
ה' אלוקים אמת, וכל מי שעמדו רגליו למרגלות הר סיני קשורה אמת פנימית זו בנפשו ואינה מתערערת. וכה אומר הקב"ה למשה: מהי מטרת המעמד הגדול? "כי לבעבור נסות אתכם בא האלוקים, ולמען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו".
ובטחון בבורא עולם כי יעשה הטוב לו, וכי הכוח והממשלה בידו לכוון ולהוליך דרכי בני אדם. לא תמיד נראה את מהלך הדברים כרצוננו ובהבנתנו. לא אחת ישיא אדם הנמצא במצוקה ובצרה עצות לבורא עולם כיצד ואיך עליו לנהל את עולמו. אך גבוה מעל גבוה, בידיעתו וביכולתו יעשה הטוב בעיניו.
לעיתים מרבים בתפילה ונראה כאילו לא התקבלה ולא ניכרת פעולתה, כי גזירה נגזרה מאיתו יתברך, וכשם שענה הקב"ה למשה רבינו כאשר ראה את מותו של רבי עקיבא על ידי הרומאים במיתה קשה ואכזרית, יצאה בת קול ואמרה: "שתוק, כך עלה במחשבה לפני", הוה אומר גם שתיקה זו לנוכח אירועים קשים ואכזריים היא תוצאה של הידיעה כי כך עלה במחשבתו לפניו, ובודאי זה הטוב ביותר שניתן לעשות.
גם אם אין דעתו של אדם, ואפילו הגדול ביותר – משה רבינו, מבינה את הבטחון המוחלט כי הקב"ה יעשה לאדם הטוב לו ביותר, הוא העומד מאחורי התנהגות זו.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור