חנוכה אור וחושך
מעט אור דוחה הרבה חושך. מעשה טוב או חסד קטן, יכול להפיץ הרבה אור. חיוך, תודה, סיוע לזולת, ויתור לזולת – כל אלה מאירים את היום...
תודה והודאה
חנוכה – לשון חינוך, חינוך להודאה.
ימי חנוכה הם ימי הלל והודאה לבורא עולם על הניסים והנפלאות, אז והיום, בכלליות ובפרטיות.
המצוות שבכל חג הן המכניסות את קדושת החג בנפש. בפסח – המצות, בסוכות – הסוכה, אולם רובנו חושבים שבחנוכה – הדלקת הנרות, היא מצוות החג. אך לא כך הדבר. אומרים לנו חז”ל, בחנוכה – תודה והודאה! זו תמצית החג.
ובאמת, לא קבעו את חנוכה מיד באותה שנה שבה התרחש הנס, לפי שנתייראו חכמי הדור לקבוע יום טוב לכל השנים הבאות שמא לא יהא רישומו ניכר גם להבא. לשנה האחרת, כשראו בנפשותיהם את אור הימים האלה שהוא מאיר בקרבם כמו בשנה הקודמת, כשהרגישו בנפשותיהם חירות אמיתית ונתגברו בשבחים והודאות לפניו יתברך, קבעום בהלל והודאה לדורות עולם. (ספר התודעה).
חז”ל מספרים לנו שכעבור שנה מאז קרה הנס ירד לעולם גל של תודה והודאה, הפיות נפתחו מאליהם בתודה לה’, ולכן קבעו ימים אלה לדורות.
רבי נחמן אומר (ליקו”מ ח”ב, ב) “שעיקר שעשוע עולם הבא הם התודה וההודאה, כי על ידי זה סמוכים וקרובים אליו יתברך”, וכפי שאומר מדרש רבה (צו) “כל הקורבנות בטלין חוץ מקורבן תודה”.
לא צריך לחכות לעולם הבא. כבר בעולם הזה אפשר וצריך להודות על הכל. על דבר קטן כגדול. על הנסים שקורים לנו יום יום ועל דברים שקיבלנו בעבר ושאסור לנו לשכוח.
רוצה משהו חדש? תודה תחילה על הישן, ובשמים אומרים: אם כך הוא מודה על הישן, נראה איך הוא יודה על החדש.
ידוע שתחילתה של ההודאה היא בבית, כי רק אז אדם יודע להודות לה’ יתברך. אם מצליחים להחדיר בילד הכרת תודה, הרי שהצלחנו במשימת החינוך. בית שיודעים להכיר בו טובה, הוא בית שיש בו שלום ואהבה, בית שהשכינה שורה בו.
ההודאה צריכה להיות פנימית ולא מהפה לחוץ. להתבונן ולראות את גודל החסדים בכל שניה ושניה. הן בבריאות, הן בפרנסה, הן בלימוד התורה וכדומה. “על נסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך”…
היום שלנו הוא שרשרת של נסים, וכדברי הרב ברלנד שליט”א: מי שמזכיר את הנסים, מזמנים לו עוד ועוד נסים, מתוך היכל מיוחד שנמצא בשמים, היכל הנסים.
בזוהר הקדוש נאמר, שמי שאין לו הכרת טובה לא עושין איתו טובות. שהרי ה’ יתברך שונא כפיות טובה. ולהיפך, מי שמודה לה’ יתברך, שום מלאך לא יכול לעכב את תפילתו.
עוד נאמר בזוהר: בזכות הענוה והכרת התודה של יעקב אבינו, כל פעם שהקב”ה כועס על ישראל, הוא מסתכל בדיוקנו של יעקב אבינו וסולח. “וזכרתי את בריתי יעקב” – ללמדך מה רב כוחה של הכרת התודה.
על הכל צריך להודות. על הטובות, על הקשיים, החסרונות וכו’, כי הכל קורה לנו כדי לזכך אותנו ועל ידי זה לקרב אותנו אל הבורא. “כי אי אפשר לדבק בהבורא יתברך שמו, לזכות לנועם העליון, כי אם על ידי דיבורי ברכות, והודאות ושירות ותשבחות”.
אומר הזוהר הקדוש, כי ה’ ברא את העולם בשביל השירות והתשבחות. ה’ בקע את ים סוף כי ידע שתהיה שירה, שירת הים.
ואם הוא יתברך כל כך מתענג מן השירות שלנו, לא מגיע לו יתברך שנעשה מאמץ ונרבה בהן?
אור ה’
האור של חג החנוכה הוא האור הכי גדול שיורד במהלך השנה כולה (הרב ברלנד שליט”א), ויכול להאיר גם את המקומות הנמוכים ביותר. “גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע כי אתה עמדי”.
לכן מניחים את החנוכיה נמוך, בין 3 ל – 10 טפחים מהרצפה (30 ס”מ עד מטר), להראות שגם במקומות הנמוכים האלה מאיר אור ה’.
את החנוכיה מניחים בפתח הבית, כלפי חוץ, להאיר “החוצה” לאנשים שמתרכזים בחיצוניות, בחומר, בתרבות יון.
יון – שלושה קווים, כל קו שוקע עמוק יותר וזה גורלו של מי שבוחר בתרבות יון, בתאוות העולם הזה. אם נוסיף למילה יון את האות צ’ (מהמילה צדיק) נקבל את המילה ‘ציון’. כי רק הצדיק יכול למשוך אותנו מתאוות העולם הזה, מ”קליפת נוגה”, אל האור, אל הרוח, כי הצדיק ביטל את כל הנאות ותענוגות העולם הזה. הוא כל הזמן בקדושה ובתוך האור האלוקי, כל העונג שיש לו הוא הדבקות בה’.
יהודי לא יכול להסתפק בחומר, הוא צריך רוח. לחומר יש תכונה שאף פעם אי אפשר לשבוע ממנו, כל הזמן צריך עוד.
“טבעתי ביון מצולה”. יון – טיט ששוקעים בו. (יון – תענוגות העולם הזה והטיט ששוקעים בו). ה’ יתברך רוצה אותנו למעלה, הוא לא רוצה שנשאר במקום הנמוך שבו אנו נמצאים.
פך השמן
מעט אור דוחה הרבה חושך. מעשה טוב או חסד קטן, יכול להפיץ הרבה אור. חיוך, תודה, סיוע לזולת, ויתור לזולת – כל אלה מאירים את היום.
לכל אחד מאיתנו יש פך שמן שבו הוא צריך להשתמש. ועלינו לשמן בכל מקום שאנו מרגישים שיש בו חיכוך. גם אם המעשה קטן ה’ יתברך הופך את האור לנהרה. מוסיף אור לכל מחווה קטנה.
כשאדם אומר מילה טובה לחבר או עושה עמו חסד, גם הקטן ביותר, הרי הוא מחיה אותו. הדיבור או המעשה ‘מתנגנים’ בראשו של החבר ימים רבים, לא מיד שוכחים אותו, וכל פעם שנזכרים בו זוכים לשמחה מחדש.
לא באנו לעולם הזה אלא כדי לתקן את כל מה שקשור בענייני “בין אדם לחברו”. על כל השאר ה’ מוחל לנו. ואין דרך טובה יותר מזו להגיע לדבקות בה’, כי אם על ידי שמרבים באהבת חברים, בויתור, להשתתף בשמחתם ולכאוב את כאבם.
בנקודה טובה אחת, זעירא ככל שתהיה, שרואה האדם בעצמו או בחברו, אפשר להאיר את כל פני תבל.
אור וחושך
המציאות של חיינו היא מציאות של אור וחושך. כך ברא ה’ את העולם. קודם “ויהי ערב” ואחר כך “ויהי בוקר”.
אחרי החושך בא האור. כשהאדם בחושך עליו לשמוח יותר, שהרי הוא מבין שהשמש עומדת לזרוח. לעומת זאת, כשהוא בשיא האור, הוא יודע שעוד מעט תשקע השמש.
בתוך הצרה אפשר למצוא את ההרחבה. אי אפשר להגיע לאור מבלי לעבור דרך החושך. “כי אשב בחושך, ה’ אור לי”, ואמרו חז”ל: אם לא הייתי יושב בחושך לא היה אור לי.
בחינות אלו, של חושך ואור, הן כמעט כל מסכת חיינו. רגע אחד חושך ורגע אחריו אור. בחירה בין מחשבה רעה למחשבה טובה, בין עין רעה לעין טובה, בין הקפדה והתעקשות לויתור, בין שקר לאמת, בין מבט שמוביל לקנאה לבין מבט פנימה – לאמת שלנו.
הויתור הינו אור גדול ולכן קשה מאוד להשיג מידה זו. בויתור יכול אדם לקנות את עולמו ברגע אחד. דוגמא לכך מצאנו אצל רחל אמנו שויתרה על עצמה לטובת לאה, וכן אצל אליעזר עבד אברהם שויתר על עצמו לטובת אדונו.
אין זה אומר שברגע שה’ יתברך מאיר לאדם אזי אין מניעות ומכשולים. יש ויש, אך אפשר לחיות איתם בשמחה ובאהבה.
נצייר לעצמנו אדם שיושב בחושך, חושך מוחלט, והוא אינו מסוגל לצעוד צעד אחד קדימה, עם כל תזוזזה הוא עלול להיתקל בחפץ וליפול לבור, ואז בא מישהו ומדליק לו את האור ופתאום הכל ברור לו, הכל מאיר לו, הוא רואה היכן נמצא כל חפץ וכיצד עליו ללכת.
כך הוא הדבר בעבודת ה’. ואת האור הזה, את הדעת הזו, יכולים לזכות לקבל דווקא בחנוכה, ועל ידי צדיק האמת שיודע להאיר בכל אחד ואחד לפי מדרגתו, אפילו באלו הנמצאים למטה מעשרה טפחים.
אל מול פני הנרות
זמן הדלקת הנרות ידוע כסגולה נפלאה ונוראה – לשבת מולם ולהתבודד. להודות לבורא עולם על כל החסדים ולבקש ממנו את כל מה שבליבנו, מכיון שזוהי שעת רצון גדולה מאוד.
יהי רצון שנזכה לפעול בחג החנוכה את כל הישועות.
י"ד כסלו התשע"ז
12/14/2016
מקסים ומחזק!!!!!!!!!!!!
י"ד כסלו התשע"ז
12/14/2016