זה לא קל להשאיר הכל מאחור
כזה בדיוק אני. העבודה שלי, זו שממנה רגיל הייתי למשוך כספים – נעצרה. ואני? נופל לחולשת עשתונות ומטיח את ראשי במצבי רוח מעוננים. הרי הכל מוכן לי בפנים...
כזה בדיוק אני. העבודה שלי, זו שממנה רגיל
הייתי למשוך כספים – נעצרה. ואני? נופל לחולשת
עשתונות ומטיח את ראשי במצבי רוח מעוננים. הרי
הכל מוכן לי בפנים.
מהנדס כבישים הייתי כל השנים, עבדתי כשכיר באחד המשרדים הגדולים וב"ה ראיתי הצלחה. מפעם לפעם התגנבה אל ליבי המחשבה להיות עצמאי, לפרסם את עצמי ולנהל בעצמי משרד הנדסה, אולם הפחד מפני ההתמודדות כעצמאי עצר אותי בכל פעם מלקום ולעשות מעשה.
קיים אומנם סיכוי להרוויח יותר כמהנדס עצמאי, ללא שהמשרד בו אתה עובד נוטל את חלקו מן היפים ברווחים, אולם יחד עם זאת קיים גם סיכון לאדם עצמאי להיוותר ללא עבודה.
עלי להדגיש כי במקצוע זה של הנדסת כבישים, אין העבודה באה באמצעות מכרזים וכו’, אלא רק דרך קשרים אישיים ואמון שרוחש מזמין העבודה כלפי המהנדס. אני אישית חשתי כי אין לי את הקשרים מן הסוג הנדרש עם מזמיני עבודות, כך שהעבודה כעצמאי אינה תואמת את המציאות שלי.
לפני כ – 16 שנה, החלה העבודה להתמעט במשרד בו עבדתי באמונה שנים כה רבות. מיום ליום פחתו העבודות, והזמנות חדשות כמעט שלא נכנסו תחתן. משרדי הנדסה מבטיחים שכאלה צצים ברוב פאר ויוקרה מידי פעם, משתלטים על השוק תוך שהישנים מפנים את מקומם בהרכנת ראש לגזירת דרכו של עולם. המשרד בו עבדתי קיבל את הדין והחל ‘מתקפל’. העובדים החלו מקבלים בזה אחר זה הודעה לאקונית כי תם זמנם וכי מוטב שיחפשו להם כסא מועיל יותר.
גם עלי לא פסחה ההודעה. הבוס קרא לי ביום מן הימים, למרבה חששותי החל מודה לי על כל השנים שעבדנו יחד, תוך שהוא מספר בעצב מסויים על כך שמעתה איאלץ לעזוב עקב סגירתו של המשרד. המשכורת האחרונה הוגשה לי בהמחאה, נלוותה אליה לחיצת יד חמה, הודאות-עבר ואיחולי-עתיד.
בבת אחת הפכתי בעל כורחי לעצמאי, ללא כל הכנה מתאימה, ללא שתהיה לי עבודת תחליף. מצב גרוע מזה לא יכול היה להיות עבורי.
***
שבתי עם הצ’ק אל חדרי, הכנסתי אותו אל התיק והתחלתי לסדר את שולחני. סל הניירת הלך והתמלא, רוקנתי את המגרות עד הטיוטה האחרונה, את העפרונות ומכשירי הכתיבה הנחתי בשולחן המנהל, המדפים רוקנו אף הם וחדרי הפך אט אט את מראהו ליבש, שומם ומשעמם, חסר טעם ועניין – דומה למראה ליבי באותה שעה…
ישבתי עוד על הכסא עד השעה ארבע אחר הצהריים, מועד תום יום העבודה הרגיל, משל מישהו היה מוריד לי מן מהשכורת לו הלכתי מוקדם יותר…הבטתי ביובש על החלונות. עכביש עצמאי טווה חוטים והינדס לו כבישים במרומי התקרה. השארתי אותו על כסאי כממלא מקומי ונעלתי את החדר. יצאתי אל הרחוב, אל הרחוב הגדול בו כולם ממהרים חוץ ממני.
צעדתי לעבר הבנק כדי להפקיד את הצ’ק. לשם כך היה עלי לצעוד לאורך רחוב ארוך, לכן פסעתי לאיטי אך מהורהר. פנסיונרים צועדים באיטיות מימיני ומשמאלי, בדרך אל קופת החולים או ממנה. השתלבתי ביניהם ולא חשתי עצמי שונה מהם במאומה. עברתי ליד הטלפונים הציבוריים, רציתי להיעמד לרגע, לצלצל למישהו, אך לא היה לי למי.
התקרבתי אל הסניף, פתחתי את התיק לוודא כי הצ’ק מונח בו, אך למרבה הפתעתי איני מוצא אותו. חיפוש מעמיק, רוכסן נפתח ועוד אחד, פשפוש בניירת רודף פשפוש והצ’ק איננו. אני זוכר בוודאות שהכנסתי אותו לתיק, ועכשיו…כאילו בלעה אותו הניירת…
בלית ברירה ובמצב רוח יותר נפול, סבתי על עקבותי, עשיתי את דרכי בחזרה. הגעתי שוב אל בניין העבודה, זאת אחר שהייתי סבור כי לא אשוב אליו עוד. עליתי למשרד, נכנסתי אל מה שהיה פעם חדרי, ניגשתי אל מה שהיה פעם שולחני, פתחתי מגירה אחר מגירה, אך כולן ריקות וחלולות, הד עמום הלה מהן, צרוד וסדוק.
לא נותר לי כי אם לשוב אל רוכסני תיקי, אל תאיו וניירותיו, עשיתי את שלא יכולתי לעשות ברחוב, הפכתי את תכולתו וחיפשתי את הצ’ק ממסמך למסמך. כמעט מעל הכל, בצורה ברורה וגלויה – נמצא הצ’ק. הרמתי מבט, הנה הוא שוב שם, העכביש, צוחק עלי.
איזה מצב מטופש, ללכת את כל הרחוב הארוך הזה עם הצ’ק ביד, בכדי למצוא אותו בסופו של דבר ב…תיק שבידי. הד מעליב ניסר בליבי: ‘כך אתה נראה בצעדיך הראשונים כעצמאי’. פניתי לימין ולשמאל. נו לאן הולכים עכשיו? לבנק. הכנסתי את הצ’ק לכיסי, סגרתי את התיק ויצאתי עמו.
***
שוב פעם הגעתי לטלפונים הציבוריים. בזוית עין אני קולט את המדבר, אחד ממכרי. הבחנתי שכך שהוא ראה אותי, תוך כדי שיחתו. מיד נפנף לי בידו שאעצור, שאמתין עד שיסיים את השיחה. בין כך לא מיהרתי, נעצרתי ונשענתי על הגדר. קרטון דמוי אדם חייך אלי ליד ביתן הלוטו: "לצחוק כל הדרך אל הבנק…"
"טוב שאני רואה אותך עכשיו", סיים חברי את השיחה, "פני אלי אתמול בעל חברה מוכרת וביקש ממני שאמליץ לו על מהנדס אמין לפרוייקט גדול. לא עלה על דעתי על מי אמליץ לו, חשבתי על כל מיני כיוונים, והנה עכשיו אני רואה אותך פתאום ונזכר שבעצם אתה מהנדס, אולי אתה רוצה את העבודה הזאת?"
המחשבות התערבלו במוחי וליבי החל מחליף צבעים. מה קורה כאן? ריבונו של עולם, העלמת ממני את הצ’ק שהיה בתיקי, החזרת אותי שוב אל בניין העבודה בכדי שאשוב ואמצא את אותו משוחח ש"בדיוק ראה אותי"..
"אשקול את העניין", הבטחתי, "עלי לבחון את הדברים ביני לבין עצמי ואודיע לך את צעדי הבאים בנוגע לפרוייקט". בושתי ונכלמתי על דכאון ליבי בשעות האחרונות: וכי עבודה זו מפרנסת ובלעדיה אין פרנסה? איך שכחתי מי הניצב ממעל לכל העבודות, הנוטל אחת ומביא מיד אחרת תחתיה.
חשתי את עצמי כאדם הנוכח לראות שהכספומט שבור, ומטיח את ראשו בקיר – ביללות על כספו שירד לטמיון. למה אתה מיילל? למה אתה בוכה? היכנס אל הבנק ומשוך כסף! הסניף נסגר? מחר יהיה פתוח. הכסף מוכן עבורך בפנים, היום או מחר תקבל אותו, קלקול הכספומט אינו מראה על אובדנו.
כזה בדיוק אני. העבודה שלי – זו שממנה רגיל הייתי למשוך כספים – נעצרה. ואני? נופל לחולשת עשתונות ומטיח את ראשי במצבי רוח מעוננים. הרי הכל מוכן לי בפנים. את מה שהכריזו לי משמים – אקבל. קלקול במכשיר המשיכה אינו מראה דבר על יתרת הזכות שלי.
חצי שעה אחרי היותי מובטל, כבר הייתי מועסק בפרוייקט מעולה. עוד עגמת-נפש קלילה נכונה לי, של סיבוב באותו רחוב, אולם דווקא כשהמצב היה שחור משחור – באה ישועתי. דווקא בעטיה של אותה העלמת צ’ק תמוהה – הגעתי שוב כדי לפגוש את שליח ה’.
היה זה הפרוייקט הראשון שלי כעצמאי, שנתן לי תנופה אדירה לחמש-עשרה השנים האחרונות, בהן עובד אני כעצמאי, כה יתן ה’ וכה יוסיף. זה שנים שחשבתי להיות עצמאי וחששתי, אולם משמים עשו אותי לעצמאי בהשגחה מיוחדת.
‘ה’ נותן ה’ לוקח’ – אל לו לאדם להישען על משהו מסויים, כאילו מבלעדיו הוא לא יוכל להתקיים. כאילו אין לו מחיה. "הוא נותן לחם לכל בשר, כי לעולם חסדו, ובטובו הגדול תמיד לא חסר ואל יחסר".
לעיתים, מרצון שמים מצוי האדם בעיצומה של העברה מצורת פרנסה אחת לצורה שונה. ויש פעמים שההעברה מקבלת צורה של פיטורים. בשמים יעבירו אותו בכל מקרה, אך חבל על העצב והתרופפות הבטחון והאמונה שפוקדים אותו בינתיים…
פיטורים? אז מה! לא הפיטורים יקפחו את פרנסתי, שהרי המזונות קצובים לו לאדם מן השמים.
(מתוך "נפלאותיו לבני אדם" מאת הרב ברוך לב).
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור