הבדיחה המבוארת

הבדיחה – תשקיף למציאות

ישנה בדיחה מפורסמת שמן הסתם רוב הקוראים מכירים אותה. הבדיחה מספרת על יהודי שנקלע לאי בודד והקים בו שני בתי כנסת. לאחר כמה שנים הזדמן למקום אורח ושאל את היהודי המקומי מדוע בנה שני בתי כנסת. ענה לו היהודי: האחד כדי להתפלל בו, והשני כדי שכף רגלי לא תדרוך בו לעולם…

הבדיחה הזאת הייתה יכולה להיות מצחיקה אם היא לא הייתה משקפת מציאות עצובה כואבת ועגומה מאוד מאוד. מציאות שעולה לנו בסבל רב, בחיי אדם, ובגלות בלתי נגמרת.

אם תרשו לי, אתן פירוש קטן לבדיחה. 'אי בודד' מסמל את הצורך הקיומי הבסיס ביותר של האדם. כאשר רוצים לחדד מה באמת חשוב בחיים, נוהגים לשאול: 'אֶת מה או אֶת מי היית לוקח איתך לאי בודד'.

אז כמובן שכמו כל יהודי טוב, הצורך הקיומי של גיבור הבדיחה הוא בית כנסת, מקום להתפלל ולעבוד את ה'. זה הצורך העמוק של הנשמה. בכל הדורות יהודים חיו בעניות ובכל זאת השקיעו הרבה מעבר לכוחותיהם כדי להקים ולפאר בית לעבודת ה', אפילו באִי בודד יהודי יגייס משאבים וכוחות לבנות בית כנסת. זה צורך קיומי, שנקרא לו 'היצר הטוב'.

אבל ישנו צורך קיומי נוסף שנקרא לו 'היצר הרע'. זה הצורך בשנאה, לשנוא מִישהו, לשנוא מַשהו, להגדיר את עצמי בדרך שלילית על ידי פירוד ומחלוקת. כמה ריקנות יש בזה. איזו אומללות זו.

והשנאה – לא זו בלבד שהיא אֵם כל חטאת ופסולה מצד עצמה, היא מעידה על כך שגם החיבור לבית הכנסת שהוא כן מתפלל בו – גם הוא אינו חיבור אמתי, הוא לא באמת מעניק ליהודי משמעות. כי אם בית הכנסת הראשון היה ממלא את היהודי באור ובתוכן לחיים, לא היה לו צורך בשנאה כדי לקבל משמעות לחיים.

המדד לבריאות מיטבית

לצערנו הרב, כולנו נגועים בזה. האדם הופך את השנאה לצורך הקיומי הבסיסי ביותר שלו. תמצית ההגדרה של החיים שלו. והבעיה הגדולה היא שלא זו בלבד שיש כאן עוון חמור מאוד שבגללו אנחנו סובלים כבר קרוב לאלפיים שנות גלות, אלא שהעוון הזה מאפיל על כל התורה והמצוות, על כל החיבור שלנו לבורא העולם.

השנאה היא לא פצע מקומי שניתן לפתור על ידי משחה או חבישה של המקום, כאילו שכל הגוף תקין ובריא ויש כאן רק מקום אחד נגוע. לא! השנאה היא פצע שמעיד על זיהום עמוק בכל רקמות הגוף. פצע השנאה מעיד על כך שכל הגוף כולו נגוע.

רבי נחמן אומר שפירוד אפילו מיהודי אחד זה פירוד מאוֹת אחת בתורה, וספר תורה שחסרה בו אות אחת הוא ספר תורה פסול. וכאשר התורה היא לא תמימה ושלימה, היא לא משיבת נפש, ואז אי אפשר לאהוב את התורה, ואי אפשר להתמיד בתורה באמת. הכול רקוב. כל שכן כאשר הפירוד הוא מקבוצות שלימות או מגדולי ישראל שהם שורשים של נשמות רבות מעם ישראל.

מובא בשם רבי חיים מצאנז שאמר: 'יש לי חשש גדול שכל התורה והתפילה ועבודת ה' שלי – הכול מגיע מקליפת נוגה'. זאת אומרת, שהצדיק הזה שעבד את ה' באמת ובמסירות נפש חשש שעבודת ה' שלו נגועה בטומאה ומעורבת בהרבה רצונות רעים. אבל הוא המשיך ואמר: 'אבל כאשר אני רואה שיש בי אהבת ישראל – אני בטוח שעבודת ה' שלי היא ברה ונקייה!' ועל פי מה שהקדמנו, האִמרה הזאת מובנת ומאירה, כי אהבת ישראל מעידה שכל הגוף בריא, שהחיבור לה' הוא אמתי; אבל הפירוד והשנאה מעידים על כך שכל עבודת ה' פצועה וחולנית.

שורש השנאה

יצא לי לאחרונה להיפגש עם גוי שהתחבר לִסְפָרַי והתחיל ללכת בדרך האמונה. בין היתר שאל אותי הגוי: "תאמר לי, הרב, אני רואה שיש כל כך הרבה שנאה ליהודים. איך זה יכול להיות? אני רואה שברוב המקרים השנאה ממש בחינם. גויים שיהודי מעולם לא הזיק להם, או שגרים במקומות שכמעט אין שם יהודים, הם לא יכולים לטעון שמְנַשְׁלִים אותם מאדמתם או מתפקידיהם; או אפילו במקומות שיהודים רק מועילים ועושים טוב למקום – בכל זאת יש כלפיהם שנאה בלתי מובנת. ועוד אני רואה, שאפילו גויים ששונאים זה את זה, מתאחדים כאשר זה נוגע לשנאת ישראל. למה זה ככה?"

עניתי לַגוי כפי שעניתי, תשובה מתחמקת שהיא לא ההסבר העמוק ביותר לתופעה, כי לא רציתי שיהיה חילול ה' בעיניו. ה' עזר ותשובתי סיפקה אותו. אבל כמו שאמרו תלמידי רבי עקיבא לרבם: "רבי, התשובה הזאת טובה בשביל גוי, מה תענה לנו?" מאִתְכֶם, עם ישראל הקדוש, לא אוכל להסתיר את הסיבה האמתית.

והסיבה הפשוטה לשנאת ישראל היא שהכול מידה כנגד מידה, מכיוון שאנחנו שונאים זה את זה שנאת חינם, לכן גם הגויים שונאים אותנו שנאת חינם. ולכן שונאי ישראל שמבית ומחוץ מצליחים להתאחד נגדנו למרות השנאה הגדולה שביניהם ובין עצמם.

ההיסטוריה חוזרת

וזו תופעה עתיקת יומין. הנה בפרשת השבוע שלנו אנחנו כבר רואים את הקואליציה הראשונה של אויבים ושונאים שמתאחדים כנגד עם ישראל. כמו שאומר רש"י: "ויאמר מואב אל זקני  מדין – והלֹא מעולם היו שונאים זה את זה, שנאמר 'המכה את מדין בשדה מואב', שבא מדין על מואב למלחמה; אלא מיראתן של ישראל עשו שלום ביניהם".

אבל באותה תקופה ה' גילה את אהבתו הגדולה, ושנאת העמים שהייתה אז לא עשתה שום רושם. אבל במהלך הדורות ראינו חיבורים מפתיעים של אויבינו ושונאינו שעשו בנו שַׁמוֹת. אדום וישמעאל כל כך נלחמו זה בזה ורצחו זה את זה – אבל כשזה נגע לעם ישראל, היה ביניהם שלום מופלא, אחדות למען המטרה הגדולה המשותפת.

דוד המלך מתאר איך שנאת ישראל היא המאחד הגדול של כל העמים: "נועצו לב יחדיו עליך ברית יכרותו: אהלי אדום, וישמעאלים, מואב, והגרים, גבל, ועמון, ועמלק, פלשת עם יושבי צור, גם אשור נלווה עמם, היו זרוע לבני לוט סלה" – ממש כל האו"ם. ולשֵׁם מה הם מתאחדים ביניהם? "על עמך יערימו סוד ויתייעצו על צפוניך. אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא ייזכר שם ישראל עוד."

לא נשארים אדישים

גם כיום אנחנו רואים איך אויבי עַם ישראל ושֵׁם ישראל מבית ומחוץ מתאחדים בחיבורים לא מובנים, לא צפויים, ולא הגיוניים, כדי להכרית את שֵׁם ישראל בגשמיות וברוחניות, ה' יפר עצתם. וכל יהודי מאמין שמאמין שיש כאן יד ה' ושה' רוצה לעורר אותנו – אסור לו להישאר אדיש.

אחרי אסון מירון, שלצערנו, הזעזוע הגדול שלו הולך ומיטשטש, ואחרי המלחמה המרה בעזה וברחובות ערי ישראל, שלא זכינו להתעורר מהם כראוי – ה' עושה ניסיון נוסף, הוא מאותת לנו באיתות ברור ומורגש ומאחד בין כל שונאינו, והוא קורא לנו להתחזק באהבת חינם ולמגר את שנאת החינם מקרבנו. אבל לא בדיבורים, אלא במעשים: בקבלה ברורה ומפורשת להתפלל חצי שעה בכל יום על עם ישראל ועל אהבת ישראל.

יהודים יקרים, ה' זיכה אותי להוציא חוברת חדשה על הנושא הזה שנקראת: "אהבת ישראל במסירות נפש". עכשיו, לפני שתנחת עלינו הצרה הבאה שלא תבוא, עכשיו זה צו השעה ללמוד את הדברים, לקרוא בחוברת להתעורר ולקבל על עצמנו להתפלל חצי שעה בכל יום על עם ישראל, ולקנות מהחוברת הזאת באלפים וברבבות, ולחלק ולהפיץ בעם ישראל. וגם כל מי שמוסר שיעורים שידבר על זה ויעשה כל שבאפשרותו להכניס את הדרך הזאת בעם ישראל. ובזכות זה נזכה לצאת לדרך חדשה באמת.