שבע מילים

עומד אני עתה לרשום בעט שבידי, על הדף שלפני,

 

 

עומד אני עתה לרשום בעט שבידי, על הדף שלפני, שבע מילים.

 

לכאורה זוהי פעולה שגרתית לחלוטין, אך איני יודע אם אי-מי יוכל להבין מה טמון מאחורי שבעת המילים דלהלן: "שש שנים חיכינו עד להולדת ילדנו הראשון".

 

יעזור ה’ יתברך שלא ידעו עם ישראל מצער לעולם, יברך ה’ יתברך את עמו שאיש לא יבין מה עומד מאחורי שבע מילים אלו.

 

שש שנים חיכינו. ומורכבות ה’שש שנים’ הללו משנה ועוד שנה, ולאחריהם שנה ועוד שנה, ולאחר כלות ארבע שנים – עוד שנה ו…עוד שנה.

 

שש פעמים עברנו את התהליך המפותל הזה ששמו ‘שנה’. וכל תהליך כזה מורכב משנים-עשר תהליכים סבוכים ששמם ‘חודש’. וכל ‘חודש’ כזה מורכב מארבע פעמים שעוברים בו תהליך מתח ששמו ‘שבוע’. וכל שבוע – שבעה ימים. וכל יום – עשרים וארבע שעות.

 

וכל שעה ושעה מתוך השעות שבימים ובשבועות, שבחודשים ובשנים – ציפיה מורטת, סערת רגשות ואכזבות מתנפצות ומנפצות, תהיות ותמיהות, וכמובן – תפילות העולות עם ים של דמעות.

 

"מי שאין לו בנים", אומרת הגמרא, "חשוב כמת". אמרו יהודים פקחים על הדמיון בין המת לחסר בנים, כי כשם שאדם שלא חוה את המוות – אינו מסוגל בעולם להבין מה עובר על מת, כך אדם שבחסדי ה’ לא חוה את הנסיון השני – אינו מסוגל לקלוט מה עובר על המתנסה בכך.

 

בוכה הייתי להקב"ה כי יחנני בינה, שיסייע לי להבין שהכל ממנו יתברך, שאאמין כי הכל לטובה והכל בחשבון מדוייק, ולא שנשכחתי כמת מלב…לא קל היה לנו, הצדקנו את הדין שלעיתים נראה היה לנו כבלתי ניתן לשינוי, אמרתי בליבי "צדיק אתה ה’ על כל הבא עלי"…

 

ורק אז, אחר ההפלגה הארוכה על פני גליו ומצולותיו של אותו ים סוער ששמו ‘שש שנים’, בהגיענו בחסדי שמים וברחמים מרובים אל מחוז חפצנו לחיים ולשמחה ולשלום – בעת אשר חבקנו בן בכור, רק אז הראה לנו ה’ יתברך את גודל רחמיו בכך שהניח לנו לחכות שש שנים.

 

* * *

באתי אז בשברון לב אל רבי זצוק"ל, אחד מגדולי הדור, שחתי בפניו את העובר עלינו. שלא כדרכו הורה לי הרבי זצוק"ל ‘סגולה’ מיוחדת שתנהג בה אשתי, ובירך שעם סיומה ניפקד בעזרת ה’ בדבר ישועה ורחמים: "עליה לנסוע לכותל המערבי ארבעים יום רצופים, ושלא יעברו עשרים וארבע שעות בין ביקור אחד לשני. וכן שתדליק מידי ערב שבת שני נרות בשמן זית".

 

גרנו מחוץ לירושלים, במקום שלא קל להגיע ממנו לירושלים. זוגתי התחילה במסע יומיומי קבוע לכותל המערבי. בשבתות היה עלינו לשבות בירושלים, וללכת ברגל לכותל, בכדי שלא להחסיר יום. בסיעתא דשמיא עמדנו בזה.

 

תקופה לאחר סיום ארבעים הימים, היו בפינו בשורות טובות. ברכת צדיק עשתה רושם, ה’ יתברך ברחמיו זיכנו בישועה ונחמה.

 

בתקופה המאושרת שלאחר הלידה נחרדנו לגלות לפתע, כי דם התינוק מוגדר כסוג מאוד בעייתי העלול להיות רב סיכון. מכה אדירה זו הנחיתה עלינו חרדת אימים. פנינו לפרופסור ידוע, מנהל מחלקה בבית חולים, שטחנו בפניו בקול רועד את התגלית שהרעישה אותנו.

 

הלה הרגיע אותנו באומרו לנו את המלים האלה: 

 

"אילו נולד היה התינוק לפני תקופה – אכן עלול היה המצב להיות לא קל, ה’ ישמור. אך למזלכם (?!) בדיוק השנה פיתח עולם הרפואה חיסון חדש, המוזרק לדם התינוק מיד בימים הראשונים –  והוא מונע כל בעיות. הנסיון הוכיח שזריקה כזו אין בה כל סיכון והיא מועילה וגורמת לילד לתפקד כרגיל, כאילו לא אירע מאומה".

 

נותרנו לשבת המומים, מאובנים, המילים נעתקו מפינו: "אילו נולד היה התינוק עד לפני תקופה – עלול היה המצב להיות לא קל, ה’ ישמור".

 

אילו…אילו…

 

מה מבין בשר ודם קטן-דעה במעשי ה’ יתברך, הרי עד לפני כתקופה הייתי ניצב במירון ומתחבט בתפילה שיפקדוני מיידית בבשורה טובה, היו רגעים שסבור הייתי בהם כי לא נשמעות תפילותי במרומים, הרהרתי כי חוטא אני וזהו עונשי. לו ידעתי איזו טובה עושים עבורי בשמים בזה שמניחים לי לחכות, הרי בכך היה כובד הנטל נפרק מליבי כמעט לגמרי.

 

לא יכול הייתי להירגע, הקדים לנו הקב"ה רפואה, המתין עד שבא זמנה להתגלות בעולם, ועד אז הותיר אותנו ברחמיו לצפות לו ולייחל אליו.

 

למדנו כי על האדם, בכל מצב גם במצביו הקשים, לא עלינו, להאמין ולדעת שהכל לטובה והכל מאיתו יתברך. אין לנו מושג מה טוב לנו ומה לא, עלינו להיות סמוכים ובטוחים בבורא עולם שהוא מרחם עלינו יותר ממה שמרחמים אנו על עצמנו.

 

* * *

אך טבעי לסיים מאמר חיזוק זה במשל הנשמע רבות בפי הבריות, המבטא מאוד את האמונה הצרופה כי בורא העולם נמצא עמנו ונושא אותנו ברגעים הקשים, כתמיד.

 

המשל אינו דומה לנמשל, וודאי שאין דו-שיח שכזה בשמי השמים, אולם בכדי לשבר את האוזן, בכדי להרגיע בטללי אמונה, נשתמש בו כאן, בתקווה שיועיל.

 

ניצב לו האדם אחר פטירתו לפני כסא הכבוד, מביט לאחור על משעול חייו הארוכים. רואה אז כי לאורך כל הדרך ניכרות שני זוגות של עקבות על מסלול חייו, המראות על כך ששניים פסעו יחדיו לאורך כל החיים, זה לצד זה.

 

להפתעתו מגלה האדם כי דווקא ברגעי החיים הקשים, בקטעי המסלול המפותלים והמייגעים, רואה הוא רק זוג אחד – מבלי שיראה בצמוד לו את העקבות הנוספים שנלוו לכל קטעי חייו.

 

פונה הוא אז למלך העולם בשאלה: "אמור נא לי, אבא רחמן, של מי הם שני זוגות העקבות הללו על מסלול חיי?"

 

"שלי ושלך הם", עונה אזה הקב"ה ברחמיו, "אתה הוא הפוסע על מסלול חייך, ואני הוא שצעדתי בסמוך לך כל ימיך, מיום לידתך ועד יומך האחרון, אני הוא ולא אחר".

 

"אהה, אבא", מתרפקת אז הנשמה בבכי על רחמיו של אביה, "ראה נא את קטעי החיים הקשים, הבט וראה כיצד פסע כאן זוג עקבות לבדו, בודד בקשייו. והיכן היית אז, רחום וחנון? מדוע לא פסעת לצידי, הרי כה קשים היו הרגעים הללו…"

 

"אהה, בני, בני", יבהיר אז קול אלוקי מלטף, "אכן ברגעיך הקשים רואה אתה זוג עקבות אחד, אך שלי הם העקבות, ברגעי המשבר אני הוא זה שפסעתי. אותך בן יקיר לי, נשאתי על כפיים, עת כי קשה היה לך – לא היית צריך לפחד, עמדי היית, בחיקי היית אז".

 

 

(מתוך "נפלאותיו לבני אדם" – חלקים 1, 2, 3 מאת המחבר)