פרשת השבוע תרומה – ושכנתי בתוכם
פרשת השבוע תרומה: למה נאמר "ושכנתי בתוכם" ולא ושכנתי בתוכו? להורות שאיש ישראל מחוייב לקדש עצמו כמשכן כדי שתשרה בו השכינה. הרב מנחם אזולאי עם נקודות על הפרשה.
פרשת תרומה
"ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם"
מפני מה נאמר "ושכנתי בתוכם", ולא ושכנתי בתוכו (בתוך המשכן)?
להורות שאיש ישראל מחוייב לקדש עצמו כמשכן כדי שתשרה בו השכינה. וזהו שנאמר בפסוק: "ושכנתי בתוכם" – בתוכו של כל אחד ואחד.
אפשר לומר שהתשובה היא "להוסיף קדושה לחיים". ומי שזכה להיות עמלו בתורה, זוכה לקבל הדרכה אישית – כיצד לקדש את עצמו, כיצד להוסיף קדושה לחייו, שהרי התורה נקנית בארבעים ושמונה דברים (פרקי אבות, ו) ובקניין אותם ארבעים ושמונה דברים זוכה האדם לשלמות המשכן האישי שלו, כפי שבארבעים ושמונה קרשים נשלמה הקמת בניין המשכן, וזה לעומת זה עשה אלוקים.
"אני" זו הנשמה היקרה שבי, ולא הגוף. והנשמה רוצה קדושה. היא סובלת בתוך ענייני העולם הזה, היא נמשכת למקורה הטהור. לעמות הגוף, שכרוך אחר מידותיו הרעות ותאוות העולם הזה. זהו המאבק של החיים, וכשאדם מאוד רוצה, הוא יכול להמליך את הנשמה על הגוף, "כי באמת, בכל אחד מישראל יש נשמה יקרה שיש לה כוח גדול לעמוד כנגד היצר הרע וחילותיו, כי אם לא היה כוח באדם לעמוד כנגדו, לא היה הקב"ה נותן לו יצר הרע כזה, כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו" (רבי נתן, ליקוטי הלכות).
אדם שרוצה לקדש את עצמו יתחיל עם שבעת הפתחים, שבעת השערים שדרכם הוא מתקשר אל העולם – שתי עיניים שתי אוזניים, שני נחירי האף, והפה.
בנוסף לשבעת הפתחים קיימות עצות נוספות שבעזרתן יכול האדם לקדש עצמו.
מחשבות
רבינו מגלה לנו שיש ביד האדם כוח להטות את המחשבה כרצונו, ממש כמו סוס שסר מן הדרך ותופסים אותו ברסנו ומחזירים אותו אל הדרך הישרה.
מסופר, שפעם נכנס יהודי אל המגיד ממזריטש זי"ע בבקשת עצה לטהרת המחשבה. ציוה עליו המגיד לנסוע אל רבי זאב וולף מז'יטומיר זי"ע שהחזיק אז בית מזיגה בכפר אחד.
הלך האיש לאותו כפר, וכשבא לביתו של רבי זאב, כבר היה שעת לילה, ומצא את הבית סגור מבפנים. דפק האיש על הדלת, ואיש לא פתח לו. המתין זמן מה, ודפק שוב על הדלת, ושוב אין פותחים לו. היה אז זמן הקור, והתחיל להתחנן שיפתחו לו, אך כל תחנוניו ובקשותיו – אף כאשר פנה וצעק אל בעל הבית בדברים בוטים וחריפים – לא הועילו לו אלה מאומה, ומהבית אין קול ואין קשב, אין פותחים.
כאור הבוקר פתחו את הדלת, והוא נכנס והתאכסן שם כמה ימים, ורבי זאב אינו שואל אותו מהי מטרת בואו. תמה בליבו: על מה נשלחתי לכאן? והחליט לחזור לביתו. לפני הליכתו פנה לרבי זאב בשאלה: "רבינו שלח אותי לכבודו, ואיני יודע על מה".
השיב לו רבי זאב: "אני אגיד לך למה שלח אותך הרבי אלי. כדי שתלמד ממני, כי האדם הוא בעל הבית, ולמי שאינו רוצה אין מניחו להיכנס…."
לחשוב טוב. בכל פעם שמחשבה רעה עוברת בראשנו, ראוי להופכה למחשבה טובה. זוהי המלחמה של החיים – ממחשבה רעה למחשבה טובה.
ללמד כף זכות. כשאני חושב טוב על אדם, אני מעלה אותו לכף זכות, אני יכול להחזירו בתשובה. כשאני חושב טוב על אדם שאיתו יש לי בעיה מסויימת, אני יכול להפוך כעס ושנאה לאהבה וידידות.
כוח המחשבות הינו עצום. היכן ששהאדם חושב – שם הוא כל האדם, אומר רבי ישראל הבעש"ט הקדוש. זו לא עבודה לצדיקים מופלגים בלבד, אלא עבודה הכרחית לכל אחד מאיתנו.
נסיעה לצדיק
הנסיעה לצדיק הינה נסיעה קדושה. רבינו אומר כי בכל נסיעה ונסיעה שנוסעים אליו, נברא מלאך מכל פסיעה ופסיעה. ומיד כשמגיעים אל ציונו, נכללים באור אין סוף וזוכים לכפרת עוונות, ונתבטל הרע. וכשחוזרים מן הציון ראוי לרוץ. לרוץ עם כיסופים ורצונות ולהתחיל התחלה חדשה. להוציא מהכוח אל הפועל את כל הקדושה שקיבלנו וספגנו במהלך ימי הנסיעה.
אמת ושקר
אמת היא עצם הקדושה והטוב, ואילו השקר הוא עיקר הטומאה והרע. ולמרות שאין בשקר שום ממשות כלל, אף על פי כן, בשביל כוח הבחירה נתן כוח להשקר עד שיוכל להטעות את האדם ולומר עליו שהוא אמת, וכשחוזרים על השקר שתי פעמים, נעשה אצלו אמת…ולא די שהאדם יכול להטעות את עצמו, אלא יכול להטעות גם אחרים בשקריו, ולא די בזה אלא שיכול להמשיך הסתרה כזאת כאילו גם השם יתברך מסכים עמו. ותיכף כשמושך האדם את עצמו לאמת לאמיתה, אזי מאיר עליו אור השם יתברך שהוא כביכול עצם האמת.
צריך לדבוק באמת. לומר דברים בשם אומרם. לא להגזים. לא לעגל פינות. לדייק בכל דיבור ודיבור, לברוח מהשקר שהוא מאוס הן כלפי שמים והן בין אדם לחברו. כך נמשיך קדושה לחיינו.
להכניס קדושה לחול
להרים את הראש למעלה. בתוך הים (ים מרמז על תלאות החיים) לעשות שירת הים. להפר כעס ברחמים. להשתמש באור האלוקי שנמצא בתוך כל אחד מאיתנו כדי להאיר את המציאות החשוכה. כמו התם בסיפור של רבינו ("חכם ותם"). להפוך את העבודה השגרתית למשהו גבוה יותר, קדוש יותר, בבחינת "התפילות של האישה עולם עם האדים של הבישול". (באור פני מלך חיים).
ופניהם איש אל אחיו
אי אפשר להוסיף קדושה לחיים אלא כאשר מקיימים את רצון ה' ומתייחסים באהבה ובכבוד אחד אל השני.
"כך אמר להם הקב"ה לישראל: בני אהובי, כלום חסרתי דבר שאבקש מכם? ומה אני מבקש מכם, אלא שתהיו אוהבים זה את זה, ותהיו מכבדין זה את זה, ותהיו יראין זה מזה" (תנא דבי אליהו).
דבר זה זהה ממש לנושא הכרובים שמופיע בפרשתנו. "והיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה…ופניהם איש אל אחיו". אחד קשור בשני. הקשר עם ה' ("למעלה") קשור ליחס אל החבר ("איש אל אחיו").
בדברי הימים נאמר על הכרובים "ופניהם לבית". ומפרשים על כך: כאן בזמן שישראל עושים רצונו של מקום (מפנים פנים ולב זה לזה), וכאן בזמן שאין עושים רצונו (פניהם לבית, כל אחד דואג רק לעצמו), ממש כפי שמתואר בסיפור הבא:
פעם בחורף, קרה כשהתפלל ראש ישיבת "פורת יוסף" חכם יאודה צדקה זצ"ל אצל הכותל המערבי, וכאשר הגיע בחזרת השליח ציבור לברכת כהנים, התברר, שאין במקום מרבד כלשהו לפרוס מתחת לרגלי הכהנים, ויצטרכו לעמוד בצינה על האבנים המרוצפות. בקרב המתפללים נשמעו קולות טרוניא, כלפי האנשים הממונים על סדרי המקום, שלא דאגו לכך. אחרים חיפשו תחבולות: מה עושים כרגע, בכדי שהכהנים יוכלו לברך?
הרב ז"ל מצא לכל הדבר הזה פתרון פשוט ומהיר. כהרף עין פשט מעל צוארו את הצעיף החורפי שהתכרבל בו, רכן מלא קומתו אל הריצפה, ופרש אותו בשמחה על האבנים מתחת לרגלי הכהנים. מיד נדמו הקולות, השתתקקו המתרעמים, ובחלל נישא והדהד קול נעימת הכהנים, "יברכך ה' וישמרך…" (מתוך "וזאת ליהודה").
מתי יברך אותך? כשתרבה אהבה כלפי הזולת! יהי רצון שנזכה לקדש עצמנו גם במותר, ונקיים את הפסוק "ושכנתי בתוכם", בתוכו של כל אחד ואחד.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור