יש אנשים שנראה שאושרם רב והם משופעים
בכל טוב, אולם אם מתבוננים בהסתכלות נצחית,
לשפע הגשמי אין משמעות רבה. הם לא זוכים למלא
את ייעודם בחיים, לאושרם אין משמעות נצחית.
היא היתה אובייקט לרחמים. לא היה אי מי מבין יודעיה ומכיריה, שלא חש כלפיה רגש של רחמים. הכל ריחמו עליה. היא היתה סמל של אישה אומללה, מוכה, חסרת מזל.
בכל צעד בחייה לא ראתה ברכה, היא הוכתה מכל הכיוונים. למעלה משבע שנים היתה נשואה ולא התברכה בילדים. בשנים אלו היא היתה מתוחה ודאוגה, אם תזכה אי פעם לחבוק תינוק משלה בזרועותיה, וכאילו לא היה די לה בקושי זה, בעלה חלה במחלה קשה ולאחר תקופת סבל ממושכת נפטר. היא נותרה אלמנה, בודדה ואומללה.
בגין בעיות כלכליות נאלצה היא לעזוב את דירתה ולחפש לעצמה דירת ארעי, כך חלפו שנים מספר, ובאין לה משפחה חזקה ותומכת היא חיה בבדידות, במחסור ובצער אין קץ. אולם למרבה מזלה פיעמה התקווה בליבה, והיא לא חדלה מלחלום על כך שביום מן הימים עוד תזכה להינשא ולהקים משפחה.
ואכן, לאחר שנים איומות של סבל ומכאוב, הוצע לה שידוך הולם והיא התארסה. היא התכוננה ליום חתונתה בשמחה ובהתרגשות. היא ייחלה לרגע שבו תהיה לה קורת גג ומשפחה משלה.
והנה, נראה היה שבאחת התהפך גלגל מזלה. בעלה החדש היה אדם ידוע ומכובד, מצבה הכלכלי השתפר לאין ערוך והיא שמחה שסוף סוף הגיעה אל המנוחה ואל הנחלה.
זמן קצר לאחר נישואיה, משידעה שבעתיד הקרוב תזכה בעז”ה להיות אמא ולחבוק תינוק בזרועותיה, האושר והשמחה שלה לא ידעו גבולות.
אולם נסתרות דרכי ה’, והמכות אשר נחתו על האישה האומללה הזו לא הסתיימו.
בשעת לידתה כבר לא היה בעלה עמה, הוא נפטר מדום-לב פתאומי. ושוב נותרה בודדה לגדל את בנה הקט, שלא זכה להכיר את אביו.
”טרגדיה של חיים”, נדו הכל בראשם. ”הצרות באו עליה בצרורות”, כאבו הנשים את כאבה.
האנשים הסובבים אותה, החברות והשכנות לא חדלו מלדבר על סיפור חייה האומלל. הם חזרו וניתחו את אומללותה מכל הכיוונים, מכל ההיבטים. הלבבות מלאו ברחמים על אותה אישה אומללה. הכל התפללו שה’ ירפא שברונה וישלח לה כל טוב.
כשקוראים את מגילת רות עולה ומתייצבת מול עינינו דמות אצילית של אם בישראל.
רות המואביה – אם המלכות.
אומנם, בתחילת דרכה היו לה קשיים ומצבים שדרשו התמודדות לא קלה. אבל לקראת סיום המגילה כאשר קוראים על כך שרות זכתה להינשא לבועז, כפי שכתוב: ”ויקח בועז את רות ותהי לו לאישה…ותלד בן”, מתמלא הלב שמחה. רות זכתה להינשא לבועז, מחשובי יהודה, וללדת את עובד, שהיה אבי ישי, אבי דוד.
רות זכתה לאושר אין קץ. היא זכתה להיות אם המלכות, אם מלכות בית דוד, אמו של מלך המשיח!
אם נעקוב ביתר התבוננות בסיפור חייה של רות, ניווכח לדעת שהוא אינו פחות עגום ואומלל מסיפור חייה הטראגי של האישה המסכנה המתואר בראשית המאמר. רות חיה עשר שנים עם מחלון, לא זכתה לילדים והתאלמנה. היא עזבה את מואב ובאה לחיות חיי דלות ובדידות בארץ ישראל. כשזכתה להינשא לבועז, ונראה היה כי הגיעה לשיא אושרה, לא ארכו חיי הנישואין עם בועז. לדברי המפרשים, ביום שלמחרת ליל נישואיהם נפטר בועז, ורות נותרה שוב אלמנה – את עובד בנה היא ילדה, כשבועז כבר לא היה בחיים.
מעניין שאין אנו חשים רגשות עזים של רחמים כלפי רות, כפי שחשו כל רואיה של האישה האומללה שדובר בה.
כשקוראים את המאורעות במגילה, התחושה היא שרות הגיעה לפסגת האושר עם נישואיה לבועז והקמת זרע ממנו, את זרע מלך המשיח. אין רמז, ולו קל, שהיא התאלמנה למחרת יום החתונה. סיום המגילה נראה שמח וורוד. אין ספק שרות, כשהתאלמנה בפעם השנייה היתה שבורה ורצוצה, ברור שקשיי האלמנות לא פסחו עליה.
ומכאן עולה ומזדקרת השאלה: מדוע אין רמז לכך בפשוטו של מקרא?
ידוע וברור שסיפורי התנ”ך אינם סיפורי מעשיות מעניינים. סיפורה של רות לא נכתב לדורות בגלל הדרמטיות המלווה אותו. לסיפורי התנ”ך יש ערך נצחי, הם באים להעביר רק את המשמעויות הנצחיות של האירועים, וכך כבדרך אגב אנו מתוועדים לפרטי האירועים. אולם פרטי אירועים שאין להם מסר נצחי לדורות לא נכתבו כלל.
תיאור האירועים לא נכתב מתוך הסתכלות שטחית ועכשווית, אלא מתוך הסתכלות כוללת ונרחבת, נצחית ואמיתית.
כאשר מתוארת מסכת חייה של רות לא מתואר יגונה עם פטירת בועז בעלה, יום לאחר הנישואין. משום שבהסתכלות נצחית אכן זכתה רות לאושר הנשגב ביותר, שאליו יכולה להגיע אם יהודיה. היא זכתה להביא לעולם את עובד, שמהווה חוליה בשלשלת לעבר מלך המשיח. (הגם שלא מן ההכרח שכבר באותו זמן ידעה רות שמבנה תצא שלשלת מלכות דוד).
מבחינה נצחית אין מקום לתאר את קשייה ואת סבלה במות בעלה, כי הקשיים והצער חלפו.
לעומת זאת, להקמת הזרע מבועז יש ערך נצחי, והשמחה הכרוכה בהולדת הבן הזה היא נצחית, ולכן רק לכך יש התייחסות.
יש אנשים שנראה שאושרם רב והם משופעים בכל טוב, אולם אם מתבוננים בהסתכלות נצחית, לשפע הגשמי אין משמעות רבה. מכיוון שהם לא זוכים למלא את ייעודם בחיים, לאושרם אין משמעות נצחית.
לעומת זאת יש אנשים שסובלים מקשיים וממחסור, אולם בהסתכלות נצחית, הם זוכים לעשות את רצון ה’ בכל רגע ורגע בחייהם, ולכן האושר שלהם הוא נצחי.
כולנו מתפללים, שה’ לא יביאנו לידי ניסיון ושנזכה תמיד לחיות מבורכים בכל טוב, ולעבוד את ה’ מתוך רחבות ושלווה. אולם בחיים אנו עומדים לא פעם בפני ניסיונות, החיים מלווים בקשיים ובמצבים הדורשים התמודדויות, אנו מוצאים את עצמנו מתוסכלים מעוגמות נפש קטנות ומאכזבות. אנו לפעמים כועסים ורוגזים על כך שהעניינים לא מתנהלים כפי שתכננו, אנו מרגישים מותשים מקשיי ההתמודדויות.
גם כשהדברים לא מתנהלים כשורה – חשוב שנדע להתנתק מההסתכלות העכשווית המצומצמת. חשוב שנוכל להתייחס בפרופורציה מתאימה לאירועים הפוקדים אותנו. עלינו לחזק את האמונה שלכל הקשיים יש תכלית והם מכוונים מלמעלה.
כדי לשפר את איכות החיים, חובה לאמץ גישה נצחית יותר ולהתאמץ להסתכל על כל הקשיים כעל מצבים זמניים, חולפים. להרבות בתפילה ובד בבד להשקיע את מירב האנרגיה לעשייה ולפעילות, שיש להן משמעות נצחית.
רק ההכרה שהשמחה האמיתית בחיים נובעת מהזכות לעשות את רצון ה’ ומימוש הכרה זו בפועל, מעניקים את היכולת להתייחס באופן נכון לקשיים ולמחסור ונותנים את הכוח לשמוח, למרות הקשיים.
(מתוך "עת לחשוב" – כתב עת לחשיבה יהודית)
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור