באש במים ובמדבר

 

 

ביום החמישים ליציאת מצרים, בחג השבועות, נערכה חופתו של מלך עולם. ביום זה בחר לו את ישראל לכלתו ונחלתו, וביום זה בחרו ישראל באלוקים כאדונם לעולם, ועל זה נאמר "ביום חתונתו וביום שמחת ליבו" (שיר השירים ג’, יא), ודורשים חז"ל: זה יום מתן תורה. ("למעלה מן הזמן").

 

"אור החיים" הקדוש אומר, אל תקרא שָבועות אלא שְבועות. חג שנעשו בו שתי שבועות. אחת – נשבע לנו הקב"ה שלא ימיר אותנו באומה אחרת. והשניה – נשבענו אנו להקב"ה שלא נחליף אותו בא-ל אחר. והשטר המעיד על התקשרות זו הוא התורה.

 

 

קיבלנו תורת חיים שמלמדת אותנו כיצד לחיות. מסייעת לנו להשתפר ולתקן עצמנו בכל תחום ותחום בחיינו, ובכך נותנת להם משמעות אמיתית, טעם ושמחה שלא ידענו, שלא הכרנו קודם. אנו זוכים לקבל כוחות שלא היו לנו לפני כן. המידות משתנות לטובה, הרוחני דוחק לאט לאט את מקומו של הגשמי. יש תכלית לחיים ואנו מתקדמים לקראתה. זוהי תורת חיים. זהו ספר הדרכה לחיים נכונים.

 

 

אהבת ה’ – זהו הרגש הכי חזק ובעל העוצמה החזקה ביותר שיכול יהודי להרגיש.

 

כדי להגיע למעלות רוחניות רמות, אנו זקוקים למעלה הזו של אהבת הבורא. וכשאדם נכסף ומשתוקק להגיע למעלה זו, כמו שאמר דוד המלך ע"ה: "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה’", ומבקש ודורש את ה’ מאוד בכל ליבו, זוכה הוא להגיע לאהבת ה’ העילאית בכל ליבו ובכל נפשו. וכשמקיים "כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך" זוכה להגיע ל"ואהבת את ה’ אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך".

 

אומר רבינו, זו לא נחלת הצדיקים בלבד אלא נוגע הדבר לכל אחד מאיתנו, וכדבריו: "אור להביות הלב של איש הישראלי הוא עד אין סוף, היינו כי אין סוף ואין תכלית לתשוקתו" (ליקו"מ מ"ט).

 

"המרנו את התשוקה הגדולה, הקדושה, הפנימית לאלוקים חיים, בתשוקות קטנות, בשמחות של רגע לעומת השמחה התמידית והגדולה מכולם, שמחה בה’ יתברך". ("למעלה מן הזמן").

 

יום של אהבת ישראל

 

ואהבת לרעך כמוך זו כל התורה כולה.

 

צריך לאהוב כל יהודי ויהודי, "כי כשיש חסרון באחד מישראל נמצא שיש חסרון בתורה ח"ו, ששם שורש נשמות ישראל ועל כן בודאי אי אפשר לאהוב את התורה בשלמות. אבל כשיזהר מלדבר על שום ישראל ולבלי למצוא שום חסרון בשום ישראלי, נמצא שאין בהתורה שום חסרון ומום ואזי בודאי יאהב את התורה, וזוהי התורה תמימה" (שיחות הר"ן, צ"א).

 

אנשי שלומנו מסרו נפשם על התורה הקדושה, על עבודת ה’, כך שלא היה רגע פנוי שבו אפשר לדבר על חבר ובודאי לא למצוא בו שום חסרון. ועל זה נאמר: "כמעט ולא ראיתי משך כל זמן היותי בין אנשי שלומנו היקרים שיכנס אחד לתחום חברו לחקור אחריו ולפשפש במעשיו של הזולת כלל וכלל, מה גם לדון בהם ולהרהר אחריהם, וכל שכן לדבר מזה עם אחר וכדומה. כי כל אחד שהתקרב מעט לדרך רבינו באמת, ידע והבין תיכף ומיד שהלוואי ויספיק מה שצריך להספיק ולתקן הוא בעצמו לנפשו, ומה לו להרהר ולחקור ולחשוב על חסרונות חברו, ומהיכן יקח זמן לחשוב על זולתו ומה גם לדבר מזה עם אחר".

 

"זכני לא לראות פגם בשום יהודי…עד שיתהפך לבבי לאהוב את כל בריותיך" (הרב אליעזר ברלנד שליט"א).

 

 

"זאת התורה, אדם כי ימות באוהל". אין אדם זוכה לתורה אלא אם כן ממית עצמו עליה. אומר המדרש: בשלושה דברים ניתנה תורה: באש במים ובמדבר.

 

מיום היותנו לעם גילה ישראל מסירות נפש בעד תורתו ואמונתו. בני ישראל הובלו אל הגרדומים ומוקדי האש, נתנו צוואריהם לשחיטה, קפצו לתוך הים ומסרו את חייהם כל אימת שהכריחו אותם אומות העולם לבגוד בתורתם ובאמונתם.

 

באש – אברהם אבינו נזרק לכבשן האש בעד אמונתו הטהורה אשר הפיץ בקרב בני אדם, ובזה נטע את הכוח של מסירות הנפש בבניו אחריו.

 

במים – ואם נאמר שהמעשה של אברהם היה צעד של יחיד נעלה, מורם מעם, הרי בא המאורע השני של קריעת ים סוף, שאז קפץ עם שלם אל תוך הים הסוער.

 

במדבר – ואם נאמר שהיה זה רק ניסיון של רגע, הרי בא המאורע השלישי, כאשר בני ישראל הלכו במדבר שממה, שורץ חיות רעות ונחשים ועקרבים, ללא מזון ומים ולתקופה ממושכת, רק מתוך אהבתם ומסירותם לה’ ולנביאו.

 

"זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", כך אומר הקב"ה לעם ישראל על מסירות נפש זו. בזכות שלושה ניסיונות אלו ניתנה לנו התורה כקניין עולם.

 

וכך בכל דור ודור, אנו רואים כיצד מוסרים יהודים את נפשם על התורה. על רבי נתן מברסלב נאמר בעניין זה: "וראינו בעינינו שקיים מאמר חז"ל לעסוק בתורה עד יום מותו, כי עוד מעט ברגע האחרונה של הסתלקותו שמענו ממנו חידושי תורה, אך לא היה בכוחו לכתוב עוד ואפילו לדבר כל מה שהיה במוחו לא היה אפשר. ובעת שנכנסו עם הנרות שהכינו אז לכבוד השבת נתלהב מאוד ומגודל התלהבותו הורם מעט ממיטתו ונשאר יושב מעט, והתחיל לומר בהתלהבות נורא מאוד בזה הלשון: "נרות של שבת, נרות של שבת", ואמר זאת בהתלהבות נורא כמה וכמה פעמים, וגילה לנו אז תורה נפלאה מעניין נרות דקדושה, נר שבת ונר יום טוב ונרות של חנוכה, ואחר כך אמר אז: "יש לי עתה בזה תלי תלין של הלכות, אך אין לי כוח לדבר יותר". ובמעט זמן קצר, לערך שעה, נסתלק". (סוף הלכות ראש חודש).

 

 

מי שחי חייו בנועם, באריכות אפיים, בשלום עם כולם, ללא כעס ועצבות, מי שיודע שהכל מאת ה’ יתברך בהשגחה פרטית מופלאה ושכל מה שעובר עליו טוב בשבילו – הוא זה שקיבל את התורה. ללא גאווה, ללא קנאה ותחרות ובלי לדבר על הזולת.

 

מתן תורה הוא לא דבר חד פעמי, הוא נעשה בכל יום. אין לזה זמן מסוים, לכן לא מוזכר חג מתן-תורה בתורה, אלא רק "וביום הבכורים תביא מנחה לה’", כי אין מתן תורה דומה ליתר החגים, שמצטמצמים רק ליום החג בלבד. את התורה לומדים יום יום, מקבלים בכל יום.

 

 

מתן תורה – היום בו קיבלנו את התורה מחד, ומאידך – זהו גם היום בו נפטר דוד המלך ע"ה, שחיבר את ספר התהלים והרבה בתפילות ובתחינות.

 

חיבור של תורה – ללמוד חכמתו של ה’ יתברך, ותפילה – לזכות לקיימה. ואומר לנו רבינו: "גם טוב לעשות מהתורה תפילה, כשלומד או שומע איזה מאמר תורה מצדיק אמת, אזי יעשה מזה תפילה, דהיינו לבקש ולהתחנן לפניו יתברך על כל מה שנאמר שם באותו מאמר, מתי יזכה גם הוא לבוא לכל זה, וכמה הוא רחוק מזה, ויבקש מאיתו יתברך שיזכהו לבוא לכל הנאמר שם באותו מאמר…ומזה נעשה שעשועים גדולים למעלה" (ליקו"מ ח"ב, כ"ה).

 

 

נהגו בכל תפוצות ישראל להיות ערים בליל חג השבועות ולעסוק בתורה עד עלות השחר, וכתוב בזוהר הקדוש: "כל אלו שמתקנים התיקון בלילה הזאת ושמחים בו, כולם יהיו רשומים וכתובים בספר הזיכרונות, והקב"ה מברך אותם בשבעים ברכות וכתרים של עולם העליון".

 

ועוד כתוב בספרים הקדושים, שכל מי שלא ישן בלילה הזה אפילו רגע אחד ויהיה עוסק בתורה כל הלילה – מובטח לו שישלים שנתו ולא יארע לו שום נזק בשנה ההיא. והטעם שנשארים ערים, לפי שבעת קבלת התורה היו ישראל ישנים כל הלילה, והוצרך הקב"ה להעירם על ידי קולות וברקים, ולכן מתקנים את זה על ידי הלילה הזה. (כף החיים, סימן תצ"ד).

 

ואומר "הבן איש חי": יזהרו שלא לדבר שיחת חולין כל הלילה, וצריך להם שמירה גדולה בלילה הזה מפני שבכל עת שיש אסיפה מאנשים הרבה, דרכו של יצר הרע להכשילם לדברי חול ומדבר לדבר יבואו לדברים אסורים של שחוק ושל לשון הרע, ויזהרו ללמוד כל סדר הלימוד של זה הלילה בחשק גדול ובשמחה רבה והתלהבות הלב, כי הלימוד מתוקן לזה הלילה עושה פרי גדול למעלה וממשיך לנפש האדם קדושה וטהרה. ואיתא בזוהר הקדוש, בפרשת אמור, וזה לשונו: "חסידים ראשונים לא היו ישנים בלילה הזה והיו עוסקים בתורה, ואמרו בהם נירש ירושה קדושה לנו ולבנינו בשתי העולמות".

 

וגם מי שלא מקיים תיקון ליל שבועות בשלמות, ראוי לו להתנהג בקדושה יתירה בלילה זה, להמעיט בדיבורים, להרבות באמירת תהלים וללמוד את אשר מעורר את ליבו. יהי רצון שנזכה.