וביום חתונתו

 

 

"וביום חתונתו" (שיר השירים ג’) – דורשים חז"ל על הפסוק: "זה מתן תורה".

 

ביום החמישים ליציאת מצרים, בחג השבועות, נערכה "חופתו" של מלך עולם. ביום זה בחר לו את ישראל לכלתו ונחלתו וביום זה בחרו ישראל באלוקים כאדונם לעולם.

 

שתי שבועות נשבעו זה לזו ביום נישואיהם וביום התגלות אהבתם: שלא ייפרדו לעולם.

 

אנו נשבענו אמונים לאדון עולם, והוא – נשבע לנו, שלנצח יהיה הוא אדוננו ואנחנו – עמו. אנו נשבענו לו, כאמור "שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד", והוא נשבע לנו כאמור "אתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". וה"שטר" המעיד על התקשרות אמיצה זו, על אהבה עמוקה זו – הוא התורה.

 

אחרי כיסופים וגעגועים של ארבעים ותשע יום, אחרי שספרנו לעומר, טהרנו את עצמנו ואת מידותינו, נכונים אנו עתה להשראת אהבתו הנדירה של האין-סוף ברוך הוא לעמו. וכך, "יורד" הוא לעולם השפל הזה, בכל שנה ושנה ביום החמישים, ממש כשם שירד והתגלה על הר סיני, ומגלה את אהבתו לבניו.

 

תורתו הנמסרת לנו, שעליה אמרו המלאכים לקב"ה: "חמדה גנוזה, שגנוזה לך תתקע"ד (974) דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם?" (מסכת שבת פ"ח).

 

תורתו – היא אהבתו, וכמו שכותב רבי נחמן (ליקו"מ ד): "וזה ידוע, שהתורה, היינו המידות…שורה בהם אהבתו יתברך שמו…כי המידות הם צמצומים לאלוקותו, כדי שנוכל להשיג אותו על ידי מידותיו, כמו שכתוב בזוהר הקדוש, כי בלא מידותיו אי אפשר להשיג אותו. ומחמת האהבה שאהב את ישראל, ורצה שידבקו בו ויאהבו אותו עמו מזה העולם הגשמי, הלביש את אלוקותו במידות התורה, וזה בחינות של תרי"ג מצוות".

 

טהרה ורוממות, התעלות וחיות – נושא בכנפיו היום הזה, וכמו שכותב רבי נחמן (שם רס"ז): "ובשבועות מקבלין התורה, יכולין לקבל חיות חדש", וכן כותב (שם נ"ו): "שבועות הוא בחינת שכל גדול וגבוה מאוד, שהוא חסד עליון ורחמים גדולים".

 

אומנם, בכדי להכיל את אהבתו האין-סופית של הקב"ה לעמו, צריכים אנו להיות ראויים ומוכשרים לקבל ולשאת את גודל אהבתו. אך מי הוא זה שידמה בנפשו להיות "ראוי" במלוא מובן המילה? כי "מי יאמר זיכיתי ליבי טהרתי מחטאתי"? (משלי כ), מי הוא זה, אשר "כלי נפשו" "גדולים" דיים להכיל את כל הטוב הזה?

 

"ולעבוד (את) ה’", אומר רבי נחמן (שיחות הר"ן נא), "מי שיודע מעט מגדולתו יתברך, איני יודע איך יכול לומר שיעבוד אותו יתברך, ושום מלאך ושרף אינו יכול להתפאר על זאת שיוכל לעבוד אותו יתברך, רק העיקר הוא הרצון, להיות רצונו חזק ותקיף תמיד להתקרב אליו יתברך". וכמו בעניין הרצון, אף כאן, ה"כלי" היחידי להכיל את אהבתו – להשיב לו אהבה!

 

ושלוש אהבות הן: אהבת ה’, אהבת התורה ואהבת ישראל. שלוש שהן אחת, שכבר אמרו חז"ל: "ישראל וקודשא-בריך-הוא ואורייתא – חד" (ישראל והקב"ה והתורה – אחד הם).

 

 

אמר רבי עקיבא: "לא היה העולם כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קודש ושיר-השירים קודש הקודשים" (ידיים ג, ה). מדהים! כל הכתובים, על כל דברי החכמה והיראה שבהם, אינם מתקרבים למעלת שיר השירים, שכל עניינו דברי אהבה וחשק.

 

אכן, יודע כל איש בנפשו, כי הדברים העוסקים במושכלות, במוסר, באידיאות של תורה ויראת שמים, אין בכוחם להשפיע על הלב כמו הרגש העז, הבוער ומכלה, של אהבה, תשוקה וחמדה המתוארים בשיר השירים. רגשות כאלו חודרים לעומק הנפש, ומחברים את האדם אל בוראו ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, מה שאין כן כשהדברים נוגעים רק אל שכלו.

 

בתיאור אהבת ה’ ואופייה, הופך שלמה המלך ע"ה את המושג אהבת הבורא לרגש סוחף שאין כדוגמתו משל ודוגמא בעולם כי אם "חולת אהבה אני" (ש"ה ה).

 

חולת אהבה! כשיכרון חושים בו חושב, חולם ועוסק האדם אך ורק אודות אהבתו. אינו מתפעל מדבר בעולם, אינו מתרגש מכל פיתוי וכל מאווייו דרוכים רק לעניין אחד – לפגוש, להתקרב ולשמח, לעשות הכל, כל מה שיוכל – עבור אהבתו. וכך מסיים שלמה המלך את שירו (שם ח): "עזה כמוות האהבה…רשפיה רשפי אש, שלהבתיה. מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה. אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו".

 

וביאר המלבי"ם:

 

עזה כמוות – כי מסרה (האהובה שבשיר) את נפשה למות בעבור אהבתו.

מים רבים – כל פיתויי היצר לא יוכלו לבטל אהבת הנפש לאלוקיה.

ונהרות – השוטפים, הם תהפוכות הזמן ורעת העולם, לא ישטפוה!

אם ייתן איש – מבאר רש"י: כדי להמיר אהבתך

בוז יבוזו לו – "כי לא דבר קטן ינתן מחירה, כי מטבע האהבה הגדולה הזאת שימסור עליה את נפשו ומאודו" (המלבי"ם).

 

עוד כתב שלמה המלך (שם ג): "מה דודך מדוד, היפה בנשים? מה דודך מדוד שככה השבעתנו". וביאר רש"י: "מה דודך" – כך היו שואלים אומות העולם את ישראל: מה אלוקיכם מכל האלוקים שכך אתם נשרפים ונצלבים עליו?"

 

את השאלה הזאת, מאז ימי שלמה המלך, עתידים לשאול עוד רבים. מה סוד הדבקות הזו? העקשנות היהודית הזו? דור אחרי דור, מול אומות גדולות ותקיפות, להישרף, להתענות, ולמות בעבור שמו, עבור הקלה שבמצוותיו? מנין הכוח הזה? ומה מניע אותו? ואם למות, אז בודאי לחיות – גם כן בעבורו.

 

"וצריך", כותב רבי נחמן (שם, ה), "אפילו להתנהג ולעשות דברים שנראים כמשוגע בשביל עבודת ה’, בבחינת (משלי ה): באהבת תשגה תמיד – שבשביל אהבת ה’ צריכים לעשות דברים הנראים כשיגעון, כדי לעשות מצוותיו ורצונו יתברך, כי צריכים להתגלגל בכל מיני רפש וטיט בשביל עבודת ה’ ומצוותיו. ולאו-דווקא מצוה ממש, אלא כל דבר שיש בו רצון השם יתברך, שעושים בו נחת לאביו שבשמים, הוא בחינת מצוה, וצריך לגלגל עצמו בכל מיני רפש וטיט כדי לעשות איזה רצון ונחת להשם יתברך…

 

…כי יש בן, שהוא אוהב כל כך את אביו, עד שמחמת האהבה הוא עושה מעשה עבד, מה שעבד פשוט צריך לעשות, והולך וקופץ בתוך קשרי המלחמה…בשביל לעשות נחת רוח לאביו, מה שאפילו עבד פשוט לא היה עושה עבודות כאלו. ואזי, כשאביו רואה אהבתו החזקה כל כך, עד שמשליך עצמו לעבדות גמור בשביל אהבתו, אזי הוא מגלה לו גם מה שאין נמסר אפילו לבן…"

 

אהבת ה’, אם כן, איננה איזה רגש "אצילי", מופשט ופילוסופי, כאדם המחבב רעיון מסוים. זהו רגש עז, עוצמתי ופנימי מאוד, שמכוחו יכול לוותר יהודי גם על חייו.

 

תאמרו – מי הוא זה ואיזהו שזכה לדרגה כזו באהבת ה’? אולי צדיקים וקדושים מן הדורות הקדמונים, אולי אבות האומה, אבל אנחנו?! כן, גם אנחנו! וכותב רבי נחמן (שם מט): "אור להביות הלב של איש הישראלי הוא עד אין-סוף, היינו כי אין סוף ואין תכלית לתשוקתו".

 

איש ישראל, כל איש ישראל, בפנימיות לבבו, בוער אל ה’ יתברך ומוכן בכל עת ורגע למסור בעבורו כל נפשו ומאודו. "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך".

 

יאמר האדם – יפים הדברים, אך אני מעודי לא ידעתים ולא חשתי באש האהבה הזו בנפשי…אף אנו נשיב לעומתו – הלא בזאת יכול בודאי להבחין כל אדם: סוף סוף – יש אש בנפשו, וזו אינה זרה לו, שהלא עבור כמה דברים אנו מוכנים להקריב את כל מרצנו, לכמה דברים אנו מתאווים בכל מאודנו? וכי איננו שואפים ועמלים יום ולילה, רודפים אחר אהבותינו הרבות?

 

תשוקה יש בנפש, ומי לא חש, ולו לרגעים בחייו, טעמה של תשוקה מכלה בשר ונפש? אומנם ירודות הן תשוקותינו, קטנים ונמוכים מאוויינו, עושר וקניין, הנאת גוף והנאת חיך, חיוך, כבוד – ודי לנו בזה. המרנו את התשוקה הגדולה, הקדושה, הפנימית, לאלוקים חיים – בתשוקות קטנות, רבות, אובדות. "גם אהבתם, גם שנאתם, גם קנאתם כבר אבדה" – לועג קהלת למאווייהם הפעוטים של בני-תמותה.

 

פרטנו את החיות האמיתית, הנצחית, בפרוטות נלעגות של שמחות-רגע. כי העולם אינו אלא מראה לכבוד ה’, ותשוקותיו – הד רחוק למשפיע העונג בהם. וכלשון המלבי"ם (שיר השירים): "כמו שמראה הקשת הוא רק קבוץ הגוונים המתפלשים בענן מאור השמש הזורח כנגדו, כן כל המציאות וגווניו הם נצוצי השמש הגדול – אור ה’ המתגלה בם".

 

אומנם תשוקת הלב – בוערת ומכלה ללא הרף. המשתוקק לעולם החולף והבליו – מכלה גופו, ממונו וימיו. והמשתוקק לאלוקים חיים ומלך עולם – מכלה קטנותו, מוגבלותיו והבליו. זך ומטוהר הוא יוצא מתשוקה רוחנית זו. נאצל וקדוש.

 

זוהי אם כן, טבעה של אהבת האלוקים ותשוקתו. משיכיר האדם את טביעותיה בנפשו, יחזיר וימיר תשוקה בתשוקה ויאמר: "צמאה נפשי לא-ל חי" (תהלים מב). לאלוקים, ולא לאחר! וזהו הכלי אותו אנו בונים בחג מתן תורה, ביום חופתנו, ביום החיבור עם אהבת נפשנו. מפאת האהבה הזו אין אנו עוצמים עין כל הלילה, כמצפים לאורו הראשון של יום הכלולות. כמתאווים לראות פני החתן והדרו, וכמו שאמרו ישראל בטרם התגלות מלכם על הר סיני: "רצוננו לראות את מלכנו" (מכילתא יתרו יט). גם משום כך, ב"תיקון ליל שבועות" אנו עוסקים בתורה. בתחילת וסוף כל ספר וספר שבה, להראות חיבתנו למוסרה, לגלות תשוקתנו להגלותה.

 

 

לאהוב את ה’ משמע לאהוב את תורתו. תורתו שהיא התלבשות והתגלות אהבתו. "ומחמת האהבה שאהב את ישראל, ורצה שידבקו בו ויאהבו אתו עמו מזה העולם הגשמי, הלביש את אלוקותו במידות התורה" (ליקו"מ לג). וכן כותבת הגמרא (שבת קה): "רבי יוחנן דידיה אמר: "אנכי" – נוטריקון: אנא נפשי כתיבת יהבית".

 

אני את נפשי כתבתי ונתתי – אומר ה’. אין זו עוד סתם חכמה בעלמא, דברי מוסר או הגות, ספרות או קורות העיתים. כאדם הנותן את נפשו, את פנימיותו, את הכי טוב ומיוחד שלו – נותן לנו הקב"ה בתורתו את עצמו. ועל כן, הלומד ועוסק בתורתו, דבק כביכול, באור האלוקי המתפלש בין אותיותיה ופסוקיה. וכי יש בעולם ערב מזה? וכי יש ראוי לאהבה וחמדה מזה?

 

ומוסיף רבי נחמן בעניין ההתקשרות והקריאה אל ה’ באמצעות תורתו:

 

"אורייתא שמא דקודשא-בריך הוא" (התורה היא שמו של הקב"ה. דהיינו שבתוך פסוקיה ואותיותיה מסתתרים בצרופי אותיות שונים – שמותיו של ה’) וכמו כשצריכים לקרות את אחד, קוראים אותו בשמו, כן כשצריכים לקרות  את חי החיים (ה’ מקור החיים) כדי להמשיך ממנו חיים ואריכות ימים, צריך לקרוא לו בשמו, כביכול, ושמו הוא התורה…ועל כן צריך לעסוק בתורה בפה דייקא, כי כשצריכים לקרוא לאחד בשמו, צריך לקרוא לו בפה דייקא, ואי אפשר לקרוא לו בשמו במחשבה בעלמא, כן אי אפשר לקרוא לחי החיים בשמו, כי אם על ידי הפה ולא על ידי המחשבה לבדה" (ליקו"מ נו).

 

זוהי הסיבה מדוע עוסקים אנו בליל שבועות דווקא בלימוד התורה, כקוראים ומבקשים את קרבת ה’, כפונים אליו ושואלים אהבתו דרך שמותיו הנסתרים בתורתו. שכן אין התורה, כאמור, השכלה בלבד, מידות וחוקים. מתנת כלולות מופלאה היא, והחש בדבר בודאי יקיים "באהבתה תשגה תמיד" (משלי ה), שאהבת התורה ומוסרה בוערים בליבו בלי גבול.

 

וכדרך האהוב לאהובתו, אין הקב"ה חפץ כי אם שנשיב לו אהבה. "רחמנא ליבא בעי", כותבת הגמרא (סנהדרין קו) כלומר, הרחמן, הוא ה’ בורא עולם, בליבנו הוא חפץ, בהתחברותנו אליו ואל תורתו באופן פנימי, לבבי, כנה. לא קר ומרוחק, לא "מצוות אנשים מלומדה" כחוק יבש וחסר לב.

 

"וכלליות התורה נקראת לב, שמתחלת בבית (ב’) ומסיימת בלמד (ל’)", כותב רבי נחמן (ליקו"מ י). לרמז כי תורתו, מליבו ופנימיותו של ה’, כביכול, היא באה. וכמה בוש חש אדם כשהוא מגלה את כל ליבו ואהבתו בפני רעהו והלה נותר אדיש וקר…שעל זה חרה אף ה’, שאחרי "גילוי הלב" הזה כלפינו לא התגלתה בליבות עמו אהבת התורה ושמחתה כראוי. "תחת אשר לא עבדת את ה’ אלוקיך בשמחה ובטוב לבב…ועבדת את אויבך" (דברים כח).

 

הווה אומר, אהבת התורה, ורגש ההתפעמות והכרת הטובה אל נותנה, הם הם הכלים לקבלה ולהכילה, ובחסרונם, אפילו יהא בקיא האדם בכל חדרי התורה וידקדק במצוותיה – העיקר חסר!

 

 

אומנם התורה, לא ירדה אל העולם סתם כך. אל ישראל, בניו אהוביו של מקום התגלתה. ורק ליבותיהם היו הכלי הנקי והראוי להכילה. "כי כל העולם ומלואו, הכל לא נברא אל בשביל ישראל", כותב רבי נחמן (שם נב), "ועיקר הכוונה שברא כל העולם בשביל ישראל, היה כדי שישראל יעשו רצונו, ושיחזרו וידבקו בשרשן, דהיינו שיחזרו ויוכללו בו יתברך".

 

וכן מבואר כבר בתחילת התורה "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", שעל זה מבאר רש"י בשם המדרש רבה: "בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו (משלי ח) ובשביל ישראל שנקראו "ראשית תבואתו" (ירמיהו ב)". דהיינו, שתכלית כל המפעל העצום והמגוון הזה – העולם, היה "בראשית"- בשביל "ראשית" – היא התורה וראשית – הם ישראל, המקיימים את מצוותיה. שבשעה שירדו נשמות ישראל לעולם ויעסקו בתורת ה’, או אז יוצדק קיומו, כי באמצעות פעולותיהם הקדושות ירוממו וינשאו ישראל את הבריאה כולה.

 

"וכל דבר יש לו לב, וגם העולם בכללו יש לו לב", כותב רבי נחמן (סיפורי מעשיות, משבעת הקבצנים, ביום השלישי) וישראל, מבאר הזוהר הקדוש, הם לב העולם כולו, בהיות חיות הבריאה כולה תלויה בהם ובמעשיהם, כאמור. ואם כן, אין די באהבת התורה ובאהבת ה’ נותנה. בכדי להיות ראויים לקבלה מוכרחים לאהוב את גם את ישראל, מקבלי התורה ונושאיה בעולם השפל הזה.

 

ולא רק נושאי התורה, כי אם גם חלק והתגלמות תורה ממש, "כי התורה הם שישים רבוא אותיות (זוהר חדש ש"ה א), כנגד שישים רבוא (שרשי) נשמות, ויש לכל הנשמות שורש למעלה במחשבה דקודשא-בריך-הוא", כותב רבי נחמן (ליקו"מ יד). ואם יש לכל יהודי שורש באותיות התורה, נשמתו היא חלק מן התורה ממש, "חתיכת" תורה בלבוש בשר ודם.

 

"וזה בחינת "ואהבת לרעך כמוך", אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה, כי כל התורה תלויה בזה, ואורייתא וישראל כולא חד, כי נפשות ישראל הם אותיות התורה, ועל כן, כשיש אהבה בין ישראל, שזה בחינת כללות, שנכללין זה בזה…אזי יש שלימות לתורה" (ליקו"ה פרו ורבו, ה"א) – כותב רבי נתן, ומוסיף:

 

"כי אי אפשר לקיים התורה ומצוות כי אם על ידי בחינת רצון (להתקרב אל הקדושה), כי עיקר עבודת ה’ הוא בחינת הרצון, וכל אחד, כפי מה שמרגיל עצמו לחזק רצונו וכיסופיו וגעגועיו לה’ יתברך ברצון חזק ביותר כמו כן הוא זוכה להתקרב לה’ יתברך, לתורתו ולמצוותיו. וכל העליות מדרגה לדרגה וממעלה למעלה שצריך כל אחד מישראל לעלות בכל עת, הכל הוא כפי התגברות הרצון…ולהיכלל ברצון אי אפשר כי אם על ידי אחדות ואהבה ושלום, שיוכללו כל ישראל יחד באהבה ואחדות גדול. על כן זכו לקבל את התורה בשבועות…על ידי האחדות המופלא שהיה ביניהם אז".

 

וכמו שכתוב: "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יט), וביאר רש"י בשם המכילתא: "כאיש אחד, בלב אחד". שהאחדות והאהבה בין נשמות ישראל היא התנאי ההכרחי והכלי היחיד המאפשר להכיל את התורה וגודל אורה. וכשיש חסרון באהבת ישראל, כנגד זה משתלשל חסרון באהבת התורה ואהבת ה’ הקשורים ותלויים בזה (שיחות הר"ן צא).

 

"וכשיש חסרון באחד מישראל (כלומר, שאחד מוצא ורואה בו חסרון), נמצא שיש חסרון בתורה ששם שורש נשמות ישראל, ועל כן בודאי אי אפשר לאהוב את התורה בשלמות. אבל כשיזהר מלדבר על שום ישראל ולבלי למצוא שום חסרון בשום ישראל, נמצא שאין בהתורה שום חסרון ומום, אז בודאי יאהב את התורה…וזהו: "תורת ה’ תמימה" (תהילים יט). היינו, כשתורת ה’ היא תמימה (שלימה) בלי שום חסרון ומום, דהיינו כשנזהרים לבלי לדבר (רע) ולבלי למצוא שום חסרון בשום ישראלי שהוא אות מהתורה, נמצא שאז תורת ה’ תמימה בלי שום חסרון ומום, ואז היא "משיבת נפש" (כהמשך אותו פסוק בתהילים), כי אז דווקא זוכים לאהבת התורה, ומרגישים טעם מתיקות התורה שמשיבה את הנפש, מאחר שאין בה שום חסרון".

 

שלוש אהבות אלו: אהבת ה’, אהבת התורה ואהבת ישראל, הן גם המסר העיקרי של אור-העולם, רבי ישראל הבעל-שם-טוב הקדוש, שבחג השבועות, הוא יום פטירתו, וכך אמר:

 

"אני באתי לעולם הזה להראות דרך אחר (מדרך הסיגופים והתעניות שנהגו הצדיקים בדורות הקדמונים) והוא, שיראה האדם להמשיך על עצמו שלושה דברים הללו: אהבת ה’, ואהבת ישראל, ואהבת התורה, ואין צריך לעשות סיגופים".

 

דרך זו, היא המשך ישיר ומדויק למה שהחלו בו רבי עקיבא ורבי שמעון בר-יוחאי תלמידו, ועל כן "ובני ישראל יוצאים ביד רמה", ותרגם אונקלוס: "בריש גלי". "בריש" – ראשי תיבות: רבי ישראל בעל שם, "גלי" – כשיתגלה תורתו ויפוצו מעיינותיו אז יפקון מן גלותא" (יצאו מן הגלות). (דגל מחנה אפרים, פרשת וישלח).

 

 

בשבועות, הוא גם יום פטירתו של דוד המלך. וגם משום כך נוהגים בליל שבועות לסיים את אמירת כל ספר תהילים. מהו הקשר המיוחד של דוד, תפילותיו ותהילותיו, דווקא ליום הזה?

 

התורה, חכמה היא, ואף שמקורה אלוקי, יש בה ובלימודה גם סכנה, וכמו שאמרו חז"ל אודות לימוד התורה: "זכה – נעשית לו סם חיים, לא זכה – נעשית לו סם מוות" (יומא ע"ב).

 

הווה אומר, אם אין האדם מזכך עצמו (זכה מלשון זיכוך) עלולה אפילו חכמת התורה להפוך לו לרועץ, להעצים את גאוותו ולהרחיקו מבוראו וקדושתו. וכבר הפליגו חז"ל בגנות "תפישה" זו ואמרו: "כל האומר אין לי אלא תורה – אפילו תורה אין לו"! (יבמות קט). שעל זה ביאר רבי צדוק הכהן מלובלין שהמדובר בחסרון התפילה. (צדקת הצדיק).

 

כשאדם לומד – שכלו במרכז, וכשהוא מתפלל – אזי במרכז יכול להימצא רק אחד – מי שאמר והיה העולם. התפילה, אם כן, נחוצה והכרחית על מנת "לאזן" את ההשלכות המסוכנות של לימוד התורה. להחזיר את הקב"ה למרכז, לחזור ולזכור שגם תכלית לימוד תורתו – ההתקרבות אליו ולא עצם השכלה.

 

חמשת חומשי תורה, וכנגדם – חמישה ספרים שבתהילים.

תורה ותפילה. זהו האיזון המושלם בין המוח ללב. 

 

"וכל התורה שאדם לומד לשמור ולעשות, כל האותיות הם נצוצי נשמות, והם נתלבשים בתוך התפילה, ונתחדשים שם בבחינת עיבור, והן מאירין זה לזה, הנשמות מאירין להתפילה, בבחינת העלאת מיין נוקבין, והתפילה מאירה להנשמות בחינת חידושין, שהיא מחדשת אותם בבחינת עיבור" (ליקו"מ ב).

 

ואף שדברים אלו עומדים בגבהי מרומים, והבנתנו בהם דלה, נראה לומר בפשטות שמונח כאן יסוד המבאר את הקשר בין התורה והתפילה שאדם לומד ומתפלל.

 

התורה נמצאת ב"עיבור" ב"בטן" התפילה, וכמו שעובר ברחם אימו, גדל, מתפתח ומשתנה, כך משפיעה התפילה על תורתו של האדם שתתחדש ו"תגדל" ותהיה תמיד עמוקה ואיכותית יותר. ואילו התורה משפיעה על התפילה בבחינת "מיין נוקבין", דהיינו שהתורה מוסיפה התעוררות לתפילה, ונותנת לה חיות וטעם, כשם שהעובר ברחם אימו, אף שהיא זו המגדלת אותו, נותן לה, בעצם קיומו, חיות והתעוררות.

 

 

עוד בעניין מעלת יום מתן תורה ושמחתו, מצאנו בגמרא (פסחים סח): "רב יוסף ביומא דעצרתא אמר: עבדי לי עגלא תלתא. אמר: אי לא האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא"? (רב יוסף ביום שבועות אמר: הכינו לי "עגל משולש" (סוג בשר משובח). אמר: אם לא יום זה שגרם, כמה יוסף יש בשוק", ופירש רש"י: שלמדתי תורה ונתרוממתי. הרי אנשים הרבה יש בשוק ששמם יוסף, ומה ביני לבינם"?

 

הרבה "יוסף" יש בשוק. רבוא רבבות של אנשים מבלים את ימיהם בשווקים וברחובות, חסרי תכלית רוחנית, חיים ללא פשר. ומה בינם לבין הרב יוסף? מה עושה את ההבדל בין איש המוני וגס ולבין בן המעלה, מעודן הליכות ומלא חכמה? "שלמדתי תורה ונתרוממתי" – באר רש"י.

 

התורה, היא היא שמרוממת את האדם ומנשאת אותו מעל קטנות החיים. ואם כן, כמה גדולה ועצומה צריכה להיות השמחה ביום נתינה…מה היינו בלעדיה? עוד "עובר אורח" בשוק, שאיש לא יזכור…

 

ועוד. יש לרמז במאמר זה, על אחת ממחלות דורנו הקשות – "פיזור הנפש". כמה אנו רחוקים מריכוז, מתשומת-לב, מדיוק, מעומק, ביחסנו עם הזולת, עם עצמנו, ועם העולם כולו.

 

"כמה יוסף יש בשוק". כביכול כל אדם, כל "יוסף", מתפזר ונשבר לאין סוף רסיסים, הופך להמון "חלקי יוסף" קטנים, קטנוניים, מפוזרים ב"שוק". פעם הוא כאן ופעם הוא שם, ומחשבתו נודדת ומבקשת חיות וסיפוק, כל פעם בעניין אחר, והרי ריבוי הפרטים והפיתויים של העולם הזה מושך בכל פעם את תשומת ליבנו לפרט אחר, ואנו הולכים ומשוטטים, הולכים ואובדים בין הפרטים…

 

אבל יש "האי יומא דקא גרים". יש יום שגורם, שמוביל אל מצב אחד – מתן תורה! מתן הכלים המדויקים והעדינים ביותר למקד את המבט, לרכז את כוחות הנפש, ליישר את המחשבה ולהכניס עומק ואיכות לכל פרטי החיים. להפוך הרבה פרטים מפוזרים, הרבה "יוסף" למסכת אחת הגיונית ובעל פשר, מדויקת ויפה, מקסימה ומובנת. להפוך "אנשי שוק" לאנשי מעלה, "לרב יוסף".

 

 

(מתוך אתר "לב הדברים").