מה מפריע לנו לראות? – פרשת השבוע בהר בחוקותי
מה מפריע לנו לראות? - פרשת השבוע בהר בחוקותי - למה אנחנו לא מצליחים לגלות את המוצא במבואות הסתומים שהעולם הגדול מוביל אליהם מכל כיוון?
המפסיק הקטן
כדי לגלות את הגבהים האינסופיים האמיתיים של החיים, חייבים לעצום עיניים מכל מה שהוא רק סופי…
"כי כשרוצים להסתכל על התכלית שהוא כולו טוב, צריך לסתום את עיניו, כי אור התכלית הזה הוא רחוק מהאדם ואי אפשר לראותו כי אם בסתימת העיניים, שצריך לסתום את העיניים לגמרי ולסגרם בחזקה מאוד, אף אם לדחקם בהאצבע כדי לסתמם לגמרי, ואז יכול להסתכל על התכלית הזה. היינו שצריך לסתום את עיניו מחיזו דהאי עלמא לגמרי, להעלים עיניו ולסגרם מאוד, לבלי להסתכל כלל על תאוות עולם הזה והבליו, ואז יוכל לראות ולהשיג אור התכלית הזה שהוא כולו טוב". (ליקוטי מוהר"ן, ס"ה).
אתה באמת רוצה לראות את מה שנמצא שם? רק אם תסכים לעצום עיניים מכל מה שכאן! "כי האור הגדול והמופלג של התורה והצדיקים גדול אלפים ורבבות פעמים מכל העולם הזה והבליו, והעולם הזה כולו קטן ופחות מאוד נגד אורם הגדול, רק שהעולם הזה עומד לפני עיניו וחוצץ בפניו עד שאינו יכול לראות…אבל אם יסלק המפסיק הקטן מנגד עיניו, דהיינו שיטה עיניו מן העולם, ולא יסתכל על העולם, אזי יזכה לראות האור הגדול של התורה והצדיקים שמאירים בכל העולמות כולם באור גדול מאוד. וכן שמעתי בשם הבעל שם טוב שאמר: אוי ואבוי! כי העולם מלא מאורות וסודות נפלאים ונוראים, והיד הקטנה עומדת בפני העיניים ומעכבת מלראות אורות גדולים…" (ליקוטי מוהר"ן, קל"ג).
"למה אנחנו לא מצליחים לגלות את המוצא במבואות הסתומים שהעולם הגדול מוביל אליהם מכל כיוון? למה אנחנו לא מסוגלים לראות גבוה יותר, רחב יותר, רחוק יותר? למה אנחנו עוורים כל כך?…כי אנחנו לא מוכנים לעצום עיניים". ("אור האורות").
אנו הופכים עצמנו כעבדים לאותן תאוות והנאות של העולם הזה, במקום להיות עבדי ה', שהם בני חורין אמיתיים, הכי משוחררים. וזה שנאמר בפרשתנו (בהר): "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם". עבד ה' הוא מי שממליך את הנשמה על הגוף, "כי הנשמה היא המלך באמת, והגוף הוא העבד. וכמו שהעבד מחוייב לעבוד את רבו ולעשות רצונו, כמו כן הגוף מחוייב לעבוד את הנשמה ולבטל רצונו מפני רצונה. ומה שאצל רוב בני אדם, אכילה שתיה ושאר תאוות הגוף אין נקרא עבודה כלל, ומצוות ומעשים טובים נקרא אצלם עבודה ויגיעה, זה בחינת חילוף, שנתחלף בן המלך בבן העבד" (מעשה "מבן מלך ושפחה שנתחלפו", סיפורי מעשיות של רבי נחמן מברסלב).
"כמו כן נתחלף אצלם, שרצון הנשמה, שהיא בת מלך באמת, זה נקרא אצלם עבודה ורצון הגוף, שהוא בחינת עבד. זה דווקא אין נקרא אצלם עבדות כלל, כאילו היה חס ושלום הגוף מלך על הנשמה. ועיקר השלמות לבטל הגוף כל כך לגבי הנשמה, עד שיתהפך לטבע הנשמה ממש, היינו שלא יהיה לו שום תאוה אחרת ולא שום רצון אחר, רק מה שהנשמה רוצה, היינו לעשות רצון הבורא יתברך, שזה בחינת: ואהבת את ה' אלקיך בכל ללבך, בשני יצריך, שגם הגוף אוהב את השם ועושה רצונו מאהבה. וזה עיקר השלמות" (אוצר היראה, יראה ועבודה ז).
הדבר נראה לך קשה? רחוק ממך? אך אל דאגה, רבי נחמן מברסלב נותן לנו עצה. הצדיק שיבר והכרית את כל התאוות והמידות הרעות שמפסיקות בינינו ובין האור הנפלא הזה בתכלית השלמות, עד שלא נשאר לו דבר ושמץ משום תאוה ומידה רעה, וזכה למעלה נוראה מאוד בתכלית המעלה, לכן רק הוא יכול לעזור. כשם שבית המקדש היה קיים ויכל אדם להקריב קורבן, שהוא בעצם זביחת הבהמיות הפרטית שלו על ידי כהן גדול בבית המקדש במקום אבן השתיה, כך הצדיק שהוא בחינת כהן גדול, מסייע לנו להכרית את הבהמיות שלנו. ושני דברים מסייעים לצדיק לעשות את העבודה הזו עבורנו והם: ראש השנה, והתפילה – הצעקה הבאה מעומק הלב, וכפי שכותב רבי נתן: "והעיקר הוא לצעוק אל ה' תמיד מעומק הלב (היינו תפילה, התבודדות) והעיקר הוא ראש השנה שהוא הראש וההתחלה שאז מתחילים הכל בהתחלה אמיתית, שהוא לצעוק אל ה' מעומק הלב, מעמקי מעמקים" (ליקוטי הלכות, עורלה – ו, ז, יז).
כי לקח טוב נתתי לכם
"וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו" (פרשת בהר). אומר רש"י הקדוש: והחזקת בו – אל תניחהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד (משעה שמטה ידו אליך לבקש עזרה). למה הדבר דומה? למשא שעל החמור, עודנו על החמור, אחד תופס בו ומעמידו. נפל לארץ, חמישה אין מעמידין אותו.
ממצוה זו ניתן ללמוד הרבה. פעמים רבות נמצא אדם בשלבי התמוטטות, חלילה, ובא יהודי ומעודד ומעמיד אותו על רגליו, עליו התורה אומרת "והחזקת בו" – עשית מעשה גדול, שאם היה מתמוטט היה נצרך לכמה אנשים בכדי להחיותו, ואף אם אין ביכולתו לעזור לנזקק אלא מעט, אל יתייאש ויעזור לו כמה שיכול ומן השמים יסייעו בעדו.
אנו רואים כי מעלתה של מצוות בין אדם לחברו היא עצומה. לרוב, אין לנו זמן, אנו מחפשים "פטור": 'אני עסוק מאוד עכשיו, ממהר מאוד, אין לי זמן' וכו'. אולם אין זה נכון. במחווה קטנה אחת של בין אדם לחברו, מילה טובה, סיוע קל – אנו מושכים את השכינה אלינו. אנו מחיים את האדם עם מילה ומעשה טוב, חיוך ותמיכה. אין צורך לחכות שיבקשו מאיתנו טובה, כל שעלינו לעשות הוא להיות ערניים ולראות היכן צריך את עזרתנו, היכן אפשר לתת. וכשמעמידים אדם על רגליו – "והחזקת בו" – הרי שזה חסד שהאדם לא יכול לשכוח והוא מלא בהכרת הטוב. ובודאי שגם מן השמים מתייחסים כך למעשה זה.
להיות עמלים בתורה
פרשת בחוקותי פותחת בפסוק "אם בחוקותי תלכו ואם את מצוותי תשמורו". אומר רש"י הקדוש: "אם בחוקותי תלכו" – שתהיו עמלים בתורה. וכפי שנאמר "תלמוד תורה כנגד כולם".
אומר רבי עיקבא איגר זצ"ל על הפסוק "שש אנוכי על אמרתך כמוצא שלל רב": נתאר לעצמנו אדם ההולך במדבר ומוצא הר של אבנים טובות. מה הוא עושה? ממלא את כיסיו. וכשהם מתמלאים, מוריד האיש את כובעו וממלא את כובעו. גם את החליפה מנצל האיש לאגור בה אבנים טובות. האיש אמנם שמח וטוב לב על מה שהוא אסף, אך בו זמנית כואב לו על הכמות הגדולה שהשאיר אחריו!
כך צריך להרגיש אדם שלומד תורה, כיון שכל מילה שהוא לומד היא זכיה עצומה, אבל בכל זאת כואב הלב על מה שנשאר. יש נושאים רבים שעדיין לא הספיק לגעת בהם…"שש אנוכי על אמרתך כמצוא שלל רב" – הריהו כאותו אדם שמצא הרבה שלל והיה רוצה לקחת הכל ואי אפשר.
ומדוע קראה התורה לעמל התורה בלשון חוק (בחוקותי)? מסבירים המפרשים, שזה בא לומר לנו שלא מספיק ללמוד כדי לדעת, אלא גם כשלמדת ואתה יודע, עדיין יש מצוה לחזור שוב ושוב.
יהיה רצון שנזכה לעצום את העיניים חזק כדי לזכות ולראות את האור הגדול של התכלית, נרבה באהבת חברים ונהיה עמלים בתורה.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור