והסירותי לב האבן

התערב אחד מהנוכחים בשיחתו ואמר בתימהון:

"היכן לוקחים לב דוגמת זה של אברהם אבינו?", גער

בו רבי נתן: "גם לך יש לב, אלא שאינך מלבב אותו…"

 

 

מעשה בעני אחד רעב וכואב, שציפה שנה שלמה לחתונתו של בן העשיר, אליה יובל אחר כבוד יחד עם כל עניי העיר, ויסעד סעודה גדולה כסעודת שלמה בשעתו.

 

ידע העני, כי העשיר הזה, כאשר הוא משיא את אחד מצאציו, שולח הוא מרכבה מיוחדת לבתי העניים ואוסף אותם אל החתונה, ודואג להושיבם על יד שולחן מלכים, מלא וגדוש מטוב כל הארץ.

 

עוד בבוקרו של יום החתונה, כבר לא טעם העני כלום, כדי שיוכל לאכול בתיאבון את כל אותה סעודה גדולה לעת ערב. לעת הצהריים, גם אם הרעב הציק לו, הסתפק בכזית ובכביצה, ובמים במשורה, כדי שיאכל את הסעודה הגדולה, ומעיו המצומקים יוכלו להכיל את כל אותן מנות ממנות שונות שיוגשו בעת החתונה.

 

לפנות ערב, העני רעב עד עומק האיצטומכא, יושב ומצפה לכרכרה ההדורה אשר בוא תבוא לקחת אותו. אך משום מה בושש הרכב לבוא, שום עגלה לא נראית מקצה הסימטה האפלה. הרעב מציק עוד יותר, היום נוטה לערוב, הסעודה לבטח כבר החלה, העיניים כלות אל החתונה העשירה, אל שולחן המלכות, אל המאכלים הטובים, שכדוגמתם העני אוכל אחת לשמיטה.

 

אבל…פני מערב הולכים ומשחירים, דומה כי קרני השמש היורדים מטה, נוטלים עמם את זיקי תקוותו האחרונים…אכן, איש לא בא לקחתו אל החתונה…כבר לילה, הסעודה כבר החלה מזמן, ולעני המורעב מר וחשוך…

 

ברוב יאושו, הוציא מתוך סלו את שיירי הלחם השחור שנותרו לו מאמש, ומירכתי הבית לקח שני בצלים קטנים ומילא בהם את נפשו הרעבה, כשעיניו נוטפות דמעות על היום האחד והיחיד שבו משיא העשיר את אחד מבניו, והוא לא זכה להנות משולחנו. ומאחר שרעב היה מאוד, אכל הפעם הרבה יותר מכדי צורכו, הוציא עוד חתיכות לחם שחור יבש משלשום, הירשה לעצמו עוד שני בצלים, עד כדי בטנו מלאה היתה עד גרונו…

 

באותו רגע, נקשו שני שלוחים בדלת, מתנשפים מרוב ריצה, ומבקשים סליחה, בשם העשיר, על כי שכחו לבוא לקחת אותו…עיני העני חשכו: איך יוכל להכניס דבר מה אל פיו לאחר אכילה גסה כזאת?

 

אבל השלוחים מאיצים. העשיר מחכה, הוא רוצה לראות בעת הסעודה את כל עניי העיר, לא יפקד מקומו של אחד מהם! אף העני, מצידו, גם אם שבע הוא עד מאוד, אינו יכול לעמוד בפני הפיתוי: מאכלים אשר לא שיערו אבותיו, מוגשים עתה לכל דכפין – היתכן כי יוותר עליהם?!

 

בא לחתונה. התיישב ליד השולחן, ראה את כל חבריו העניים והאביונים יושבים ואוכלים מטעמים בתיאבון רב, ועיניהם מאירות כשמש וכירח. והוא…אינו יכול להגיש דבר אל פיו…אבל בכל זאת…מין תבשיל כזה, איך אפשר שלא לטעום ממנו? ומכיון שטעם מן התבשיל האחד, לא היה יכול להתאפק מלטעום מן התבשיל האחר שהוגש זה עתה וכל העניים חטפוהו וכמו בלעוהו על אתר.

 

וכי אפשר הדבר שמאכל עשירים כזה יוגש לו ולא יאכל מעט? לרגעים חש בבחילות, אך עיניו הרעבות מזה עידן ועידנים, עמדו לו להתעלם מכל אותם קינטורי הגוף…הוגש עוד מאכל – היתכן שמאכל נפלא כזה יהא בהישג ידו ולא יאכלו? הכניס אל פיו כף ושתיים, והנה…הקאה, ועוד הקאה…ועוד הקאה את כל האוכל הקיא החוצה…

 

***

 

אנו, ליבנו מלא ב"לחם שחור ובצלים", בקנאה ותאווה וכבוד – איך וכיצד עוד תישאר לנו פיסת לב לתפילות ותחנונים? כלום יתכן לבכות באמת ובתמים כאשר אין לב? באין לב אין דמעות, אין תפילה.

 

דורנו הוא דור של "לב האבן". כי על כן, כאשר מתנבא יחזקאל על בני דורו של משיח, הריהו אומר: "והסירותי לב האבן מבשרם ונתתי להם לב בשר".

 

וכשהלב מטמטם, מה עושים?

 

שח פעם רבי נתן מברסלב שיחה שלמה על אודות ליבם הרחב כאולם של ראשונים כמלאכים. התעכב על ליבו, לב החסד והרחמים, של אברהם אבינו, שכל עיקר מדרגותיו אליהן זכה, באו לו בעקבות כך שהיה ליבו שלם עם אלוקיו. התערב אחד מהנוכחים בשיחתו הקדושה ואמר בתימהון: "היכן לוקחים לב דוגמת זה של אברהם אבינו?" גער בו רבי נתן: "גם לך יש לב, אלא שאינך מלבב אותו…"

 

את הלב יש לטפח! בראש ובראשונה יש למנוע ממנו מזון מרעיל, כלומר חמדות רעות, אבל בד בבד גם אין לנו לוותר על שום התעוררות הבאה לנו לפעמים מן השמים, אין לנו לכבוש אף מילה אחת של תפילה לה' שאנו חשים לעיתים צורך להוציא בפה. ואולי גם עלינו "להתיר נדר" לעצמנו ולעיין מפעם לפעם בספרי יראים, או ללכת לשמוע "שמועס" או "תורה" חסידית. כל לימוד תורה, בפרט לימוד ממושך, ועל אחת כמה וכמה לימוד בעיון, פותח את הלב לאין שיעור וערך.

 

גדולי המוסר פירשו: "הוא יפתח ליבנו בתורתו" – אין הכוונה רק שיפתח ה' את ליבנו בלימוד התורה עצמה, אלא גם שבאמצעות לימוד התורה יפתח ליבנו ונזכה לקיים את כל מצוותיו באהבה וביראה.

 

וכפי שאומר הרבי מקוצק זי"ע: "הוא יפתח ליבנו בתורתו", ולכשיפתח הלב, ממילא יכנסו פנימה "אהבתו ויראתו" שהיו מונחות על גבי הלב ולא נכנסו עד הנה…

 

 

(מתוך הספר "עשרה נסיונות")