איפה העוקץ?
התחלתי לעשות חשבון נפש: מה קרה פה? מדוע היתה שבת כה מושלמת למרות החום והתנאים הצבאיים? איפה היצר הרע? איפה האויב???
התחלתי לעשות חשבון נפש: מה
קרה פה? מדוע היתה שבת כה מושלמת
למרות החום והתנאים הצבאיים? איפה
היצר הרע? איפה האויב???
מעשה ממש טרי מהתנור: הקב"ה זיכה אותי לבלות את שבת קודש פרשת 'כי תבוא' אי שם בבקעת הירדן, במחיצת חיילי החמד של הנח"ל החרדי. למרות החום ועל אף מספר ההקפצות, היתה שבת מרוממת. מטרתנו היתה לחזק ולהתחזק לקראת ראש השנה, ולתת לחיילים טעם של שבת "סעודות אמונה" נוסח ברסלב, כולל זמירות ושיעורים כפי מנהג אנשי שלומנו. אין מילים לתאר את גודל השמחה שחווינו בצוותא.
במוצאי שבת, ארזתי את תרמיל ה"מילואים" שלי, ובשעה 10 בלילה, התייצב נהג. מספר חיילים ליוו אותי אל הרכב, ונפרדנו תוך כדי ריקודים וחיבוקים. והנה, בתוך האוטו, ואנו נעים דרומה לכיוון צומת יריחו-ירושלים, התחלתי לעשות חשבון נפש: מה קרה פה? מדוע היתה שבת כה מושלמת ומרוממת למרות החום והתנאים הצבאיים? איפה היצר הרע? הרי המנוול המוכר לא נותן לדבר בקדושה להתנהל בצורה חלקה ללא התנגדות. איפה האויב???
עברנו את ירושלים בכביש העוקף החדש המוביל מערבה, לכיוון ביתי באשדוד. אחרי שער הגיא, נשמע פיצוץ: הגלגל השמאלי האחורי פשוט נקרע לחלוטין, ללא כל הסבר. הג'נט התעקם, והנהג לא יכל להחליף גלגל. נאלצתי להזמין מונית מאשדוד. והנה, כותב שורות אלה יושב בצידו של הכביש לאחר חצות הלילה, אומר תהילים ומחייך – הכל לטובה! הנה העוקץ! עבורי, זה היה סימן נפלא משמים שהדבר שבקדושה היה אכן רצויה למקום, ברוך השם.
שום דבר אמיתי שבקדושה לא הולך בלי התנגדות. כל פעיל ציבור ומזכה רבים חייב לקבל או בזיונות או ייסורים, וזהו חוק רוחני הטבוע בבריאה! מדוע?
הקב"ה דורש שהעוסקים בצרכי ציבור יהיו מורמי-עם ובעלי מידות מתוקנות, שישרתו את שולחיהם בנאמנות וללא פניות אישיות. הגבאים אכן זוכים בזה ובבא, כפי שהציבור מתפלל עליהם כל שבת (מי שברך לאחר יקום פורקן), "וכל מי שעוסקים בצרכי ציבור באמונה, הקדוש-ברוך-הוא ישלם שכרם, ויסיר מהם כל מחלה, וירפא לכל גופם, ויסלח לכל עוונם, וישלח ברכה והצלחה בכל מעשה ידיהם", ברכה לא פשוטה כלל וכלל.
כדי להסיר כל קטרוג, תרעומת, ורינון אפשריים כנגד העסקן, פעיל הציבור, או מזכה הרבים – כאילו נהנה מטובות הנאה משליחותו – הקב"ה מגלגל לידיו את ההיפך הגמור – דהיינו, בזיונות וייסורים. זאת למספר מטרות:
א – לשמור על שלמות השכר שלו.
ב – לסייע לו לפתח מידות טובות, ענווה, וסבלנות.
ג – למנוע ממנו הרגשה של גאווה והתנשאות.
ד – להועיל לתיקון נשמתו, כפי שאמר לי מורי ורבי הגה"צ אדמו"ר ממעליץ שליט"א.
והנה לפלא, חיובו של הגבאי או הפעיל לשאת ולסבול בזיונות הינו מעוגן היטב בהלכה. בעניין גבאי ציבור, כותב ה'משנה ברורה' בשם השערי אפרים (מ"ב או"ח סימן קמ"א, אות טז, ד"ה לנהוג בה): "…יש לבחור סגן [גבאי] איש נכבד ובעל מעשים טובים ודעת הבריות נוחה הימנו, שלא יחשדוהו שבשביל הנאת עצמו או איזה סיבה יתמוך כבוד למי שאינו ראוי או בהיפוך, וכן ראוי לציבור שלא יהרהרו אחר הסגן [גבאי] וידונו אותו בכל עניין לכף זכות, והדבר אשר יקשה בעיניהם עליו יתלו כי משגה היה וטעה בשיקול וכו', ואם אחד בגובה אפו עשה מריבה עם הסגן אף על פי כן חובה על הסגן להיות מן הנעלבים ולא יניח מקומו, ואם הסגן הניח הספר תורה והלך לו לפי שזה הקניטו בדברים ראוי לענשו כי אם אדם חטא, ספר תורה למה בייש?" עיין שם. נמצא שהגבאים חייבים לסבול בזיונות מעיקר הדין.
צדיקים ראשונים קיבלו על עצמם עסקנות ציבור על מנת לקבל בזיונות
מספר הירושלמי (מסכת פאה, לו, ע"ב) שני מעשים מאירי עיניים, אחד על רבי אלעזר והשני על רבי עקיבא.
רבי אלעזר היה פרנס ציבור. יום אחד, כשחזר רבי אלעזר הביתה, הוא שאל את בני ביתו מה אירע בעודו מחוץ לבית. ענו לו, "באה חבורה של אנשים, אכלו, שתו, והתפללו עליך." רבי אלעזר עיקם את האף ואמר שאין כאן שכר טוב. פעם אחרת, באה חבורה שנייה שאכלו, שתו, וקיללו אותו. הגיב רבי אלעזר, "פה יש שכר טוב!" המעשה בא ללמד שלא יקפיד הגבאי על בזיונו – אדרבה, זהו שכרו הגדול.
טובי העיר רצו למנות את רבי עקיבא לפרנס ציבור. רבי עקיבא לא רצה לקבל את המינוי מבלי להתייעץ בנוות ביתו. הלכו אחריו כדי לשמוע מה תאמר לו, ושמעו: "תקבל על עצמך עסקנות ציבור על מנת שיקללוך ועל מנת שיבזוך ואל תקפיד!"
הצדיקים תמיד העדיפו איזה בזיון עסיסי על פני ייסורים. זהו העוקץ החייב ללוות את הדבש של זיכוי הרבים. אפשר לומר שזו מעין 'תשלום מס' לקליפות, שאינן יכולות לסבול את המראה של יהודים שמחים, מתחזקים, ומתקרבים לרבינו הקדוש. אז אם נחטוף עוקץ, נשאר לנו רק לחייך ולומר "הכל לטובה!"
שנה טובה ומבורכת!
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור