בירושלים הנצורה

הדרך היתה זרועת פחד וחרדה. כל כמה דקות

 

 

ה’ באייר תש"ח 14 במאי 1948 קמה לה מדינת ישראל שעובדת קיומה הקימה נגדנו את האויב הערבי וירושלים החלה לספוג מנה אחת אפיים מצד ערביי ירושלים, שמקום מגוריהם בשיך-ג’ראח וסביבותיה ובעיר העתיקה. תושביה היהודים של השכונות הסמוכות ספגו את נחת זרועם של הערבים.

 

עוברים ושבים בשכונות אלה היו חשופים לצלפים הערבים שידם לא סרה מעל ההדק כדי לפגוע בקורבן חף מפשע שנקלע אל מול קנה הרובים.

 

ירושלים הנצורה, להוציא שיירות משוריינים מאולתרים שהגיחו מידי פעם אליה מן השפלה – אך אין יוצא ואין בא.

 

יריות הצלפים נמשכו ללא הפוגה ומידי פעם הדהד באויר קול יריה צורמת אוזניים, שבעקבותיו נתבשרנו על קורבן חדש. אנו שהתגוררנו בשכונה סמוכה לשיך-ג’ראח וקולות היריות נשמעו בעוצמה רבה והיה קשה להתרגל לתזמורת הלא נעימה הזו, בלשון המעטה, ובמיוחד השפיע הדבר על אבא שהדהוד היריות גרם לו סבל רב ופחד. פחד מפני הבלתי נודע שניבא לו רעות.

 

שבת. יצאנו בשעות הצהריים לבקר חברות. הרחוב היה כמעט ריק ושונה משאר השבתות, בהם הומה הרחוב מבני אדם מטיילים. פנינו לשוב הביתה ולפתע קלטו אוזנינו קולות עזים שלא היו מוכרים לנו כלל. לא הבנו את פשרם ואפילו לא ידענו כיצד לפחד מקולות אלה.

 

המבוגרים שבין המטיילים עשו את דרכם דרך החצרות ואנו הילדות הלכנו בעקבותיהם עד שהגענו סוף סוף הביתה. ממרפסת דירתנו נראו מספר גגות רעפים שמתוכם עולה עשן. עמדנו להתבונן ולא הבנו מה קורה כאן.

 

בבוקר נתבשרנו כי באחד הבתים ממנו עלה עשן נפלה כקורבן ראשון אם חברתי לכיתה, אם למשפחה ברוכת ילדים. רק אז הבנו את משמעותם של קולות הנפץ והקורבנות שהם עוד עלולים לקטול ברבות הימים.

 

בערבו של יום ראשון החלה נפילת הפגזים ביתר שאת והבנו שאיננו יכולים להישאר בבית. מקלט לא היה לנו ולכן ירדנו לקומה ראשונה בבית השכנים (ביתנו היה בעל שתי קומות כמו כל הבתים בשכונה) שם חפצנו למצוא מקלט. משהכרנו את הקול לא רק בקולו אלא גם בשמו ירדנו יותר ויותר למשמעותו. ואכן הפגזים הארורים לא נתנו לנו מנוחה. פה הבקיעו קיר, שם קרעו תקרות וגגות ופגעו באזרחים שהתגנבו לשחר טרף לבני ביתם.

 

ישבנו צפופים בבית השכנים והתרכזנו כולנו בחדר פנימי, המזון היה דל ומועט, את המתח יכולנו למשש…וכל פגז שנחת העביר בנו צמרמורת. בימים הראשונים לשהותנו בבית השכנים בקומה התחתונה של הבית נחרד הבית כולו מקול נפץ אדיר שזעזע את כל היושבים בחדר. הסתבר שפגז נחת על המרפסת בקומה השניה של ביתנו והרס אותה. חלק מהרסיסים חדרו לדירה בה התמקמנו ורק בנס לא נפגע איש מאיתנו.

 

משנוכחנו שאין פתרון למצוא מקלט "בטוח" יותר אצל שכנתנו ממול, מקום שם נתקבצו מספר משפחות, כולן מרובות ילדים, לא היה מקום למחשבה אם נוכל להצטרף בשל מחסור במקום, הרי כולנו היינו שותפים למצב הביש שנקלענו אליו. ומכיון שלא הספקנו למגן את המקום בקיר מגן הסתפקנו באיטום החלונות בכסתות וכרים שהביאו כל המשפחות, איתם סתמנו כל פירצה בחלון. משנתקל מבטנו "בחומת המגן" המאולתרת נרגענו קצת.

 

המזון העיקרי היו הפיתות שמילאו את מקום הלחם. את הפיתות הכינו בבית מתוך שק קמח שהספקנו להכין. אפינו אותן בתנור השכונתי הסמוך אלינו וכל אימת שאמא היתה יוצאת אל התנור היה ליבנו מלא חרדה, וכאשר חזרה בשעה טובה ומוצלחת היינו מסתערים על אמא ועל הפיתות שנאכלו בתיאבון ללא תוספת וללא ממרח כלשהו, כי לא היו לנו כאלה.

 

את השינה בלילה העברנו בתורנות או על גבי השמיכות שנותרו מאלה שנתחבו בחלונות או על גבי הכיסא ורק חלק מהמצטופפים בדירה זכו לישון במיטה. השינה הופרעה מיד פעם על ידי רעש הפגזים, כי האויב, משום מה, בחר את הלילה להפגזת יתר, דבר שגרם לנו פחד נוראי.

 

לשמחתנו עברו הימים הראשונים בשלום, עד שביום בהיר אחד נתבקשנו על ידי מכרה לעבור לשהות בדירתה השוכנת רחוק מאיזור הספר (השכונות הערביות) ולאחר שהפצירה בנו רבות נעתרנו לבקשתה. ארזנו את מיטלטלינו הדרושים ביותר

 

נפרדנו מהמשפחות בדרכנו לביתה של המכרה, המצב היה קשה, היה חוסר רב במזון ובמים ונאלצנו לכתת את רגלינו עד לביתנו אותו זנחנו, תחת שמים זרועי פגזים שחלפו מעל לראשנו.

 

כך זוכרת אני כשנטלתי את הדלי מלא המים בדרך הביתה. הדרך היתה זרועת פחד וחרדה. כל כמה דקות שרק וזמזם הקול שכה היה מוכר לנו – מלאך המוות בדמות פגז, שרק בנס לא פגע בנו. הרחוב בו שכן ביתנו היה ריק לחלוטין. כולם נמלטו מהרחוב, אך את הסוס של שכננו שכחו משום מה לקחת, או שלא היה איש שמוכן להכניסו בצל קורתו.

 

הפגזים זרעו הרס וחורבן. בין ההריסות הסתובב צמא ופצוע הסוס שפצעיו העלו דם קרוש…כנראה שפגעו בו רסיסי הפגזים. לא היה זמן לתהות על קנקנו של זה ומאחר שהפגזים הבזיקו ללא הרף מעל ראשי, מיהרתי לחזור לבית המכרה.

 

ברגליים כושלות סחבתי את הדלי המלא מים כשהוא משאיר מאחוריו סימני דרך בצורת טיפות מים. בשבת נתכנס מניין בבית המכרה ובתפילת המנחה עבר אבא לפני התיבה. היתה זו תפילת מנחה האחרונה של אבא.

 

לאחר סעודה שלישית שכללה מנת לחם צר, יצאנו לאחד משכננו שעיסוקו היה מכירת מוצרי שוקולד. מאישתו שהיתה ידידתה של אמי קיבלנו שני גביעי שוקולד למריחה, דבר שהיה נדיר מאוד בימים ההם. מלאי שמחה חזרנו לבית בו שהינו ומשראה זאת אבא קרנו פניו מאושר. הן יוכלו לפחות ילדיו ליהנות מפרוסת הלחם שתהיה מרוחה במשהו.

 

יום ראשון בבוקר י"ד באייר – פסח שני, מגיעה ידיעה מרה על מותו של מכר צעיר אב לתינוק שפגז אכזרי קטלו ונטל את חייו הצעירים. הלב בוכה והעיניים דומעות על האלמנה הצעירה ותינוק רך שאת אביו לא יכיר.

 

אבא ואמא יצאו להשיג לחם במאפיה השוכנת סמוך לבית סבא, הגר קרוב מאוד לשכונת שיך-ג’ראח הערבית. אבא לבוש בגדים חדשים שתפרו לו לפני חג הפסח. היום, כאמור פסח שני. אנו הילדים נותרנו בבית המכרה. שוב הגיעה בשורה על נפילתו של בחור בחזית, אח של חברתי, ושוב חונקות הדמעות והלב דואב וממאן להאמין.

 

אנו מצפים לבואם של אבא ואמא, השעות חולפות אך הם טרם חזרו. הילדים רעבים. הקטן בינינו, בן השנתיים, משחק ומשתעשע. ובן הארבע שואל וחוזר היכן ההורים. הלב נעשה כבד ומעיק. מידי מספר דקות אני יוצאת לפתח הדלת משקיפה למרחקים לראות אולי סוף סוף אראה את הורי חוזרים, אך חוזרת פנימה כלעומת שבאתי.

 

בלב תחושה קשה, משהו אינו כשורה. כבר חלפו שעות רבות ואבא ואמא טרם חזרו. זרם דמעות פורץ מעיני, והמחשבות הצצות במוחי מנסות לתת הסבר לבכי, מדוע אני בוכה? אולי בגלל האברך הצעיר שמצא את מותו הטראגי? אולי בשל האח של החברה שנפל בחזית? אך הדאגה המכרסמת בליבי אינה מותירה בי ספק – עלי ללכת לחפש את הורי ויהי מה.

 

המכרה מונעת זאת ממני: "חכי, עוד מעט הם יחזרו". אולם אני מנצלת הזדמנות ומתגנבת מהדלת ואני כבר בדרך לסבא. אך קודם אני מחליטה לבקר בביתנו, אולי הם שם. הרגליים כושלות, הלב כבד, הדמעות חונקות את גרוני ותילי מחשבות מתרוצצות במוחי. האמצא אותם? מדוע הם מאחרים? אך התקוה לא עזבה אותי.

 

בקע גדול בגג הרעפים בביתנו קידם את פני. הדלת נעולה. הלב פועם בחוזקה. פגז פגע בבית שלנו, אחד השכנים שהחליט כנראה לא לזנוח את ביתו נשאל על ידי אם ראה את הורי. "כן, בבוקר הם היו כאן", היתה תשובתו. "ומתי נפל הפגז?" – שאלתי. "בצהרים", השיב.

 

מן פחד נסתר מונע בעדי לגשת לסבא ואני מחליטה לחזור לבית המכרה. אולי כבר חזרו הורי, אולי בהעדרי הספיקו לחזור. את הרהורי קטעה מכרתנו שיצאה לחפש אותי ולהחזיר אותי לביתה. "היכן נעלמת? איפה היית?", ואני במקום להשיב על שאלותיה פניתי אליה מיד: "האם אבא ואמא חזרו?", "איני יודעת" השיבה, "יצאתי לחפש אותך מיד כשיצאת", אמרה.

 

חזרתי לביתה. בדרך נעצו בי השכנים מן מבטים מוזרים, מבטי חמלה! בבית המכרה לא פגשתי באבא. רק אמא לבדה היתה שם. ראיתי אותה שוכבת במיטה ורגלה עטופה בגבס, והיא, אמא שלי, מאובנת לחלוטין.

 

"אמא, היכן אבא?" שאלתי. בשקט ובקול חנוק השיבה: "אבא, אבא פצוע קשה ונמצא בבית החולים". טרם סיימה אימי את המשפט ופניתי לעבר הדלת. רציתי ללכת לבית החולים. "לאן זה?" שאלה אמא. "אני רוצה להגיע לבית החולים לאבא, אולי הוא זקוק לי ברגעים קשים כשאת, אמא, אינך יכולה להיות לידו. אולי נוכחותי לידו תקל על פצעיו. אולי הוא יוכל לומר לי משהו. אני רוצה לראות אותו"…ופרצתי בבכי מר.

 

אמא רמזה לי לחזור, קראה אליה את יתר הילדים, ואחי בן השנתיים המשיך לשחק. אמא חיבקה אותנו ואמרה: "ילדים, אם אתם מבטיחים לי לא לבכות אספר לכם".

 

הבנתי…אך את ההבטחה לא לבכות לא קיימנו כמובן, ומהפיות הקטנים פרצו זעקות אומללות ומהעיניים נשפכו דמעות שליש על כי יתומים היינו, אין לנו אבא יותר. לא נראה יותר את אבא. הייתכן??? היה קשה להשלים עם הגזרה שנחתה עלינו. אבא, כל כך טוב היית לנו. יצאת להביא טרף לילדיך והיית לטרף פגז אכזר שפגע בך ללא רחם!

 

"סבא פחד לתת לאבא לצאת למאפיה להביא לחם וביקש ללכת במקומו. ‘אתה אבא לילדים קטנים ואסור שתסכן את עצמך’", סיפרה אמא, במילים חנוקות מבכי. "אבא ניסה להתנגד לו אך בטרם הספיק לעצור בעדו כבר היה סבא מחוץ לבית בדרכו להביא לחם.

 

"כשחזר סבא עם הלחם כבר לא מצא את אבא בביתו. אבא לא יצא, הוציאו אותו…רק שלולית דם וקירות נקובי רסיסי פגזים השאירו את חותמם בחדר שבו שהה אבא שניות ספורות קודם לכן, כשליבו חדל לפעום. המוות פרש כנפיו בחדר, סבתא שהיתה באותם רגעי אימים במטבח ספגה רסיס פגז בצווארה ורצה לבקש את עזרתו של אבא בחדר, אך אבא כבר לא היה יכול לעזור לה. הוא כבר לא שמע את קולה…"

 

מה חשב אבא ברגעיו האחרונים עד שיצאה נשמתו, האם היתה לו שהות לחשוב על ילדיו? האם ידע שקיצו קרב או שרק שניות בלב הוא נאבק עם המוות, והמוות נצח אותו?

 

אך הגורל לא אמר די ומאותו פגז עף רסיס שפגע גם באמא ושטף דם פרץ מרגלה הפגועה. אמא שנחרדה מהפציעה הרימה קול צעקה לעבר אבא: "נפצעתי, עזור לי, היכן אתה?" אולם להפתעתה אבא לא נענה ולא נחפז לקראתה כמו תמיד כדרכו.

 

בחדר העזרה הראשונה לשם הובאה אמא שכב אדם צעיר. האח שטיפל בו פנה לרופא: "ראה, הדופק עוד פועל, אולי ניתן להציל אותו, ראה כמה צעיר וחסון הוא", אך הרופא לא נתן תקוה, אמא היתה המומה מהפציעה שלה, היא לא שיערה שאותו אדם היה אבא. גם האנשים מסביב ביקשו להסתיר זאת מאמא. רק מסבא וסבתא נודע לה אסונה המר והנמהר, וגורל אלמנותה נחרץ.

 

אנו כילדים, האמנו בכל הלב שביאת המשיח כה קרובה ואבא ישוב להיות עמנו, וב"אני מאמין" זה התנחמנו.

 

גם להביאו למנוחה לא היתה אפשרות בגלל הגישה המסוכנת להר הזיתים והוא הצטרף לקורבנות נוספים שנשלל מהם מספר ימים לבוא למנוחת עולמים. אך למחרת פטירתו של אבא נקבע בית קברות ארעי בשיך-באדר בירושלים.

 

גם הלוויה לא היתה אפשרות לערוך והפרידה האחרונה היתה בחצר בית החולים שערי צדק, ובין הרבה מיטות היתה גם מיטתו של אבא שנלקח למנוחתו האחרונה, או יותר נכון הארעית (עד תחיית המתים אם ירצה השם בקרוב) ללא השתתפותנו ובודאי לא בהשתתפותה של אמא ששכבה פצועה ומיוסרת.

  

   

(מתוך "עת לחשוב" – כתב עת לחשיבה יהודית).