השומרים המשיכו לסייר בלא תגובה, ורק כלבי
השמירה, שכנראה נעלבו נבחו במחאה, ואנחנו
נמלטנו על נפשנו, כאשר שאלת התם נשארת
שם מאחורינו ונשכחת מלב…
הימים ימי ערב מלחמת ששת הימים.
כוחות צבא ממוקמים היו אז ברחבי ירושלים הבירה בהמתנה דרוכה לקראת פרוץ הקרבות.
עמק המצלבה השוכן למרגלות שכונת רחביה השלוה, לבש מעטה של רשתות הסוואה, אשר חיפו על כוחות הצבא שהתמקמו לכל אורכו ורוחבו של העמק.
ילדים היינו, ומראה המחנה הצבאי הגדול הזה הלהיב את דמיוננו. שלושה שבועות עד פרוץ המלחמה הסתובבנו בינות החיילים, המרגמות והתותחים, מבלי שנהיה מודעים לפחד הנורא שנפל על הנהגת המדינה ויושביה באותן השעות.
זוכרני, שבאחד הסיורים הללו שערכנו שם, הגענו לפאתי מוזיאון ישראל שזה מקרוב הוקם. מסביב לגדר המתחם פטרלו שומרי המוזיאון, חמושים בנשק ומלווים בכלבי שמירה עזי נפש. הדבר עורר את תמיהתו של אחד הילדים מחבורתנו, והוא העיז והתריס כנגדם:
"בשביל מה צריך במלחמה שומרים שישמרו על כמה כדים שבורים? האם לא עדיף שתצטרפו לחיילים ותלחמו עם הצבא?" הציג לפניהם את שאלתו.
השומרים המשיכו לסייר בלא תגובה, ורק כלבי השמירה, שכנראה נעלבו נבחו במחאה, ואנחנו נמלטנו על נפשנו, כאשר שאלת התם נשארת שם מאחורינו ונשכחת מלב…
עברו השנים. גדלתי ונהייתי לאיש, והארץ הזאת למודת הסבל שלחה שוב את בניה לסיבוב נוסף של מלחמות, והפעם, בארץ הלבנון. והנה אני מצאתי את עצמי חווה את המלחמה – מזווית ראיה של חייל.
החטיבה שלנו הייתה ממוקמת על אחת הגבעות בצידון.
באותו היום הגיע צוות הווי כדי להעלות את מורל החיילים בחטיבה. התכנסנו, קומץ חיילים, באחד האוהלים, וצפינו בלאות בניסיונות הלא כל כך מוצלחים של החיילים אמנים שהופיעו לפנינו. אחרי חבורת זמר הגיע אומן פנטומימה, שהצליח בתנועותיו להעלות חיוכים בקרב הצופים. הייתי עייף ומותש מדי מכדי שאוכל להנות. שמחתי שהמופע הסתיים, ואוכל לצאת לאוויר הצח.
כשהגעתי לאוהל, צנחתי בעייפות על המיטה, ניסיתי לתפוס קצת שלווה בתוך המהומה, ולעיין באחד הספרים שהיו באמתחתי.
נכנס מילואימניק בשם אפי, ונשכב על מיטתו, כשהוא מרוצה ועליז מן המופע של צוות ההווי.
"היה חזק המופע!" גישש אצלי.
"לא רע", הגבתי בטון פושר.
"מה אתה מתפלל שם?" ניסה לבדוק את הסבלנות שלי.
כבר מזמן שמתי לב שבכל פעם שאני קורא בספרות תורנית חושדים בי שאני מתפלל.
"אני לא מתפלל עכשיו, אני לומד."
"אה", התיישבה דעתו. עכשיו, קיוויתי יניח אותי לנפשי, אולם הדממה הזו באוהל לא נתנה לו מנוחה, ושוב החל: "תגיד, למה יש דתיים שלא הולכים לצבא?" התגרה בי בשאלה הנדושה כל כך.
רק זה היה חסר לי עכשיו, להתחיל בוויכוח האינסופי הזה, כשאני נמצא עם מצברים מרוקנים.
"תראה אפי, כחובש כיפה אני מורגל בשאלה הזאת. ישנם ששואלים אותי לא כדי לשמוע תשובה אלא רק לקנטר. לאלה יש לי תשובה אחת, ואילו לאותם שרצונם באמת לדעת יש תשובה אחרת, אז אנא עדכן אותי לאיזו קטגוריה לשייך אותך כדי שאתאים לך את התשובה".
האיש נדם. אולי נעלב מהנימה האירונית שבקולי.
"לא התכוונתי לקנטר, רק רציתי לדעת", המהם.
נכנעתי.
"טוב, אם באמת רצונך לדעת" פניתי אליו בטון פייסני, "אנסה להסביר כמיטב יכולתי".
סיפרתי על מלחמת ששת הימים, על הצבא החונה בעמק המצלבה, ואיך שאל הילד ההוא את שומרי המוזיאון החמושים את שאלתו המתוחכמת לכאורה: למה צריך בזמן מלחמה לשמור על הכדים השבורים במקום להצטרף לכוחות הצבא?
"אתה יודע אפי", התוודיתי בפניו, "נער צעיר הייתי באותם ימים, ובעצם גם אני חשבתי כמו אותו הילד, שבמוזיאון אין יותר מכדים שבורים. כשגדלתי וביקרתי שם פעמים רבות, גיליתי שם את אוצרות התרבות, המסורת וההיסטוריה של העם היהודי – העתיק שבעמים, ואתה יודע מה? קיבלתי והבנתי שגם בשעת מלחמה צריכים להמשיך ולשמור על נכסי הרוח של העם ולא להפקירם.
"התנ"ך והמסורת היהודית, אוצרות החכמה, ההגות והמחשבה התורנית אשר נוצרו בשלשלת קבלה במהלך אלפי שנה, הם הרבה יותר ממוצגים ארכיאולוגים עתיקים. הם מהווים דרך חיים ששימרה את העם לדורותיו. וצריך לשמור ולשמר אותם הן בימות שלום והן בימות מלחמה. את המשימה הזו לקחו על כתפם אותם שחובשים את ספסלי בית המדרש, ולכן הם ראויים להיות פטורים מחובת הצבא, כדי שימלאו את הפונקציה החשובה הזו."
אפי לא הגיב רק שכב בדממה והקשיב.
"ויש פה עוד נקודה למחשבה" המשכתי, "הנה הגיעו לכאן להקת צוות הווי. התפקיד שלהם לעודד את רוחם של החיילים, ולכן אינם נלחמים שכם אחד עם הלוחמים. ואפשר להניח שאין הם מסכנים את חייהם, כמו הרבה ג'ובניקים אחרים. שלא כבמוזיאון, שם מספיקים מדפים וכו' לשמור על הממצאים. כאן מדובר על צורת חיים הדורשת התמסרות מוחלטת. זהו תפקיד קשה ואחראי עד מאוד. כלומר, חלק חשוב בניצחון המלחמה הוא הבסיס הרוחני של החיילים, ולכן פוטרים אותם מלוחמה בפועל!
"אני אומר לך רעיון שאולי לא תבין אותו ואולי לא תסכים איתו, אבל זה לא משנה. אני גדלתי על ברכי ההשקפה המוצקה שהאמונה היהודית שמה דגש חזק מאוד על הרוחניות, ורואה אותה כחלק בלתי נפרד מן החוסן והעוצמה הצבאיים. כלומר, כל מהותו של העם בנויה על איכותו הרוחנית, קיום בשלמות של כל מצוות התורה, ורק אחר כך נדרשים לאמצעים גשמיים. תלמוד תורה ולומדי תורה ממלאים בחלק זה את התפקיד החשוב והמרכזי ביותר. לכן, בצבאות הקדומים של משה רבנו, יהושע בן נון, דוד המלך ואחרים, הייתה הקצאה של כח אדם למשימה הזו, והם אותם שישבו ולמדו בעתות מלחמה, מתוך הערכה על תרומתם הדומיננטית בהשגת הניצחונות הצבאיים".
אפי ישב מהורהר.
"כמי שגדל הרחק מדת ומסורת, אני חייב להודות שמעולם לא חשבתי על הדברים מהזווית המעניינת הזו כפי שהצגת אותה. לא שאני מסכים עימה" טרח להדגיש, "אבל יש פה בהחלט נקודה למחשבה", אמר ולא יסף.
לא הייתה לי שום אשליה שנגיע לידי הסכמה בנקודה שבה הדעות כה חלוקות, אבל מאותו היום שוב לא קינטר אותי אפי בענייני הדת.
עם הפריצה לביירות, יצאנו עם כל החטיבה לכיוון העיר בכביש צידון – ביירות בשיירה ארוכה של כלי רכב צבאיים.
במבואות ביירות עצרה השיירה הגמלונית את מסעה. חלק מהחיילים ירדו מהרכבים, ומפה לאוזן עברה השמועה על סיבת העיכוב: אומרים תפילת הדרך…
היה זה מחזה מרגש כאשר שיירה ארוכה של ג'יפים, נגמשים ומשאיות צבאיות חונים לצד הדרך, ובצידם ניצבים עשרות חיילים מכל המגזרים, והוגים יחדיו את התפילה עתיקת היומין הזו, כשברקע – העיר ביירות על רובעיה המופצצים על ידי מטוסי קרב, הצוללים לעברה ללא הרף ומעלים בה תימרות עשן אפרוריים.
עמדתי שם עם הסידור, ואמרתי את התפילה השגורה כל כך בכוונה ובהתרגשות – כמי שאומרה לראשונה בחייו. ולפתע נדחף אלי מאן דהוא. היה זה אפי. הוא סימן לי בביישנות על הסידור – גם הוא רוצה להתפלל. נתתי לו.
אחר שלחש תפילת הדרך טפח לי על שכמי והלך לו. עקבתי אחרי דמותו המתרחקת, והתפעלתי מכוחו של הלב היהודי הפועם אצל כולנו…
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור