המרדף להישרדות

כולל העתון הזה ששמו מופיע בו.

 

 

שמעתם? מטוס שהטיסה אותו ילדה בת שבע נפל והתרסק בארה”ב, ונהרגו בו הילדה שהטיסה את המטוס ואביה, וכן מדריך הטיס האישי שלה.

מדהים! וגם מעציב. אבל לא מובן בשביל מה ילדה בגיל כזה צריכה להטיס מטוס? אזלו הטייסים?

 
הוריה רצו שהילדה תירשם בספר השיאים כטייסת הצעירה ביותר שהטיסה מטוס מקצה אחד של יבשת אמריקה לקצה השני.

 

שגעון של הורים. במקום שתשחק עם בנות גילה בבובות, הלבישו עליה קסדת טייס ועיסוק אחראי ומסוכן, כל זאת כדי שהם יכנסו להיסטוריה כהוריה של הטייסת הצעירה ביותר. אגואיזם אכזרי!

 
ולא זו בלבד, אלא שהאמא האוהבת אמרה לעתונאים כי "הילדה מתה מאושרת!". זה מה שהיא אמרה.

 
קשה להאמין שאדם מסוגל להקריב בצורה כה מסוכנת ונפשעת את ילדו כדי לזכות בחסדו של מולך הפרסום. כדי לזכות בשורותיים וחצי בספר השיאים של גינס מוכנים הורים להעסיק את ילדתם בלימוד קשה וממושך של מקצוע הטייס ובאימונים ארוכים, וזאת בגיל כה צעיר שאינו מתאים לכך משום בחינה שהיא. וכי הילדה ביקשה זאת? זה מה שמונח בראש של ילדה בת שבע? רק צורך נפשי עמוק של ההורים יכול להסביר זאת.

לאיזה צורך נפשי אתה מתכוון?

 
ראה, כל אדם יודע שיבוא יום והוא ימות. זה יקרה במוקדם או במאוחר, בצורה זו או אחרת, אבל זוהי עובדה עתידית וודאית ומוצקה ללא כל ערעור. חשיבה רצינית על כך מסוגלת להוציא מדעתו כל אדם נורמלי. מי שרוצה לשמור על שפיות שכלו, מסיח את דעתו ממחשבה מזעזעת זו בכל דרך אפשרית, אבל מתחת לקרקע הכרתו שוכנת הרגשה איומה זו של התקרבות וודאית ומובטחת אל היום בו הוא יתאפס, והחדלון של ההעדר ימחק את קיומו ויהפוך את הווייתו ללא כלום.

הפתרון היחיד לתחושה טראומטית זו הוא להאחז בצורה כלשהי בנצח. הנצח הוא מעל לזמן, מחוסן מפני הכליון ועמיד לעד. מי אשר יצליח להתחבר אל הנצח בצורה כל שהיא, יחיה אף הוא לעולם. אם יעלה בידו להצמיד אל הנצח את שמו, או את תמונתו, או את אחד ממפעליו, הרי הנציח בכך את קיומו ונמלט מן המוות, מן החדלון שהמוות מייצג.

 

לאיזה נצח הם חותרים להתחבר?

 
זהו! כאן, בצומת זה של שאלתך, מתפלגות הדרכים. כל אחד והנצח שלו. יש מי שסבור כי אם תמונתו תופיע בעתון ותחתיה שמו, הרי תקע בזה יתד בנצח ושוב לא יעלם לאחר מותו כבן בלי שם. הוא ביצר לו מקום לעולמים בעשרות ספריות עתונות השומרות על כל עותקי העתונים, כולל העתון הזה ששמו מופיע בו.

 

בעלי נפשות מעוותות מוכנים, למען נצח כזה, אף לבצע מעשה פשע מרעיש ובלבד שינצלו מן האלמוניות. כליאתו עד סוף ימיו בבית סוהר, ואפילו הושבתו על הכסא החשמלי, כדאיות לו כאשר יחזה בדמיונו את רבבות הקוראים עליו בעתון ושומעים את שמו בחדשות. אחר חושב כי מדליה באולימפיאדה, ולו גם של ארד, תציב לו יד ושם לעולמי עד, ולמענה הוא מפרך את גופו באימונים ממושכים יום יום במשך שנים. הכל יודעים מה מוכנים פוליטיקאים לעשות כדי לזכות בפרס נובל, שבזכותו יכון שמם לנצח ברשימת מקבלי הפרס בכל אנציקלופדיה גדולה.

 
בלילות, כאשר כל אדם רגיל נם את שנתו במטתו, ערים ברחבי עולם אלפים רבים של צופים בכוכבים. בעיניים מאומצות הם יושבים מאחורי הטלסקופים וסורקים את השמים. חלומם הגדול הוא שהם יזכו להיות הראשונים שיראו איזה כוכב, או כוכב שביט, וידווחו עליו ראשונים. אז מובטח מקומם באחת השורות הראשונות של הנצח, כי הכוכב הזה יקרא על שמם בכל אטלס אסטרונומי. כך יקבע שמם בשמים לנצח, ככוכבים לעולם ועד.

 

בדומה להם הנציחו את שמם ביולוגים ורופאים אשר שמם נקרא על אחת המחלות, לא עלינו, אשר הם היו הראשונים להגדירה מבחינה מדעית. ביולוג בר מזל כזה משקיף על מותו בהרגשה של ”ותשחק ליום אחרון”, ביודעו כי גם כאשר גופו ישוב אל העפר, שמו יוזכר תמיד בכל פקולטה לרפואה, בכל ספר רפואי ובבתי חולים בכל רחבי העולם.

 
אני נזכר שלפני מספר שנים הופיעה בכל עתונות העולם בקשה לשלוח מכתבים לנער, חולה סופני, שרצה להספיק לפני מותו להרשם כאדם שקיבל את מספר המכתבים הגדול ביותר בהיסטוריה. מסכן.

 

סבי ספר לי פעם על תורם אחד מחו”ל, שתרם סכום נכבד לאחד המוסדות בירושלים כעשר או עשרים שנה לפני מלחמת תש”ח, ודרש בכל תוקף ששמו יתנוסס בעיר העתיקה של ירושלים באותיות זהב על לוח שיש אשר את גודלו ומיקומו הוא קבע. אחרי המלחמה פוצצו בתים רבים, ושברי הלוח בודאי פזורים אי שם יחד עם הריסות הבית שעליו נקבע.

העתונים בהם הונצחו אישים מסוימים, שמשו עוד באותו שבוע לעטיפת דגים מלוחים בשוק, או לייצור תבניות ביצים. העיר סטלינגרד ששמה נועד להנציח את סטלין, שינתה את שמה ושוב לא תמצאנה בשום מפה מעודכנת. המבקשים בספריה לקרוא את ספר השיאים, אם ישנם כאלה, הם כנראה אנשים משועממים מאד. מי יודע ואת מי מעניין שמו של הספורטאי שזכה במקום השני בהדיפת כדור ברזל באיזו תחרות אי שם בשנת 1931. אבל אותו ספורטאי הקדיש נתח נכבד מחייו כדי לזכות בדריסת רגל זו בטריטוריה של הנצח.

 

אכן, הרצון להכנס אל הנצח, או להאחז בו בצורה כלשהי, משותף הוא לכל בני תמותה. כך רוצים הם לברוח מן ההתאפסות שהמוות מביא בעקבותיו. אבל סוגי הנצח השונים בהם הם בוחרים להדבק, ולתקוע בהם דגל עם שמם ולהצטלם, הם נצחים רעועים מאד וזמניים. רובם אינם אלא אשליה עצמית של המסכנים נמלטי החדלון, שאינם מוצאים מפלט יציב יותר, מתמיד יותר ובטוח יותר, להשקיע בו את מאמציהם.

שנינו יושבים ומלגלגים על מיני נצח של נייר ושיש, שאנשים רואים בהם עוגן הצלה מפני הסחף של החדלון וההעדר ההולך וקרב אליהם. פסלנו רשימה ארוכה של נצחים מזוייפים בני חלוף. מה יכולים אנו להציע לאדם המחפש לו נצח אמיתי להשקיע בו את עצמו ואת מאמציו כל עוד הוא חי ופועל?

 
כדי לענות בצורה יסודית על שאלה קיומית כה חשובה וגורלית, זקוקים אנו לסמינר ארוך בו נלמד מפי חכמים מהו זמן, ומהו נצח העומד מעל לזמן, ואיך יכול אדם ששנותיו קצובות לתפוס לו מקום מושב בטוח בתחומו של הנצח, ויחד איתו להשרד לעולם ועד.

 

אם נחשוב על כך, הרי המעשה המהפכני ביותר והכמעט בלתי אפשרי שיכול להעשות כאן בעולם הזמני והחולף שלנו, הוא הפיכת משהו כלה וזמני לחלק מן הנצח הקיים ועומד לעד. לולא בטחוננו המוחלט שאכן יש דבר כזה, כדברי התורה: "אתם הדבקים בה’ אלוקיכם חיים כולכם היום", היינו קובעים לפי שכלנו כי מבצע כזה הוא בלתי אפשרי בכלל. כדי לדון בנושא יש צורך בחשיבה יסודית ומעמיקה מאד.

 
אני מוותר כרגע על תשובה יסודית ומלאה. תן לי תשובה כלשהי לפני שאנו נפרדים.

 
יש יותר מתשובה אחת לשאלה הקיומית הזאת, אבל עכשיו אומר לך את אחת התשובות בלבד. האפשרות הזאת לא קלה לביצוע, כוונתי לילדים! כאשר אתה מגדל ילדים, ואתה עושה זאת במיטב יכולתך, הפיזית והנפשית, ומשקיע את מירב מאמציך כדי לעצב אותם כיהודים טובים, שיהוו המשך חי ונאמן לדמות האידיאלית של אדם ויהודי שאתה נושא ברוחך, אז אתה חי בהם. הם מהווים העתק מדוייק שלך, של השקפותיך ואמונתך, של אישיותך. אין זה רק סיפוק פסיכולוגי של הורים המשקיעים בבניהם. יש כאן המשכיות רוחנית של הוויה המדלגת מעל לזמן, ומחברת הורים לילדיהם בשרשרת נשמתית בה כל חוליה קיימת וחיה בפועל. יעקב אבינו לא מת, אמרו חז”ל, כי כשם שזרעו בחיים אף הוא בחיים.

אשת החיל המתוארת בסוף ספר משלי יכולה לשחוק ליום אחרון, משום שבניה קמים ועומדים כאישור לדמות הרוחנית הפנימית שלה שלפיה היא חינכה אותם, ובהם הטביעה את דמותה וצלמה הרוחנית. אישור כזה מבטל את סופיותו של ”יום אחרון” והופכת אותו למעבר חלק ובטוח אל הנצח, הנצח האמיתי.

 

     

(מתוך "בעין יהודית")