פקק השהייה

 

 

בבית משפחת פזי נפסק החשמל והדירה שקעה באפלה, אך תוך שניות אחדות התחדש הזרם. רק המזגן לא חידש את פעולתו. לאחר בדיקה גילה מר פזי שפקק הביטחון של המזגן נשרף. הוא יצא אל חדר המדרגות והחליף את הנתיך השרוף.

כעבור שעה חזרה התקלה על עצמה. מר פזי פלט ”ברכה” לחברת חשמל, למנהליה, למומחיה ולעובדיה ויצא שוב לחדר המדרגות עם חוט הביטחון לתקן את הפקק השרוף. תוך כדי החלפת הנתיך נזכר מר פזי שעל המזגן כתוב במפורש שאין להפעיל אותו מחדש בטרם עברו חמש דקות מהפסקת פעולתו. עכשיו הבין מה קרה, הפסקת הזרם וחידושו מיד גורמים לעומס רב השורף את הפקק. הוא גם הבין שכל הפסקת חשמל קצרצרה כזאת תגרום לשריפת הפקק. זו אכן בעיה. אך לא זו היתה הבעיה העיקרית שהטרידה את מר פזי.

עוד בכיתות הנמוכות של בית הספר כינה אותו אחד המורים פזי-פזיזי על שום התשובות המהירות שהוא פולט. הוא היה כשרוני ומהיר תפיסה וגם מהיר תגובה. לא היה כל פסק זמן בין השאלה שנשאל לבין התשובה שהשיב. במהלך עבודותיו ועיסוקיו השונים היה בכך משום תועלת מרובה, אך לא מעטות היו התקלות שנגרמו לו עקב מהירות תגובה זו. לעיתים קרובות למדי נאלץ להתנצל ואף לבקש סליחה על דבריו הפזיזים שנאמרו בחופזה ללא שיקול דעת מספיק. לא פעם נאלץ אף להכחיש דברים שאמר מכיון שלא הספיק לחשוב עליהם אפילו שניה אחת.

בעולם הטכנולוגי בו אנו חיים יש חשיבות מרובה למהירות תגובה. אצל נהג המבחין בילד היורד בריצה מהמדרכה לכביש יש חשיבות גורלית כמה חלקי שניה יעברו עד שרגלו תגיב בלחיצה על דוושת הבלמים. אנשים מבוגרים עוברים לעיתים בדיקה מיוחדת שבעקבותיה עלול להשלל רשיון הנהיגה שלהם בגלל זמן תגובה ארוך מדי. שונים הם פני הדברים כאשר מדובר בתחום המוסרי ובתחום שבין אדם לחברו. כאן אפשר שזמן תגובה קצר מדי יהיה לרועץ לבעליו.

את מר פזי הרגיזה הקללה שנפלטה מפיו כמעט באופן אוטומטי ברגע שכבה החשמל בפעם השניה. בסמוך לראש השנה החליט לעלות על דרך חדשה ולפתוח דף חדש באורח דיבורו, הוא לא יפלוט מפיו דבר בלי שיקול דעת ומחשבה מוקדמת. והנה, לא עברו אלא ימים אחדים וכבר טפחו לו הרגליו על פניו, סבור היה שדי לו בהחלטה בלבד והנה נוכח לדעת שלא השתנה דבר.

אך לא איש כמוהו יתייאש. שעה ארוכה הרהר בעניין וחידש שוב את החלטתו שהוא ישלוט על דיבורו. הרי הדיבור אינו פעולה לא רצונית כמו העיכול או פעולת הלב. אני בעל הבית על הפה שלי, קבע בפסקנות. אף אחד לא יכריח אותי לומר מה שאיני רוצה לומר. לאחר החלטה איתנה זו חזר מר פזי רגוע אל הספר בו עיין קודם לכן. אך עוד בטרם הספיק לחדש את עיונו והנה חזרה בשלישית התקלה בזרם והדירה שוב שקעה באפלה. המילה ”לעזאזל” נפלטה מפיו עוד בטרם הספיק להבין מה בדיוק קרה.

רגשות אכזבה ותיסכול שטפו את מר פזי. הוא נוכח לדעת שפיו אינו ברשותו. הוא נזכר בתחושה הנוראה שחש פעם כאשר נהג את מכוניתו והבחין לפתע שהבלמים אינם פועלים ואין לו שליטה על המכונית. זו היתה תחושה דומה. שלושים שנה סבור היה שהפה שלו הוא אכן שלו, והנה ראה ברורות שאין זה כך.

הטעם המר של התיסכול ליוה את מר פזי גם ביום המחרת. הוא חש כמי שעומד לפני קיר אטום. הוא לא ראה שום דרך ליצור שליטה על פיו. נראה כאילו פיו מנוהל ע”י כח אחר כלשהו, ואילו הוא עצמו אינו מוצא אפילו נקודת אחיזה לשליטה עליו. הוא הבין עד כמה חסרת כושר ביצוע היתה החלטתו לשלוט על דיבורו, משל כאילו החליט על שינוי מסלולו של הירח.

בסיום עבודתו נכנס אצל החשמלאי ושטח לפניו את בעיית הפקק של המזגן. יש פיתרון, ענה החשמלאי. יש מתקן הנקרא פקק השהייה. אם מותקן הפקק הזה על קו החשמל המוליך למזגן, הרי כאשר מתחדש הזרם הוא אינו מגיע מיד למזגן. פקק ההשהייה מעכב אותו מספר דקות ורק אז הוא מאפשר את זרימת החשמל למזגן כך שהפקק אינו נשרף. מר פזי הזמין מיד את החשמלאי להתקין לו את הפקק הזה בביתו.

בדרך הביתה זמזמו בראשו של מר פזי המילים ”פקק השהייה”. פקק הרי פוקק לגמרי את פיו של הבקבוק, אבל פקק השהייה רק מעכב זמנית את הזרימה ומאפשר אחר כך זרימה חופשית. לפתע הבהיק לו הרעיון: זהו בדיוק מה שאני צריך, השהייה. אני צריך להרגיל את עצמי לא להגיב מיד בדיבור, לא לירות מן המותן. אם אצליח להגיע להרגל כזה, אוכל אז גם לחשוב ולשקול את דברי, וכך ארכוש לי שליטה על תוכן דברי. בשלב ראשון עלי קודם כל לרכוש את ההרגל הזה, הרגל ההשהייה.

מר פזי נזכר פתאום במשגיח בישיבה הקטנה. כמה מהלצים בישיבה קראו לו פלגמט, בגלל הנוהג שלו להמתין רגע לפני שענה על פניה אליו. זה נראה כאילו הוא איטי בתפסיתו. רק עכשיו הבין מר פזי מה היה פשר ההמתנה הזאת. לא בגלל אדישות ואיטיות תגובה נהג כך. מי יודע כמה זמן טרח ועמל קשות אותו משגיח כדי לרכוש לעצמו את ההרגל הזה לא לפתוח מיד את פיו ולענות בחופזה. מעולם לא צריך היה לבקש סליחה על דבריו או להתנצל, ואף פעם לא נאלץ לחזור בו מדבר שהבטיח בפזיזות. פסק הזמן של ההמתנה איפשר לו לבקר את מה שעמד לומר. נראה שאדם גדול היה אותו משגיח. חבל שרק עכשיו עמד על כך.

עוד משהו צף ועלה מעמקי זכרונו. אצל הסבא, יאריך ה’ ימיו, היה נהוג לקרוא בשבת ליד השולחן את איגרת הרמב”ן. כל שבת קרא מישהו אחר את האיגרת. כשנכח אורח בסעודה, כובד הוא בקריאה. הילדים והנכדים ידעו כמעט בעל פה את האיגרת.

פסוק אחד מתוכה עלה עכשיו בזכרונו של מר פזי… "וחשוב הדיבור קודם שתוציאנו מפיך". כמה פשוט הוא כלל זה וכמה חיוני. מר פזי תמה על עצמו איך החזיק בזיכרונו כל השנים כלל כה חשוב מבלי לעשות בו כל שימוש. אך מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.

משנכנס הביתה הבחינה גברת פזי בשינוי שחל בבעלה. "מה השמחה הזאת על פניך?"

תשובתו הלבבית והשמחה החלה באיחור של שניה. היתה זו שניה גורלית, כי היא הספיקה לו בדיוק לפסול תשובה אחרת שעמדה לצאת מפיו באופן כה טבעי: ‘כשהבעל חוזר הביתה רעב, מתחילים לחקור אותו?…’

 

 

(מתוך "בעין יהודית")