היהדות מול העולם המודרני

 

 

לא אחת השתתפתי בסימפוזיונים או בויכוחים בנושאים הנתונים בעימות שבין היהדות לבין העולם המודרני.

 

עמיתי לויכוח נוקטים, בדרך כלל, עמדות התואמות את השקפת עולמם ואת המסגרת החינוכית שממנה באו. יש מי שמגנה את היהדות, לועג לה, בז לה, מחזיר אותה לימי הביניים ולתקופת החושך. לעומת זאת, מעלה על נס את העולם המודרני, שלדעתו, הוא עולם מתקדם, ליברלי, מלא אור וישועה. לעומתו, יש מי שמגנה את העולם המודרני ומציג לראווה את כישלונותיו, את מוראותיו ואת דמותו של הנוער היונק מערכיו של עולם זה.

 

ואילו אני, איני מגנה או משבח צד זה או אחר. בויכוחים אלה אני נוקט בשיטה המקובלת על מורים והאהובה עליהם: אני יורד לשורש הבעיה, תופס את השור בקרניו. בקיצור: אני מסביר, מהו ההבדל האידיאולוגי והמעשי שבין היהדות לבין העולם המודרני, ומצביע על מרכז הכובד של ויכוח זה.

 
בדרך כלל, אני פותח בדברים הבאים: מילון אבן שושן מגדיר את העולם המודרני: ‘חדיש, לפי האופנה האחרונה, של הזמן החדש’. לאור זאת עלינו לומר, כי מקיימי מצוות היהדות חיים היטב את העולם המודרני. דירותיהם בנויות בצורה חדשנית, מרוהטות בריהוט חדשני, מצוידות במכשירים חדשניים ומוארות בתאורה חדשנית. לבושם מודרני, כלי רכבם מודרניים, ושירותי הרפואה, שבהם הם נעזרים, אף הם מודרניים. איש לא יחפוץ לחזור לשירותי רפואה שהיו לפני דורות אחדים, ואיש לא ירצה להגיע ממקום גיאוגרפי אחד למשנהו בכלי רכב, שהיה מקובל לפני דור או שניים. בקיצור: דתיים וחילוניים כאחד נהנים מן העולם המודרני ומשתמשים בו לטובתם בחיי יום יום. עלינו להגיע, אפוא, למסקנה, כי היהדות אוחזת בעולם המודרני, דבוקה בו, צועדת עימו, ואין בינה לבינו כל סתירה, ניגוד או דחייה. השלום והאחדות שוררים, לכאורה, ביניהם.

ואני ממשיך: אולם, כל ה’שלום’ הזה אינו אלא במישור מערכת המכשור או השירות. במישור הכלים, האינסטרומנטים והיצירה הטכנולוגית היומיומית. באלה, ורק באלה, יכולה היהדות להתרועע עם העולם המודרני, אך האם היא יכולה להסכים גם לאידיאלים המודרניים? לעולם החשיבה המודרני? לתפישותיו, להשקפותיו, לאורחות חייו?

התשובה: לא! במישורים אלה אין ידידות, אין הליכה משותפת, אין זיקה הדדית או שיתוף פעולה. כאן ישנה התנגדות, פער, ואולי אף מלחמה.

ואני מבהיר: העולם המודרני העמיד במרכז החשיבה את האדם, ובעקבות כך הוא ‘יצר’ את הדמוקרטיה ההומאניטארית. דמוקרטיה זו אומרת, שהאדם אדון לעצמו, ואין מי שיאמר לו, מה יעשה. הוא חופשי במחשבתו, בדיבורו ובאורח חייו. הוא יעשה ככל העולה על רוחו, ידבר ככל העולה על שפתיו, ויפנה לכל מקום, שליבו יורה לו. כל עוד אין הוא מזיק או מפריע לזולת – הוא רשאי לנהוג כפי שירצה. האדם הוא השליט על עצמו, הוא בעל הבית. אין לזולת זכות לפלוש לתחומו הפרטי ולכפות עליו התנהגות, שאינה רצויה לו.

לא כן היהדות, שבמרכזה עומד הבורא, ואילו האדם כפוף לו ועומד לשירותו. עליו לציית לו, להישמע להוראותיו ולעשות את רצונו. לפיכך לא יכול המאמין להפנות את מחשבותיו לכל כיוון העולה על רוחו, שהרי נאמר: "לא תתורו אחרי לבבכם", הוא אינו יכול לדבר ככל אשר תתאווה נפשו, שהרי ישנן הוראות מדויקות בתחום הדיבור – החל מאיסור שקר וכלה באיסור לשון הרע, הוא אינו יכול ללכת לכל מקום שירצה, שמא תהיה זו ‘ריצת רגליים להרע’ ואינו יכול לפעול כל פעולה שחפץ בה, שמא יעבור על לאוין, שיש בהם מעשה.

ואני מסיים שלב הסברה זה במילים: זהו, אם כן, ההבדל המהותי, היסודי, שבין היהדות לבין העולם המודרני, והבדל זה גורר אחריו הבדלים בכל מערכות החיים בכלל, ובעולם החשיבה והמעשה בפרט.

עתה אני עובר לדוגמאות: להדגשת הבדל זה הבה ונפנה לדיני התורה העוסקים בעונשו של גנב ושל גזלן. כידוע, משלם הגנב תשלומי כפל, כעונש על גניבתו. לא כן הגזלן, השודד, הנוטל את רכוש הזולת בכוח הזרוע. הוא, אם ייתפס, ישלם אך ורק את הקרן, את מחיר הגזילה בלבד. מהי הסיבה להפליה זו, ומדוע שפר חלקו של הגזלן, החצוף, הנועז, מחלקו של הגנב, העושה את מלאכתו בחשאי, בעדינות, בצנעה, וללא כל השתלטות על הזולת והפחדתו?

רבן יוחנן בן זכאי כבר השיב על שאלה זו כך: "זה (הגזלן) השווה כבוד עבד לכבוד קונו, וזה (הגנב) לא השווה כבוד עבד לכבוד קונו" (בבא קמא עט עב). כלומר: קולת עונשו של הגזלן נובעת מכך, שהוא השווה את המעמד של האדם לזה של הקב"ה. לדידו, שניהם לא קיימים כגורם מפחיד ומרתיע, אך הגנב, העדיף לפחד מפני האדם יותר משפחד מפני הבורא – ולפיכך עשה את מלאכתו בלילה ולא ביום – ישלם כפליים על מעשהו. דברים אלה של רבן יוחנן מהווים מעין בבואה לפער שבין היהדות לבין העולם המודרני.

ואני עובר לדוגמא נוספת: כידוע, אין בכל העולם המערבי – שהוא בעצם העולם המודרני – חוק, האוסר על האישה לבגוד בבעלה. הסיבה: אישה מבוגרת הפורצת מסגרת נישואין, עושה זאת מרצונה החופשי. כל עוד אינה פוגעת פיזית או כספית בבעלה או באחד מבני משפחתה, היא רשאית – בהתאם לתפישותיה של הדמוקרטיה – לעשות ככל העולה על רוחה ואין החוק המודרני רואה צורך להתערב במעשיה ולמנוע ממנה את רצונותיה. לא כן בתפישת היהדות. מעשה מסוג זה מכונה ‘ניאוף’, והתורה אמרה על כך: "מות יומת הנואף והנואפת" (ויקרא כ, י,). העולם המודרני אינו מוכן להכיר באיסור מעין זה ובעונש מסוג זה. כלום יכולה היהדות לחיות בצוותא עם האידיאלים של העולם המודרני?

ואני מסיים: בין היהדות לבין העולם המודרני קיים פער גדול בכל הנוגע לאידיאולוגיה של התשתית, לתפישתם של החיים ולמהותם, והעיקר – למערכת היחסים שבין האדם לבין בוראו. אי אפשר, אפוא, לדון על היהדות מצד אחד, ועל העולם המודרני מצד שני, ואי אפשר לקיים עימות ביניהם, כל עוד לא הבנו את מהותו של הויכוח, וכל עוד לא הצגנו את תפישותיו הבסיסיות של כל צד.

לאחר הסברה מסוג זה מתגמד הויכוח, ועמדות היהדות נעשות ברורות יותר ויותר. מתברר לשומעים, כי היהדות פועלת כפי שפועלת, לא משום שהיא עדיין חיה בתקופה קדומה, או משום שהיא ששה להשתייך לעולם חשוך.

לפנינו, אם כן, מערכת אמונות המחייבת את התנהגותו של המאמין והדורשת ממנו לדחות את המצאותיו של העולם המודרני, בכל מה שקשור לעולם האידיאות.

לפני זמן לא רב נפל בחלקי להיות נוכח באירוע, שהבליט והדגיש את הנאמר לעיל.

 

היינו קבוצה של מרצים שביקרה בבית הספר היהודי, שבניצה הצרפתית. היה זה יום שישי, ואנו סיירנו בחיפזון בכיתות השונות. התרשמנו מן הלימודים, מן הרמה ומן הרוח הכללית, החיובית, השוררת בבית הספר. השלב האחרון של הביקור כלל נוכחות בכיתה ט’ בנות, שבה התקיים באותה שעה שיעור תורה (בפרשת קדושים, ויקרא יט). המורה הסבירה את הפסוקים הראשונים של הפרשה ועמדה על משמעות המצוה: "קדושים תהיו, כי קדוש אני ה’". עם סיום ההסברה פנתה המורה אלינו והציעה, שנציג לתלמידות שאלה כלשהי.

 
המשימה הוטלה עלי, ושאלתי את השאלה הבאה: בדרך כלל, קיים בכל מצוות עשה שלב אקטיבי מעשי. אם אתן לומדות, לדוגמה, את הפסוק "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך", יהיה השלב האקטיבי מעשי קביעת מזוזה. ואם אתן לומדות את המצוה "ועשית מעקה לגגיך", יהיה השלב האקטיבי המעשי – לעלות לגג ולהתקין שם את המעקה הנדרש. אך מהו השלב האקטיבי המעשי למצוה זו, שלמדתן זה עתה: "קדושים תהיו", והרי זה בתחום המופשט?

לא חלף זמן רב, ובת אחת – בגיל חמשה עשרה לערך – קמה ממקומה, הזדהתה בשמה והשיבה: "בעוד כמחצית השעה אנו מסיימות את הלימודים ויוצאות הביתה להתכונן לשבת. בדרכי לביתי אני חייבת לעבור ברחובות העיר הגובלים עם הריברייה. עתה, אם אני צועדת ברחובות אלה, כשהצווארון רכוס, שרוולי עד למרפק, ושמלתי משתלשלת עד מתחת לברכי, ואני עושה זאת, לא משום שמישהו הציע לי אופנה זו, ולא משום שאני פוריטאנית, אלא משום שכה ציווני בוראי – הרי אני מקיימת בצורה אקטיבית מעשית את מצות ‘קדושים תהיו!"

צמרמורת חלפה בבשרינו לנוכח תשובה מבריקה זו. פתאום עמד מול עינינו הפער הגדול, שבין העולם המודרני לבין היהדות, פער שלא ניתן לצמצמו ואף לא לגשר עליו. בשעה שהעולם המודרני מתערטל מבגדיו בחופי הרחצה, כמעט כליל, משום שכך הוא רוצה, ובזה הוא רואה, כביכול, קידמה וליברליות, באה העלמה הצעירה הזאת ומייצגת בהתנהגותה את היהדות, הנכנעת לבורא ומצייתת להוראותיו. היא, הנערה בהתנהגותה, מציבה חומה יהודית בצורה מול הסחף המודרני והמתירני…

 

  

(מתוך "עת לחשוב" – כתב עת לחשיבה יהודית)