לא תגנוב

ההופכות מעשה שלילי לנסלח או מובן.

 

 

אין לך חברה אנושית שלא אימצה את הדברה השמינית, ולעיתים מתגנבת ללא מחשבה האם לכך צריך תורה משמים?

 

וכי אין שכלו הפשוט של אדם יכול להגיע לידי זה?

 

והרי אנו בני תרבות!

 

וכי יעלה על הדעת קיום חברה מתוקנת בה הגניבה היא מעשה לגיטימי?

 

והרי זאת אפילו תינוקות בגני הילדים יודעים ומבינים!

 

אם כן, מה חידשה התורה?

הדעת האנושית אכן תרחיק את הגניבה והמרמה, אך מנקודת מוצא האומרת כי פגיעה ונזק בזולת הם מעשים שליליים. אבל הדגש יושם על נזק וחיסרון אשר יגרם לנגנב או לניזוק כתוצאה מהגניבה. אבל תמיד יימצאו תחומי ביניים בהם אין אנו רואים כלל נזק או חיסרון מוחשי. חשיבה והתייחסות זו מקבלת בסלחנות ובהבנה צורות שונות של גניבה, אבל תחת שמות יותר מעודנים, כגון: ”השלמת ציוד”, ”לפלח”, ועוד מגוון של הגדרות ההופכות מעשה שלילי לחלוטין לנסלח, מובן, או אפילו ”חברה’מני”.

 

מישהו זוכר את השיר המפורסם שקשר כתרים לפלמחניק ”דודו” שנהרג בקרבות מלחמת תש”ח?

 

באחד מבתי השיר המספרים אודותיו נאמר: ”איתנו סחב מן הלול” (כלומר, יחדיו סחבנו/גנבנו עופות מן הלול של הישוב בו היינו לטובת הקומזיץ, או מסיבה אחרת שערכנו…). כך הופכת פעולת גניבה למשהו חיובי שאיש אינו מתבייש בה, אפילו להיפך, מתגאה ומשתבח בה, שהרי החבר’ה הטובים היו ”סוחבים” תרנגולות מהלול.

מה עושה אדם שבטעות קיבל מהפקיד בבנק שטר של 100 ₪ נוסף על מה שהיה אמור לקבל? מובן מאליו כי עליו להחזירו, אך לא מעטים יאמרו: הרי הבנק גובה מאיתנו עמלות ללא שום צידוק וכו’. יש לנו פעם אפשרות ”להחזיר לו”, ”לנצל אותו” – מן נקמה מתוקה, וזו הרי גניבה ממש, אבל כאמור נשמעים גם קולות כאלו.

 

בשונה מכל קובעת התורה ברורות – כל גניבה תחת כל שם שהוא אסורה! בלי שום התחכמות. התורה מרחיבה את המושג גניבה לנושאים נוספים, כגון: גניבת הדעת וכו’. לא רק גניבה שמטרתה לקחת רכוש השני לצמיתות ולהחסיר ממנו את שלו, אלא אף ”מתיחה” – לקיחת רכוש הזולת מתוך מטרה למתוח אותו ולהחזיר לו לאחר זמן גם היא אסורה. במשך אותו זמן שאתה אוחז בחפץ ומונע אותו מבעליו – זוהי גניבה! כלשון התלמוד: ”לא תגנוב על מנת למיקט” – לצער חברך. גם לא כמשחק ותרגיל של בוגרים לצעירים (דליתים לאליפים…)

 
בכלל גניבה נכללת גם גניבת דעת, כלומר: אל לו לאדם לגנוב דעתו של חברו, לספר לו שהינו מתכוון להיטיב עימו או לתת לו דבר מה למרות שאין בדעתו לקיים הבטחתו, וימצא לכך תירוצים טובים שאף יתקבלו על דעתו של חברו. כיוון שידעת שאינך מתכוון לעשות, אסור לך לספר לו ולהביאו למצב שיודה לך או יכיר לך טובה על דבר שכלל לא התכוונת לעשות. בכך אתה ”גונב את דעתו”. הוא אמנם אינו יודע זאת בשעת מעשה, וכאמור גם אחר כך יש לך תירוצים טובים לכסות את הפרת ההבטחה, אבל דעתו החיובית עליך היא בטעות או בשקר. גם זה כלול באיסור גניבה.

אל תיכנס לחנות כדי לשאול את המוכר על מוצר מסוים, ולברר מחירו, כאשר אין בדעתך לקנות, אלא לבצע סקר שווקים בלבד. זוהי גם צורה של ”גניבת דעת”, כיוון שהמוכר סבור שאתה מתכוון לקנות, הוא מתייחס אליך אחרת – בתשומת לב, בהארת פנים וכו’, אבל בדבריך ”גנבת את דעתו”. (ההלכה מורה במקרה כזה לומר קודם למוכר כי ברצונך לשאול או לומר: ”אני מתעניין וכו”’, לשון שאינה מוחלטת, וממנה הוא יבין כי עדיין אינך קונה אצלו).

על הפסוק: ”גזלת העני בבתיכם” (ישעיהו ג’, י”ד) דורשת הגמרא שהכוונה לאדם שאינו משיב שלום לחברו, שהרי מה יש כבר לגזול מהעני שאין לו מאומה? מה תיקח ממנו?

 

התשובה לכך היא: שהדבר היחיד שיש לו זהו כבודו! משאמר לך ”שלום” ולא השבת, הרי שגם את המעט הזה שיש לו, גם אותו אתה גוזל ומונע ממנו. ואין זה רק במקרה של אדם עני ואביון אלא כל אדם שדורש בשלומך ואינך משיב לו שלום, הרי זה כלול במושג הרחב של גניבה וגזילה.

אף כי הכוונה ב”לא תגנוב” הכתוב בעשרת הדברות לגניבת נפש, דהיינו: לגנוב אדם, ילד וכדומה, הרי נאמר במקומות אחרים לשון זה בסמיכות לאיסורי ממון אחרים. ”לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו” (ויקרא י”ט, י”א), ושם הכוונה לאיסור גניבת ממון. אך המקור הראשוני בודאי מקל אל הכבד – גניבת ממון ואחר כך גניבת נפשות.

בספרו "חורב" מעמיד הרב שמשון רפאל הירש זצ”ל את כללי איסורי נטילת ממון הזולת באור נוסף. האמת המוחלטת מחייבת אמת לא רק בדיבור אלא גם במעשה. כל מעשה גניבה, עושק או הונאה הינו שקר, שהרי נטילת ממון לא לו – היא השקר במעשים ופגיעה ביסוד האמת. ועל כן אין זה תלוי בחיסור ממון רעהו, ואף גניבת דעת או הונאת דברים שהם אינם בתחום הרכוש החומרי, אף אותם כללה התורה בכלל האיסור ”לא תגנובו”. ואילו במושגינו והבנתנו האנושית לא הגיעו הדברים לעומק המובא לעיל.

 

 

(מתוך "עת לחשוב" – כתב עת לחשיבה יהודית)