מול שער טיטוס

 

 

במרכז רומא מתנשא שער עתיק יומין, מעוטר במיטב המוטיבים, ובראשו תבליט מפורסם הידוע בכל העולם כולו. התבליט מראה את שבויי ארץ יהודה מובלים לגלות ונושאים איתם את כלי בית המקדש.

 

בולטים בו תבנית המנורה בת שבעת הקנים, וכן חצוצרות ומגשים ששימשו לעבודת בית המקדש. האומן בן התקופה היטיב להמחיש את גודל הניצחון.

 

השער נבנה במיוחד לרגל תהלוכת הניצחון שנערכה ברומא, כדי לציין את גבורתו של המצביא הדגול, שהביא לארצו את הניצחון הגדול (גם במחיר כבד ביותר של חיי אדם ופגיעה בכלכלתה של המעצמה הגדולה).

 

האימפריה הרומאית ידעה מלחמות וכיבושים אדירים ומרשימים. ניצחונה על ארץ יהודה הקטנה לא היה צריך לתפוס מקום כה חשוב, אך ברומא ראו בניצחון זה הישג כה גדול, המצדיק את כל ההמולה, כעין הכרזה על שלטונם בעולם כולו.

 

* * *

 

בשנת תשכ"ג, ביקר באיטליה לימים ספורים הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, שהיה ראש ישיבת פוניבז’ בבני ברק. בבואו, ביקש הרב ממארחיו לבקר ליד "שער טיטוס", ומדי פעם הזכיר להם את בקשתו.

 

פליאתם של המארחים היתה גדולה. הם ידעו כי הרב אינו מתכוון להצטלם ליד השער, כדרכם של מטיילים, או לראותו כאחד ממקומות התיירות המפורסמים של העיר. כל מקום אחר כלל לא הוזכר, רק שער טיטוס. היה ברור להם שהרב מייחס חשיבות רבה לביקור, והם היו מאוד סקרנים לראותו שם ולהבין את פשר הבקשה המשונה.

 

ביום האחרון לשהותו ברומא שרר מזג אויר קשה וסוער במיוחד, אך הרב לא היה מוכן לשמוע כלל על אפשרות ביטול הביקור. בלוח זמנים עמוס וצפוף נמצאו מספר דקות, והרב ומלוויו יצאו אל השער. המכונית התקרבה עד המקום המותר, והרב יצא מתוכה, עמד אל מול השער, מלמל מספר מילים ואז חזר אל המכונית ואמר למלווים כי הם יכולים לנסוע.

 

כולם היו מופתעים. אחד מהם לא התאפק ופנה אל הרב בשאלה: "מה קרה פה? הרי במשך כל הימים ששהית כאן היית קצר רוח, וציפית לביקור זה. והנה הינך כאן, ותוך שניות ספורות חזרת למכונית. האם לזה חיכית כל כך? מה אמרת שם ליד השער העתיק?"

 

הרב הרים את עיניו החכמות, שדמעות נצצו בהן, ואמר למלוויו:

 

"ראו, כאשר השער הזה הוקם כסמל לדורות לניצחונה של רומא המהוללת, היה מצבם של ארץ יהודה ושל עם ישראל בכי רע. העתיד נראה מוביל לקראת אובדן מוחלט. הפליטים שנותרו אחרי המלחמה הקשה סביב ירושלים, אחד מעיר ושניים ממשפחה, שרידים מטבח אכזרי ונוראי של הצבא הרומאי, הובלו בתנאים מחפירים ונמכרו לעבדים ולשפחות בכל נמלי הים התיכון. צפויה היתה גלות קשה ואכזרית, ללא אור בקצה המנהרה. הם היו חסרי כל זכויות, נתונים לחסדי שליטים עריצים שהטילו עליהם גזרות קשות מנשוא במטרה להשפילם ולדכאם.

 

"על חלק מהשבויים הוטל להיאבק בחיות טורפות לקול תשואות ההמון, ולהיות להן לטרף. מי יתנה ומי יעלה על לב את גודל החורבן! וטיטוס, לעומתם, נישא על גלי אהדת ההמון בראש תהלוכת ניצחון, עטור תהילה וכבוד. אפילו שער בנה לו לכבוד ולתפארת. מי שחי באותו הזמן והיה עליו לחרוץ משפט בודאי היה רואה בטיטוס את המנצח, וביהודים – את המנוצחים.

 

"חלפו להן כאלפיים שנה, ושוב אנו עושים את המאזן, היכן היהודים והיכן טיטוס. אותם היהודים השבויים המנוצחים, חיים וקיימים, צאצאיהם ממשיכים את כל מורשתם, שומרים על השבת שכה היתה יקרה להם, מניחים את אותן התפילין, ומתפללים לבניינה של ירושלים מחדש.

 

"ואילו טיטוס? מי יודע ומי ראה אותו? איה צאצאיו? איה אמונתו? האם יש קשר בין רומא של היום לבין טיטוס? היש קשר של שפה? אמונה? תרבות משותפת? התשובה לכל השאלות הללו היא שלילית! אין כל קשר.

 

"אם כן, מיהו המנצח האמיתי? בקרב אחד, אמנם, גברה ידה של רומא, אך בקרב ההישרדות והנצח – הניצחון הוא שלנו. כשעמדתי למרגלות השער, עמדתי ושאלתי: טיטוס, טיטוס, היכן אתה? אני כאן!

 

"ידעתי שרק כאן, למרגלות השער המתנשא בגאווה, אוכל לחוש זאת בכל מאודי, הרבה יותר מאשר במחשבותיי ותפילותיי במשך כל השנה ובכל מקום אחר. כאן, אל מול השער, ראיתי כי עם ישראל אכן נצחי וקיים לעד, ואמרתי תודה לבורא העולם שהבטחתו לעמו התקיימה על אף משברי וגלי ים החיים הגועש.

 

"…רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך מעתה ועד עולם"! (ישעיהו נ"ט).

 

 

(מתוך "עת לחשוב" – כתב עת לחשיבה יהודית)