טרמפ משמים

 

 

המכוניות הצהובות שעטו במורד הרחוב. הן נראו כנחיל של נמלים חרוצות שכל אחת מהן אצה רצה בעקבות רעותה ואינה סוטה כמלוא הנימה מהמסלול. בצד הדרך ניצבה צעירה ונופפה ביאוש למוניות החולפות. ידה שהיתה מונפת בתחילה במרץ ובנחישות, הפכה לרפה ומטלטלת הנה והנה.

 

מידי מספר שניות הציצה בשעונה ולא ידעה מי מתקדם מהר יותר – הדקות החולפות או המוניות שלידה. כך או כך החלה שוב ושוב לשאול את עצמה: בעצם איך הגעתי הנה? איך זה שאני נמצאת כאן, ובעוד ארבע שעות המטוס ממריא ואני אמשיך לנופף בידי לשווא? חישבנה במהירות כמה זמן תארך הבדיקה הביטחונית והנסיעה אל הטרמינל. בשעות כאלו, שעות אחה”צ, הוא די עמוס. כך שנותר מעט מאוד זמן עד לטיסה.

 
כמה דקות עמדה שם? אף את זה לא זכרה. מחשבותיה הפליגו הרחק הרחק. מה בעצם אני עושה כאן? איך התגלגלתי בכלל הנה? דמעות הציפו את עיניה כאשר החלה לשחזר את השנים שחלפו. ילדות נעימה בבית אמיד בפרבר של עיר גדולה. הורים מסורים שעושים הכל למען ילדיהם. לא יכלה להיזכר מתי ביקשה דבר מה ולא ניתן לה. כן, ילדותה היתה ממש נהדרת. בהמשך – ימי הנערות, תיכון לימודים, חברות, שירות לאומי ליד הבית. אחר כך, משום מה, קפצה עליה רוח משובת נעורים, והיא החליטה להוכיח לכולם, שהיא עומדת ברשות עצמה, יכולה להצליח גם ללא אחרים.

 
המעבר לחיי המסחר היה כרוך בשינוי מעט בדפוס ההתנהגות בבית, אבל זה לא היה כל כך חד, עד שאפילו לא חשה בכך. וכך מצאה את עצמה יום אחד מתלבטת בין השארות בארץ או מעבר לניו יורק, שם מצוי עיקר הסחר במקצועה.

 

איש לא היה מעלה על דעתו בסביבתה הקרובה בארץ, כי זה יהיה מהלך כל כך משמעותי. יש בארה”ב הרבה בני משפחה, ובכלל קהילה גדולה ונחמדה, ובעצם למה לא? פה ושם כבר הושמעו דיבורים על הזמן להינשא ולהקים משפחה, אבל בינתיים לא נמצא הנסיך המתאים…ולמרות שהיו הרבה מועמדים, איש מהם לא ענה על כל הדרישות. וכך חלפו להן השנים, ונושא זה של נישואיה האפיל על הצלחתה בתחום המסחר שבו עשתה חיל…

מונית שנראתה מאיטה, קטעה את חוט מחשבותיה, והיא חזרה למציאות הלחה, השמש הקופחת והטיסה המתקרבת. החלה לחייך. סוף סוף הגיע הנס, והיא תעלה למונית אל נמל התעופה G.F.K. אך לא, היתה זו אשליה והמונית התרחקה, כשהיא מותירה אותה מאוכזבת וקצרת רוח.

לפתע החלו מחשבותיה לנוע בכיוון אחר. למה זה קורה לי? הרי הכל היה מתוכנן ללא שום בעיות וצמוד ללוח הזמנים שחייב אותה, והכל קרס והתמוטט. אחותה הגרה בניו יורק, היתה אמורה לאסוף אותה ולנסוע עמה לשדה. בעצם לא היתה בכלל אמורה לצאת לעבודה היום. רק בקשה של אחת העובדות, שיבשה את התכנית בתחילה.

למה נסעתי? הייתי צריכה לסרב לה. מה יש, האם לא מגיע לי לנסוע בראש שקט? אך קול פנימי לחש לה: מהלך, על זה את מצטערת? הרי חילצת אותה מבעיה קשה, ואם לא היית מגיעה, היא הייתה עלולה ”לעוף” מהעבודה. הבוס לא היה עובר על שגיאה כזאת. איך אומר אבא תמיד, שיננה לעצמה, ”מדבר טוב, ממצוה לא מפסידים”.

נו, נו, נראה, לחש הקול הפנימי. נפגש כאן בעוד שעה, כאשר כבר יהיה מאוחר ואז נראה אותך.

חזרה והתעשתה. זה באמת לא היה מתוכנן. אחותה צלצלה לפתע. היא מצטערת, אמרה, עליה לנסוע לבית חולים. היא מרגישה צירים…

”מה?” שמעה את עצמה צועקת לשפופרת, ”את רצינית?”

”כן”, ענתה לה. ”דברים כאלה לא מזמינים. זה אמנם קצת מוקדם, אבל זה המצב…ביקשתי ממשה שיבוא לאסוף אותי. אני מקווה שתסתדרי. יש לך עוד מספיק זמן לטיסה”.

”כן, כן, סעי לשלום ובשורות טובות. אל תדאגי, אני אסתדר. אבל אולי כדאי שאשאר, הרי אתם ודאי צריכים אותי פה עם הילדים?”

”לא, לא, בשום אופן אל תשני את תוכניותייך, הרי קבעת כבר בארץ….אני מבקשת ממך, תיסעי ואל תשני כלום”.

נפרדו באהבה, והיא יצאה לתפוס את ה”צהובים” האלו, והנה היא תקועה כאן. המחשבות לא הרפו. נותרו לה עוד כשלוש שעות והדקות אצות רצות.
מה יהיה? דמעות חזרו וחנקו את גרונה, ובעקשנות שטבועה בה, חזרה והרימה ידה, אולי הפעם תצליח.

בעצם, למה אני מתעקשת, שאלה את עצמה? הרי חלפו כבר בוודאי עשרות אם לא מאות מוניות כאלה, מדוע שבכל אופן מישהו יעצור? אולי אני עומדת במקום לא מוצלח?

אבל הקול השני חזר: הרי תמיד את עומדת כאן בנקודה זו ואין בעיות. אולי זה סימן שאת צריכה להישאר כאן ליד אחותך?

שטויות, אמרה לעצמה. הרי נקבעו כבר דברים בארץ, והיא חייבת להיות שם. ואם באמת תהא לידה במזל טוב, הרי אמא בין כה וכה תכננה לנסוע. היא תקדים את נסיעתה…

ידה המושטת לא עצרה אמנם מונית צהובה, אך לפתע הבחינה במכונית פרטית שהאטה ועצרה לידה. באמריקה, שלא כארצנו, אין תופעת ה”טרמפים” נפוצה, ולכן הביטה בחשש מה במכונית וביושביה. משראתה בתוכה ילדים קטנים, חשה יותר בנוח. אחרת לא היתה עולה אפילו כשהיא כל כך לחוצה וממהרת.

”איך אפשר לעזור לך גברתי?” שאל הנהג. הצליל היה מאוד יהודי וישראלי. ”אני חייבת להגיע לנמל תעופה G.F.K.” ענתה, תוך שהיא בוחנת את יושבי המכונית. ”גם אנחנו נוסעים לשם”, צעקו הילדים, והנהג הציע לה להצטרף אליהם לנסיעה. משראו שהיא מהססת משהו, הצטרפה גם אשתו למסע השכנוע, וזה הסתיים במהירות ובהצלחה.

מצאה את עצמה בתוך המכונית, ולא ידעה כיצד להודות לנוסעיה. התחילה לספר להם על צרוף המקרים הבלתי מוצלח שהשאיר אותה כשעה וחצי סופרת מוניות טסות.

 

”הכל משמים”, ענו לה. ”את יודעת שהיינו צריכים לנסוע בכיוון שונה לגמרי, ורק בגלל משהו בלתי צפוי הגענו לכביש הזה בתוך העיר”.

 

האווירה התחממה. התחילו להזכיר שמות של משפחות. לאט לאט הסתבר לנוסעי המכונית, כי הנוסעת שלהם פניה מועדות לישראל, וכי היא עדיין לא נשואה, עוסקת במסחר ובת למשפחה מכובדת וידועה בארץ.

הדרך לשדה התעופה לא היתה ארוכה, ואף לא שמה לב לכך שיש עוד מכוניות בכביש. ליבה התרונן משמחה על כי ישועת ה’ הגיעה ברגע הנכון. לפני שנפרדו בשדה, החליפו הרבה מילות תודה, וכמובן גם כרטיסי ביקור. הנהג טמן את הכרטיס בכיס מעילו והמשיך בנסיעה. אחד מהילדים שישבו כל העת בשקט במכונית שאל לפתע: ”אבא, נכון שכדאי לספר לדוד אבנר על הנוסעת שלנו”…

והאסימון נפל.

חדשיים אחר כך הועמדה חופה כדת משה וישראל …

 

 

(מתוך "עת לחשוב" – כתב עת לחשיבה יהודית)