אל תחטיא את המטרה!

 

 

אחת השאלות שמעסיקות אנשים חושבים, היא השאלה – "מדוע באתי לעולם?"

 

בדיון שבו השתתפתי לאחרונה, נזרקה שאלה לחלל האויר, "האם מישהו יכול לומר לי למה באנו לעולם? מה תפקידנו בעולם?"

 

השאלה הזו נותרה ללא מענה, והיוותה את נקודות המוצא בדיון.

 

איש בקהל לא ההין לעמוד מול השאלה, ולתהות: מי אמר שיש צורך וסיבה להיותנו בעולם? אולי אנחנו סתם תופעה אקראית שאין לה מטרה ושחר, אוסף מולקולות וזרמי חשמל שקיימים ותו לא? ואולי אנחנו קיימים בדיוק כמו קיום החתולים והכלבים?

 

אך מנין, באמת, מגיעה אותה תחושה טבעית כל כך שחייבת להיות משמעות לחיינו?

 

ניתן היה לומר כי הידיעה שאנו מרכז העולם, שליטים בכל החי והמצוי בכדור הארץ, היא התורמת לכך. כל היצורים משרתים אותנו, ואנו הרי לא משרתים שום יצור אחר, כך שחייבת להיות משמעות נוספת לחיינו.

 

אבל נדמה שמדובר בנושא שאיננו לוגי במהותו, אלא עובדת יסוד הקיימת בכל אדם מעצם היותו אדם, והיא המגדירה את האנושיות שלנו.

 

 

אחת התכונות הייחודיות של המין האנושי, היא תכונות הייעוד והמטרה.

 

כל תינוק שנולד, נושא עימו מרגע היוולדו את תחושת בקשת הייעוד, והוא לא ינוח ולא יירגע בחייו, עד שיציב לעצמו מטרה כלשהיא וינסה לעמוד בה, וכל חייו יעמדו בסימן הצלחה או כישלון לפי אותו יעד או מספר יעדים.

 

זהו אחד החלקים החשובים ביותר של הגדרת האדם כ"אינדיבידואליסט" – אדם העומד בפני עצמו, שאינו דומה לשום אדם אחר ואין לו תחליף. אילו היה פרט מסוים במין האנושי זהה לאדם אחר במטרת חייו, כי אז לא היתה משמעות לחייו של אותו פרט, ועל כן שנינו כי "כל המקיים נפש אחת – כאילו קיים עולם ומלואו".

 

בעולמם של בעלי החיים, לעומת זאת, הנושא היחיד הוא ההישרדות, וכל חייהם של בעלי החיים מוקדשים לכך. גם ה"משחקים" או הפעולות השונות שאנו רואים אותם מבצעים, קשורים בסופו של דבר להליך ההישרדות, כמו המשחקים שמבצעים הגורים – שהם ביסודם לימוד והכשרה לפעילות האמיתית – רדיפה אחרי הטרף, הימלטות מאויבים, וכדומה. גם המנוחה והשעשועים של חלק מהחיות, היא פועל יוצא של הצורך להרגיע את המוח.

 

אולם כאמור, יוצא מן הכלל הוא המין האנושי, שמשום מה "מחפש" לעצמו מטרות ומטלות, ואינו מוכן להסתפק בהבטחת קיומו החומרי.

 

ואכן, בניגוד לחיות שנראות שבעות רצון ביותר כאשר מטרותיהן החומריות מושגות, האדם איננו מסוגל להסתפק בכך שטוב לו בחייו החומריים, והוא מאבד מהר מאוד את הסיפוק מהנאה חומרית, ומבקש לעצמו משהו מוצלח יותר. העובדה שכל ההנאות החומריות שהאדם מחזר אחריהן, מאבדות מהר מאוד את הסיפוק שהן מעניקות – מביאה אותנו להכרה ברורה בכך שהן לא היעד האמיתי של האדם.

 

אגב, כאשר אנו מתבוננים מעט בקורות ימי עולם ואדם, אנו מגלים כי התכונה הזו של בקשת היעד, לא תמיד תורמת להישרדות הטבעית של המין האנושי. ואדברה, רבות מהסכנות הגדולות האורבות לעולם כולו ולמין האנושי בפרט, כמו פצצת המימן למשל, הומצאו על ידי אנשים שלא הסתפקו בעיסוק בהישרדות אלא ביקשו לעצמם יעדים מתקדמים יותר.

 

גם חלק מהמלחמות בעולם, לא באו כתוצאה ממריבה על משאבי הטבע והקיום, אלא על מטרות נשגבות כביכול – ומלחמות שנבעו מיריבות של דת ותרבות כילו חלקים גדולים מהמין האנושי.

 

ועל כך רומזים חז"ל, כאשר הם אומרים כי הקב"ה העביר את אדם הראשון על כל אילני גן עדן, ואמר לו: "ראה מעשי כמה מתוקנים הם, תן דעתך שלא תקלקל שאם קלקלת – אין מי שיתקן אחריך".

 

רואים אנו כי העולם מצד עצמו מתפקד היטב במחזור החיים שבטבע, אולם דווקא האדם הוא המסוכן לקיום העולם.

 

בנוסף, רואים אנו כי אנשים רבים מאוד מוכנים לוותר על רכושם המסייע להם להישרד, ואף מקריבים את עצם חייהם, עבור משהו שהם רואים אותו יעד חשוב יותר מהחיים. גם התכונה הזו, המוכרת מכל ההיסטוריה, מעידה כי תחושת היעד בקרב המין האנושי חזקה יותר מכל הקיום החומרי.

 

 

יש שהרחיקו לכת במסקנה נועזת יותר, וקבעו כי הצימאון המיוחד שיש למין האנושי מוכיח את קיומה של הנשמה – אותו ניצוץ רוחני שנמצא בתוך האדם.

 

בספרי המחשבה היהודית אפשר למצוא את ההסבר הקובע כי הנשמה הנמצאת באדם, היא הגורמת לו להתאוות לצרכים רוחניים יותר מאשר סיפוק צרכיו.

 

ויש שאף מפרשים בכך את הכתוב בקהלת: "וגם הנפש לא תימלא". כלומר, שהאדם מטבעו יכול להסתפק במילוי צרכיו הגשמיים, אבל הנפש שבתוכו איננה נותנת לו מנוח, והיא דוחפת אותו לחפש יעדים עליונים יותר.

 

 

אחת החידות הבסיסיות בעולם הפילוסופיה, היתה שאלת החיים. השאלה היתה האם חיי האדם הם כלי ואמצעי להשגת מטרה מסוימת, או שמא האדם הוא בסך הכל יצור חי ללא משמעות, ובלשוננו היום: אוסף מולקולות אקראי וחולף.

 

אולם התכונה הזו של האדם – בקשת משמעות והיעד של החיים, הטבועה כה עמוק בתוכו – עומדת כסלע איתן, שאליו מתנפצים כל התהיות והספקות. הלא מנין צמחה אותה תכונה עיקשת כל כך, של בקשת יעדים, אלמלא שהאדם נוצר בכוונת מכוון בתכונה זו?

 

על כל האמור לעיל, חשוב להוסיף כי אין שום תועלת בהכרת התכונה המיוחדת שלנו, ללא היכולת להשתמש בה בצורה הנכונה.

 

 

(מתוך "עת לחשוב" – כתב עת לחשיבה יהודית)