אופס! שכחתי…

 

 

את הדודה מעפולה לא ראיתי כבר מזה עידן ועידנים.

 

אמרו שהיא חולה מאוד מבלי לפרט. משום כך רבה היתה שמחתי לראות אותה בחתונה המשפחתית. ברכתי אותה ואת הדוד שעמד לידה ב"מזל טוב" ושאלתי לשלומה. היא ענתה תשובה שגרתית ושאלה אותי מי אני. לא נעלבתי. אכן כנראה השתניתי במשך הזמן שעבר מאז שראתה אותי לאחרונה.

 

מסתבר גם שזיכרונה של הדודה וטביעת עינה אינם מעולים במיוחד. לאחר שהצגתי את עצמי חלף רגע של שתיקה, ואז התקרבה הדודה אלי, ותוך שהיא מצביעה בהסתר על הדוד שעמד לידה שאלה בלחישה: "תגיד לי, מי האיש הזה?"

 

נדהמתי. "דודה", אמרתי בלחש, "זה בעלך, רבי יצחק!" עברנו לשוחח על החתן ועל הכלה, ואז התקרבה הדודה אלי, ותוך שהיא מצביעה בהסתר על הדוד שעמד לידה שאלה בלחישה: "תגיד לי, מי האיש הזה?"

 

אף אחד כבר לא היה צריך להסביר לי במה חולה הדודה ועד כמה חמורה מחלתה.

 

אדם שאינו זוכר את בן זוגו מזה עשרות שנים, ואינו זוכר אפילו מה נאמר לו לפני דקה וחצי, משול הוא ל…למה הוא יכול להיות משול? לא, אינני מוצא. בעצם הוא איננו הוא.

 

מהי בסך הכל אישיותו של אדם? הרי היא מורכבת ממספר עצום של מרכיבים. מה שעושה אותם ליחידה אחת, לאדם אחד, אינו אלא הזיכרון. משול הוא הזיכרון לחבל, לחוט משיחה, הקושר ומאחד לחבילה אחת מספר רב של מקלות. בלעדי החבל, לא חבילה יש כאן אלא ערבוביה אדירה של מקלות בודדים ללא כל קשר ואיחוד ביניהם.

 

זיכרון זה של האדם את עצמו ואת המתרחש איתו הוא תנאי ראשוני לקיומה של אישיות נורמאלית שאפשר לדבר איתה. בלעדיו אין האדם מכיר את ילדיו, אינו יודע את כתובתו, ובמקרה חמור הוא גם אינו זוכר את שמו. העדר זיכרון כזה הוא מחלה חמורה. כאשר מדברים אנו סתם על זיכרון, כוונתנו ליכולת להעלות ממוחנו ידע שנקלט בו בעבר. בני אדם נבדלים במידה ניכרת בכושר זה, המשמש כלי רב חשיבות בתהליך הלמידה.

 

הכל מקנאים בבעלי זיכרון מעולה.

 

תלמידה המשננת לקראת מבחן פעם ועוד פעם חומר שכבר למדה וחזרה עליו, ובמבחן לא תמיד משיגה ציון מעולה, מתקנאת מאוד בחברתה הזוכרת יפה ללא מאמץ את השיעור בכיתה מלפני שלושה חודשים, ויודעת לחזור כמעט מילה במילה על דברי המורה מאז. "בור סוד שאינו מאבד טיפה" מתקדם במהירות בים התלמוד בישיבה, או בכולל, בעוד חברו עסוק חלק ניכר מזמנו בחזרה מתמדת כדי לשמור בעמל את מה שלמד יפה לפני שנתיים, או שלוש.

 

אכן מתנה נפלאה היא זיכרון טוב. ניתן לחולל בו גדולות וכנראה זה גם מה שנדרש מבעליו. כדאי שיכין תשובה לתביעה שתופנה פעם אליו: קיבלת כלי נפלא, מה עשית בו?

 

עד כאן עסקנו בזיכרון כאחד מן הכישורים רבי הערך שבאדם. כל אדם, להוציא את הדודה מעפולה, ניחן במידה זו או אחרת של כושר זה, והוא משתמש בו בתור ספרן של הספריה הענקית המצויה במוחו. ספרן עצל זקוק ליותר זמן כדי להמציא לך את הספר שאתה מבקש. ספרים שהספרן אינו מגיע אליהם ואינו יכול לספק לך אותם, חשובים הם כאילו אינם. ספרים כאלה, כלומר קטעי זיכרון של ה"ספרן" שאינו יכול להשיגם, אבודים הם מבעליהם. לא ניתן להשתמש בהם ואי אפשר להפיק מהם תועלת. משום כך, ספר החשוב לבעליו, ראוי להעמידו בספריה במקום כזה שיבטיח כי תמיד יהיה זמין.

 

מוצאים אנו בתורה כמה ביטויים הסובבים סביב חובת הזכירה. אנו מכירים ביטויים כמו: "זכור", "זכור ולא תשכח", "הישמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח" ועוד. רובם של אותם דברים שעל זכירתם מצווה התורה הם אירועים היסטוריים. יש מהם שמחויבים אנו להזכיר לעצמנו אחת לשנה, כמו מעשה עמלק והמצוה למחותו. יש שצריכים להזכירם מדי יום, כמו את עונשה של מרים על אשר דיברה באחיה (לפי הרמב"ן). ויש שצריכים אנו להזכירם בפה פעמיים כל יום, פעם ביום ופעם בלילה, כיציאת מצרים. מטרתה של זכירה כזו היא להשאיר את רישומה עלינו גם לאחר מעשה הזכירה עצמו, כך שהזכירה תהיה לנו למשמר עד למועד מעשה הזכירה הבא.

 

הזכירות רבות הן. חלקן הגדול מנוי הוא בין תרי"ג המצוות לפי דעת כמה ממוני המצוות. נציין כמה מן הזכירות:

זכירת מעמד הר סיני. זכירת יום השבת לקדשו. זכירת המסה של אבותינו אשר הקציפו את ה’ אלוקינו במדבר. זכירה מתמדת של אלוקים אשר ברא את כל הברואים ושהוא אחד בלי שום שיתוף. אהבת ה’ מתמדת הממלאת את כל ליבו של המאמין עד שנפשו קשורה באהבת ה’ תמיד בכל לבבו, בכל נפשו ובכל מאודו. יראת ה’ מתמדת שאינה פוסקת. דבקות בה’, עד שזוכר הוא את ה’ יתברך ולא תיפרד מחשבתו ממנו בשבתו בביתו ובלכתו בדרך, בשכבו ובקומו ואף בדברו עם בני אדם בענייני עסקים.

 

מי שסבור שהרשימה הסתיימה, טעות בידו. הרשימה, שלא נביא אותה כאן במלואה, ארוכה היא מאוד. נוסיף רק עוד דוגמה אחת: מצוה לזכור תמיד את חסדי ה’ שעשה עם אבותינו בעבר, ואת החסדים והישועות שה’ עושה לכלל ישראל בכל מקום שהם, וכן חייב כל אחד לזכור את החסדים שגמלו הקב"ה באופן אישי מיום היווצרו בבטן עד רגע זה. עיקרו של ציווי זה מופיע בפסוק בתורה (דברים ח, ב), ונמנה במניין תרי"ג מצוות לדעת רבינו יונה. מצוה זו אין לה מועד מוגדר ומוגבל. היא מחייבת אותי ואותך ואת כל יהודי, לא ביום מסוים בשנה, ולא בשעה מסוימת ביום, אלא היא נמשכת והולכת כל השנה כולה בכל זמן אפשרי.

 

כמעט מאליה עולה השאלה: האם זה אפשרי? האם זה בר ביצוע? הרי אנו שוכחים גם דברים פשוטים למדי.

 

כך למשל, היום היה היום האחרון לתשלום חשבון מסוים. מזה יומיים אני משנן לעצמי שעלי לשלם היום אחרי הצהריים את החשבון. ומתי אני נזכר בזה? כן ניחשתם, הערב בשעה שמונה, כאשר כל סניפי בנק הדואר סגורים. האם על יצור כמוני מתכוונת התורה להעמיס את כל מצוות הזכירה הללו? והרי אלה לא סתם זכירות המקויימות במעשה חד פעמי, אלא זכירות מתמידות? איך בכלל תיתכן יותר מזכירה מתמדת אחת?! האם יכול אדם לחשוב באותו זמן על שני עניינים?

 

את כל השאלות האלה הבאתי לפני ידיד ר’ מנחם. שטחתי לפניו את הבעיות והבהרתי לו היטב במה אני מתקשה. הוא לא נראה כמי ששומע לראשונה שאלות כאלה. דבריו החלו לקלוח מיד עם סיום שאלותיי:

 

"ראה, ידיד. בכיסי הימני נפער, לא עליכם, חור. זה בגלל המפתחות. כשגיליתי את החור החלטתי שאי אפשר יותר להכניס כסף לכיס הזה עד שיותקן. ובכל זאת, כשקיבלתי עודף בחנות, הכניסה ידי את העודף, בטבעיות, כהרגלה, לכיס הימיני. מה אתה חושב, שלא זכרתי את החור? הידיעה על החור נמצאת כאן", אמר רבי מנחם וטפח לעצמו על מצחו, "ובודאי יכולתי להיזכר בה. אבל הידיעה הזאת לא הפכה אצלי לתחושה מתמדת של אי שימושיות הכיס הזה לאחסנת כסף. תוך יומיים שלושה, אחרי שהכסף עשה מספר פעמים את דרכו אל הרצפה, הפך הזיכרון הזה אצלי לתחושה מתמדת, ושוב איני טועה בהכנסת הכסף לכיס הנכון.

 

חשמלאי מתקן את המפסק הראשי בלוח החשמל בחדר המדרגות. הוא אינו יכול, או אינו רוצה, לנתק את הזרם אל הלוח, והוא עובד כאשר הלוח מחובר לזרם. החשמלאי מודע לעובדה זו. אינני אומר שהוא זוכר אותה, הוא חש אותה. המודעות שלו לזרם היא מתמדת. המעניין הוא שמודעות זו אינה מפריעה כלל למוחו לחשוב על צורת התיקון הנכונה. תהליך דומה קורה לפועל העומד על פיגום גבוה ועובד על הטיח בקיר החיצוני של הבניין. הוא חש ברציפות את הידיעה שהוא על מקום גבוה ומסוכן והוא מוגבל בתנועותיו. אם קוראים למצב זה זיכרון, זה גורם קצת לבלבול. זו אינה זכירה פשוטה כמו היזכרות של אדם שהוא צריך לשלם את חשבון החשמל, אם כי אנו נוהגים לקרוא לשתיהן באותו שם.

 

סיפר לי חבר שהינו פקיד בבנק, שמטעמי בטחון הותקנה מצלמת וידאו בפינת התקרה של האולם בו הוא עובד. המצלמה מעבירה במעגל סגור את כל מראה עינה למרקע הנמצא בחדר המנהל בקומה העליונה ולמרקע בחדרו של קצין הבטחון. חברי סיפר לי על התחושה הלא נוחה המלווה את פעולותיו. הוא עושה את כל מה שהיה עושה עד עכשיו, אך על הכל חופפת תחושה מתמדת של היותו חשוף לעין ביקורתית. מישהו "מלמעלה" רואה אותו כל הזמן!

 

אמונתך השלמה שהבורא יתברך יודע את כל מעשה בני אדם וכל מחשבותם היא תחושה מתמדת בהשגחתו של ה’. אין היא צריכה להפריע לפעילות הרגילה שלך, אם זו פעילות כשרה. התודעה של "שויתי ה’ לנגדי תמיד" אינה משהו שאתה צריך להתפנות למענו מכל עסקיך ולהקדיש עצמך אליו. זוהי תודעה המקיפה וחובקת אותך עם כל סדר יומך הרגיל, כשאתה בהרגשה מתמדת שאתה עושה את כל מעשיך בנוכחותו של המלך הגדול. זכירת עונשה של מרים על לשון הרע ושמירת פיך בעקבות זאת אינם מנותקים מן התחושה של עמידה לפני המלך, אלא נובעים ממנה.

 

המצוה לזכור את כל חסדי ה’ עמנו אינה מחייבת אותנו להפסיק את עסקינו. אנו אוכלים ושותים, קונים ומוכרים, לומדים ומשוחחים כשאנו אפופים תחושה של הכרת הטוב על עצם היכולת לעשות את מה שאנו עושים. התודה של הכרת טובה כלפי הקב"ה, לא זו בלבד שאינה עומדת בסתירה למודעויות האחרות שהזכרנו, אלא אדרבה, היא משתלבת בהן בצורה הטבעית ביותר.

 

אהבת ה’ ויראתו, המודעות על ההשגחה העליונה, התחושה של הכרת הטוב על כל מה שיש לי, כל אלה שלובות הן זו בזו, ומשלימות זו את זו לתודעה מלאה ושלמה של יהודי בריא ברוחו ובנפשו בדרכו אל השלמות. אדרבה, מי שנעדר רגשות נכונים אלה וזיכרון מתמיד זה, הרי הוא משול ל…כן, כן, לדודה המסכנה שלך. הוא אינו יודע לפני מי הוא עומד. הוא אינו יודע מה למעלה ממנו. הוא שכח מנין הוא בא, הוא אינו יודע לאן הוא הולך והוא אינו זוכר מה הוא חייב. אלה חיים?

 

הדודה שלך חולה, מסכנה, בעל כורחה. אבל לנו הרי יש אפשרות לחיות חיי זכירה נכונים. וזה בטווח יכולתו של כל אחד מאיתנו!"

 

 

(מתוך "בעין יהודית")