צדיק ורע לו רשע וטוב לו

 

 

המאמין באמונה שלמה יודע כי "הבורא יתברך שמו גומל טוב לשומרי מצוותיו". זהו העיקר האחד-עשר מתוך שלושה-עשר עיקרי האמונה שניסח הרמב”ם. השכר ניתן בעולם הבא, ויש להבינו במושגים של חיים רוחניים, פסגת האושר האנושי.

אך מה בדבר ההנאה מן החיים בעולם הזה? ”גם העולם הזה הוא עולם”, טוענת האמרה הרווחת.

 

כאשר נתבונן בעולם אשר סביבנו, נראה כמובן שההנאה מן החיים מחולקת בין תושבי העולם באופן בלתי שווה לחלוטין. יש את אלו החיים חיים נעימים ומאושרים, ומנת חלקם של האחרים היא כאב, צרות ודאגות בלתי פוסקות. בשטחיותינו אין אנו מבחינים בכל סתירה בין ”הנאה מן החיים” במובן החומרי לבין ”שכר בעולם הבא” על המעשים הטובים. אך השקפה זו מעוררת שאלות קשות. מדוע מבורך אחד בכל טוב העולם הזה, בעוד על השני נגזר כי יחיה בדאגותיו ובעוניו? מדוע עובר פלוני, הצדיק, ייסורי גיהינום נוראים, ואלמוני, הרשע, נהנה מהחיים הדומים לחופשה אחת ארוכה?

אלה שאמונתם יציבה ושלמה אינם זזים אף כמלוא נימה מהשקפת עולמם בשל שאלות כאלה, כי הרי לא לנו לבקר את שיפוטו של אלוקים. הוא השופט ואנו רק יצורי אנוש. איך יוכלו מוחותינו הזעירים לקוות כי נתפוס את עומק הצדק של אלוקים?

אך רבים אינם מסתפקים בתשובה פשוטה וברורה זו. השאלות על הנהגת אלוקים בעולם מנקרות במוחם. מדוע חפץ אלוקים הטוב והרחמן לגרום לכל הסבל הזה? האם ייתכן כי זה עונש על חטאים? אם כך, מדוע נופל רוב הסבל בחלקו של הצדיק דווקא. בעוד אשר אלוקים מתעלם לכאורה לגמרי ממעשיו הרעים של הרשע? סבל רב עשוי לעורר, חלילה, רגשות מרירות נגד משפטי אלוקים.

קשה למתייסר לעמוד איתן בהכרה כי – "משפטי השם אמת" (תהילים יט, י), וכי משמעות המילה אמת היא שלא תיתכן כל סטייה, ולו הקלה ביותר, לטוב או לרע, משלמות הצדק המוחלט. יש אנשים אשר שאלה זו, עתיקה כימי עולם, מטרידה אותם ללא הרף. קשה להם אפילו לעבוד את אלוקים בלב שלם, בשעה שבעומק ליבם מקננת המחשבה "שווא עבוד אלו-הים ומה בצע כי שמרנו משמרתו" (מלאכי ג, יד).

אולם מקור הבעיה הן תפישותינו המוטעות על תיפקודו של העולם הזה ומשמעותו. אילו יכולנו להעפיל לרמתם הרוחנית של חכמינו ולהביט במבטם הבהיר, היו שאלותינו נעלמות מאליהן.

חכמינו אמרו: "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא; התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין" (אבות ד, כא).

אין אדם הפועל ללא מטרה. כאשר המטרה חשובה דיה, לא יחסוך האדם כל מאמץ וקושי כדי להשיגה. בתורה נמצא, למשל, כי יעקב אבינו עבד שבע שנים ברחל, ”ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה" (בראשית כט, כ).

תכלית העולם כולו, תכלית הבריאה כולה, היא עולם הבא. זהו המצב בו נפש האדם, משוחררת מגופו, נהנית הנאה רוחנית מן הקירבה אל אלוקיה, וההנאה הזו היא למעלה מהשגתנו. זו התכלית אשר נקבעה על ידי אלוקים כסיבת הסיבות של כל הקיום. לקראת תכלית כזאת על האדם להיות נכון לעמוד בפני כל קשיי העולם הזה ומכשוליו בנפש חפצה, כי הרי זו הדרך אל המלך, אין אחרת.

סיפור ידוע מספר על פרא, אשר ערך הזהב, הכסף או אבני החן נעלם מידיעתו. כשכר על הצלת חיי המלך הוא נלקח לאוצר המלכות, שם ניתנים לו כמה שקים, ונאמר לו למלא אותם בכל אשר רואות עיניו. הפרא בבורותו חושב כי מענישים אותו בעבודת כפייה על חטא בלתי ידוע, הוא מתחיל לעבוד, אך נוכח לדעת שאיש אינו מפקח על עבודתו. מיד הוא שוכב לישון, וכאשר הוא מתעורר אין לו כל עניין להזדרז או להתאמץ. בערב הוא נשלח עם השקים על כתפו, והוא מרוצה מעצמו. ”סידרתי אותם”, הוא חושב. ”אילו הייתי מציית להוראותיהם, הייתי צריך לעבוד קשה כל היום, ולבסוף לשאת שקים כבדים רבים”. אך בשומעו את לגלוגם של חבריו הידענים יותר, הוא נוכח בסכלותו. מאוחר מדי הוא לומד כי היה צריך לעבוד ברצון במשך אותו יום יקר, בו ניתן לו האוצר ללא הגבלה.

זה בדיוק יהיה מצבנו כאשר נגיע לעולם הבא. עולם האמת, בו אין עוד מקום ליצר הרע ורמאויותיו. כאן, בעולם הזה, עולם השקר בו שולט היצר הרע, אנו חיים על פי סולם ערכים מעוות. אשרי המכיר בערכים האמיתיים בעודו בפרוזדור ההכנה – העולם הזה. סופו שימצא את אושרו הסופי בטרקלין. אך טוב לו גם בעולם הזה, עולם העמל הבלתי פוסק. הוא יודע כי אין הוא יגע לריק, מובטח לו שיראה פרי בעמלו.

נעמיק עוד מעט. מהות העולם הזה היא היותו שלב הכנה לעולם הבא. אין הוא עולם בזכות עצמו. אין טעם בבניית פרוזדור אשר איננו מוביל אל החדר המרכזי. פרוזדור ללא חדר אורחים – לא יצליח אפילו כפרוזדור. כך עלינו להבין את עולמנו זה ואת המתרחש בו. כל האירועים בעולם קשורים ישירות, ומותאמים במדויק לצרכינו הרוחניים. כל דבר שמשפיע עלינו, כל הנקלט בחושינו, הכל מתוכנן מראש בהתאמה מוחלטת לתכליתנו האחת והיחידה – חלקנו בעולם הבא. אנו עדים ליד אלוקים הפוגעת במי שסוטה מנתיבו האמיתי, והוא נענש בעונש חמור. אל לנו להסיק כי אלוקים כועס מפני שהחוטא ”פגע” בו על ידי חטאו. העושה רע פוגע בעצמו בלבד.

 
אין אנו מעניקים דבר לאלוקים במעשינו הטובים, ואין אנו מזיקים לו בחטאינו. כך נאמר בפירוש בספר איוב (לה, ו-ז). העושה מצווה עושה לעצמו בלבד, והחוטא מזיק לעצמו בלבד. כיצד אם כן עלינו להבין את כעסו של אלוקים, כעס הנזכר תכופות בתנ”ך?

 

נוכל לקבל מושג אם נחשוב על משל פשוט מאוד. מורה טוב ”כועס” על תלמידו, ומוכיח אותו על שלא למד כראוי. התלמיד, לאמיתו של דבר, מזיק בעצלותו רק לעצמו. בכל זאת נוזף בו המורה, מעניש אותו ומזעיף לו פנים, משום שלרוב זו הדרך היעילה ביותר לשיפור ההישגים. אם המורה באמת כועס ומתפרץ, יצא שכרו בהפסדו ולא תהיה לו כל השפעה על תלמידיו . כתוב בפרקי אבות (ב,ה): "לא הקפדן מלמד". המורה הטוב שולט על עצמו שליטה מלאה, ושוקל במשורה את עוצמת הכעס אותו ראוי לו להראות לתלמידיו לטובתם.

ניתן להשליך משל פשוט זה לדרך אלוקים בהנהגת ענייני העולם הזה. עלינו להבין כי עונשי אלוקים ניתנים בדיוק נמרץ, הנדרש למטרות הרוחניות אשר למענן נבראנו. מטרתם לכוון אותנו ולעוררנו לתשובה ולעבודת ה’ אמיתית.

הייסורים נועדו לסייע ולהדריך אותנו – אך לא לכפות. הבחירה החופשית בעינה עומדת. השגחת ה’ בכל צורותיה – כולל מהות העונש ועוצמתו – אינה שוללת לעולם את חופש הבחירה. אנו רשאים ומסוגלים לעצום את עינינו, ולהקשות את עורפנו, ואז – במקום להרגיש קרובים יותר לאלוקים – אנו עלולים להגיב במרירות ובטענות. לזאת התכוון הנביא הושע בפסוק האחרון של ספרו (יד, י) כאשר סיכם את הוראתו הנבואית: "כי ישרים דרכי ה’, וצדיקים ילכו בם, ופושעים ייכשלו בם".

"צדיקים ילכו בם" – פירושו: הבוחרים בדרך הנכונה מוצאים בדרכי ה’ עידוד מתמיד וסיוע להתקדם בה. לעומת זאת, "פושעים ייכשלו בם", כלומר, אלה שבחרו בדרך האחרת מוצאים באותן דרכי אלוקים מהמורות בהן הם נכשלים.

 
גורלו של חסר התקנה

‘מדוע דרך רשעים צלחה?’ (ירמיהו יב, א) שואלים אנו בלשונו של הנביא. מדוע באמת? התשובה ברורה ופשוטה. מה עושה המורה שכל ניסיונותיו להעלות את תלמידו הטוב בחזרה אל דרך המלך עולים בתוהו? ודאי שלא ימשיך להענישו ללא תועלת. ברור כי יגיע מצב בו כל עונש יזיק ולא יועיל. לא נותר אלא להתייאש לגמרי מן התלמיד. ניתוק הקשר אינו נעשה בבת אחת. אולם לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים להציל את המצב באמצעים שונים, בסופו של דבר, יתברר, באי רצון ובלב כבד, כי אין עוד תקנה אפילו לשיפור הקל ביותר. בנקודה זאת ינותק הקשר, והתלמיד לא ”יוטרד” עוד, הוא ייעזב לנפשו.

אלוקים פועל בדרך דומה מאוד בהנהגתו עם הרשע, דוגמא מושלמת לכך נמצא מתוך השוואת ברכותיהם של עשיו ושל יעקב (בראשית כז: כא-כח, לט-מ).

 
רש”י מפרש: "וייתן לך האלו-הים מטל השמים". מהו ‘האלוקים’? (מדוע נאמר ‘אלו-הים’ – השם המייצג את מידת הדין? ומשיב:) – בדין. (כי הברכה הזאת המיועדת ליעקב לא תחול אלא בדין אם ראוי לך – ייתן (לך אלו-הים את הברכות האלה). ואם לאו – לא ייתן לך. אבל לעשיו אמר: "משמני הארץ יהיה מושבך", (כלומר) בין (שאתה) צדיק בין רשע, בין ראוי בין שאינו ראוי – ייתן לך.

 
וממנו למד שלמה המלך. כשעשה הבית (בית המקדש) סידר תפילתו (כך): ישראל – שהוא בעל אמונה ומצדיק עליו הדין, לא יקרא עליך תגר. לפיכך (ביקש שלמה מאלוקים): "ונתת לאיש כדרכיו אשר תדע את לבבו" (מלכים א, פרק ח, לט). אבל נכרי מחוסר אמונה, לפיכך אמר (שלמה לאלוקים): "ואתה תשמע השמים…ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי" (שם פסוק מג). בין ראוי בין שאינו ראוי – תן לו, כדי שלא יקרא תגר. (מתוך כתב יד ישן מדויק).

אלוקים דן את יעקב במידת הדין הצרופה. יעקב ילמד מעונש. ייסורים יקרבו אותו אל אלוקיו. לא כן תגובתו של עשיו. הוא ‘יקרא תגר’ – יתמרד ויתרחק מדרך האמת אם מבוקשו לא יינתן לו. לכן נוהג עמו אלוקים במידת הרחמים כל עוד קיימת תקווה לאחריתו – עד אשר מתמלאת סאת הרשע שלו.

ומה פשרו של סבל אשר ברור כי אינו עונש? מדוע נולדים אנשים אומללים עם מחלות מלידה או מומים תורשתיים? מה מקומם של אלה בתוכנית ההשגחה?

חכמינו אומרים כי לפני שאדם נולד אלוקים גוזר אם יהיה חכם או טיפש, חזק או חלש, בריא או חולה, עשיר או עני. דבר אחד בלבד אינו נגזר מראש: אם יהיה צדיק או רשע. את זאת תכריע בחירתו החופשית של האדם (נידה טז, ב). אולם לאיזו תכלית גוזר אלוקים סבל על אדם עוד לפני הולדתו? ומדוע יש אנשים אשר בגורלם חיי עונג ושאננות, ואחרים נועדו לחיות את חייהם בסבל ובעוני?

אך גם שאלה זו מבוססת על הנחות מוטעות. ננסה להבהיר את העניין, אם כי עמוק הוא מים.

הבדל אינסופי

כל יצורי אנוש שונים זה מזה. הם שונים בחיצוניות, באישיות ובכושר שכלי, וכן בסביבה בה הם מוצאים את עצמם. כל המכלול השכלי והרגשי של אדם מסוים שונה מזה של כל אדם אחר. למשל, אופיו של אדם אחד עשוי להיות מורכב מעשירית גאווה, שביעית עצלות, חמישית תאווה, וכן הלאה כל קו-אופי. לאדם אחר יהיה צירוף לגמרי שונה של קווי-אופי כאילו היו יסודות כימיים בתרכובת. כולם מתמזגים יחד באדם זה ויוצרים אישיות אנושית ייחודית. כן הדבר בכישורים שכליים כמו אינטלגנציה, הבנה, זריזות, חשיבה, זיכרון ורבים אחרים, אשר יוצרים יחד את המנטליות של יצור אנוש. הוא הדין בסביבה בה אדם נולד ובתוכה הוא חי את חייו, אשר לכל פרט בה יש השפעות בלתי ניתנות להערכה על התפתחותו השכלית והרוחנית. כפי שחכמים אמרו: "כשם שאין פרצופיהם דומים כך אין דעותיהם שוות" (סנהדרין לח, א).

אך מדוע אלה הם פני הדברים? האם לא נבראו כל יצורי אנוש לתכלית אחת ויחידה – להשיג את העולם הרוחני על ידי עבודת הבורא? מדוע לא נבראו כולם שווים בכישוריהם?

ההסבר הוא כזה. אין גבול לחסדו של הבורא, אפילו החלק בר ההשגה של חסדו רצוף אהבה מתוך אהבה וכן הלאה עד לאין שיעור.

הבה נתבונן. אלוקים יצר אותנו כדי להעניק לנו את האושר המרבי אשר ביכולתו של יצור נברא להשיג, וכדי לעורר בנו מודעות של הטוב האלוקי בממדים הגבוהים ביותר אותם בכוחנו לתפוס. אנחנו היינו מסתפקים בזאת בלבד, אך לא אלוקים. הוא הגביר את חסדו מעל ומעבר לכך, ונתן לנו את המתנה הנשגבה בזאת – ההנאה האינסופית של העולם הרוחני – בתוספת הרגשה כי אנו ראויים לה ושהיא באמת שלנו, הרגשה שאנו מקבלים את שמגיע לנו בדין, כשכר על מעשינו הטובים, בו זכינו במחיר המאבק נגד נטיות החומר וכל ניסיונות החיים. באהבתו רצה אלוקים כי לא נקבל מן השפע האינסופי שלו כמתנת חינם, אותה לא הרווחנו ולא רכשנו בצדק, אלא כדבר שהוא שלנו בדין. הרגשה זו מגבירה את ההנאה אלפי מונים, ואף למעלה מזה. בזאת כבר נוכל לומר דיינו!

אולם עוד ניווכח, כי חסדו של אלוקים כלפינו גדול עוד יותר. הבה נחשוב לרגע. המצוה העיקרית היא קידוש השם. מושג זה כולל הכל. מהות כל המצוות וכל הצורות של עבודת השם היא קידוש השם. בכל ניצחון שלנו על היצר הרע שבנו, בכל פעם בה אנו ממלאים את רצון אלוקים – אנו מקדשים את השם. זו המטרה המוצהרת של הבריאה "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו…" (ישעיהו מג, ז). מובן כי אין הכוונה שאלוקים זקוק לכבוד הזה. (כנאמר לעיל, הוא אינו זקוק לדבר, ולא ייתכן כי יהיה זקוק לדבר כלשהו מאיתנו. כל הרעיון של כבוד אלוקים מובן מנקודת ראותו של האדם). הכל לטובתנו, כך שלנו יהיה חלק במפעל הגדול הזה – כבוד שמים. קידוש שם שמים ורוממות שמו הקדוש של אלוקים על כל מעשיו.

אך תאר לעצמך קבוצת אנשים המתאספת לחגוג את גדולתו של מלך בשר ודם. הייתכן שכל אחד מהם יישא אותו נאום עצמו? איך ירגישו הנואם השני והשלישי, שלא לדבר על האחרון, כאשר הם נוכחים לדעת שלא הוסיפו דבר, אף לא מילה אחת, על הנואמים שנאמו לפניהם? לכן, אלוקים, בחסדו, ברא כל ייצור אנוש בצירוף לגמרי שונה של כוחות וכישורים, וכך הבטיח כי לכל אחד יהיה יצר הרע אחר, וממילא אופן אחר של מאבק, שונה מכל יצור אנוש שאי פעם היה קיים או אי פעם יהיה קיים. לכן אינו דומה הסוג המסוים של קידוש השם שנוצר על ידי יחיד מסוים, מזה שנוצר על ידי כל אחד אחר. כך יש לכל אחד מאיתנו חלק ייחודי בעולם הבא, חלק שהוא רק שלנו ואינו דומה לחלקו של אף אחד שאי פעם יהיה והיה קיים. כך מובטח כי הסיפוק אותו נחוש והשמחה בה נזכה כשכר בעולם הבא יהיו שלמים בתכלית השלמות.

כך נבין גם מדוע נקבעה סביבה שונה לכל אדם. תנאי הסביבה מותאמים לסוג של קידוש השם המקורי הנופל בגורלו של כל יצור ביקום. יש שתפקידם לעמוד בפני פיתויים של חיי עושר והנאות חומריות. עליהם לגייס את כל משאביהם הרוחניים להילחם בסכנות של חומריות ושיכחת אלו-הים המצויות כל כך במצבם, כפי שנאמר בפסוק: ”פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי השם?” (משלי ל, ט).

לאחרים גורל שונה. הם חייבים לעמוד בניסיונות של חיי עוני ואסונות, הם חייבים לאזור אומץ ולעמוד איתן בפני צרותיהם, ללא שאלות והרהורים על השגחת אלוהים.

מחלות מלידה הן דוגמא קיצונית לכך. תפקיד החיים בצילו של אסון עשוי להיות תפקידו של החולה עצמו, או, בנסיבות אחרות, ייתכן שזה תפקידם של הנמצאים במחיצתו ומטפלים בו. בכל מקרה, אין זה ”עונש”, אלא הזדמנות ליטול חלק שאין לו תחליף בשירה הגדולה של קידוש השם, אשר היא האריג ממנו ארוג היקום.

אנו בעולם הזה ואיננו יכולים לשפוט. אך הבה נעשה רק זאת: נתאר לעצמנו לרגע כי נשמה נשאלה לפני שהורדה לכאן איזה חלק היא מעדיפה: לעבור בפרוזדור בתנאי עושר ורווחה או בעוני ובייסורים. סביר להניח כי תבחר בדרך הסבל. "לב נשבר ונדכה" (תהילים נא, יט) קרוב יותר לאלו-הים, מעורר את האדם לערוך את חשבון נפשו בעוד מועד, ולזכך את נפשו בדרכה אל עולמה הנצחי.

(מתוך "סוד המוסר" נושאים מובחרים מספרי הרב א.א. דסלר ערוכים לקורא בן זמננו. מאמר נבחר מכתב העת "עת לחשוב")