מישהו כתב עליך ב”טיימס”

ג'ו ציפה לי במשרדו, כשהוא אוחז בידו את ה'טיימס', מוסף הכלכלה. ''בבקשה,מישהו כתב עליך ב''טיימס'', הושיט לי את העיתון. עיינתי בכותרת ומשהו נפל בתוכי.

6 דק' קריאה

רחל שור

פורסם בתאריך 06.04.21

ג’ו ציפה לי במשרדו, כשהוא אוחז בידו את
ה’טיימס’, מוסף הכלכלה. ”בבקשה,מישהו כתב
עליך ב”טיימס”, הושיט לי את העיתון. עיינתי
בכותרת ומשהו נפל בתוכי.
 
 
הסיפור המדהים התרחש לפני מספר רב של שנים, הוא קבור בתוכי, ומידי פעם אני מספר אותו לקרובים ולידידים. למעשה, אנשים המכירים אותי, מכירים גם כן את סיפורי. יום אחד פנה אלי ידידי וביקש שאפרסם אותו לטובת הציבור.
 
* * *
אני יליד ארצות הברית, אזרח אמריקני יהודי שגדל בבית מסורתי. בבית הורי הדליקה אמי נרות שבת ואבי הלך לבית הכנסת, הורי שמרו על הפרדה בין בשר לחלב וגם צמו ביום כיפור. מה עוד עשו בשביל הדת? לא הרבה אבל גם לא מעט. שמרו את המינימום, את ההכרחי, בלי הקפדות, ללא כל גדרות, ועל מה שאפשר היה לוותר, מבחינתם, פשוט ויתרו.
בבית שלנו היו ערכים גבוהים לאמת, להתנהגות אנושית ומכבדת. אבי היה בעלים על עסק קטן שהצליח לא רע. הלכתי בדרכו. למדתי מעט בישיבה ואחר כך בבית הספר ללימודים גבוהים, הוצאתי תעודה טובה, התחתנתי וקיבלתי מאבי סכום מסוים, לא בשביל הדירה אלא בשביל להתחיל עסקים.
מן הרגע שבו התחיל עידן החד פעמי, שמתי לב שהוא תפס תאוצה ולרוב היצרנים אין בעיות פרנסה בתחום זה. הקמתי מפעל לייצור כוסות חד פעמיות. כוסות בלבד. בלי צלחות או כפיות או תוספות גדולות יותר. המפעל היה קטן אך מסודר היטב, הצלחתי להסתדר לא רע עם הכסף שאבי נתן לי בראשית הדרך, והתחלתי לשווק את הכוסות.
 
אבל אז גיליתי שאני מצוי בבעיה מסוימת. היו יצרנים ששיווקו סטים מושלמים, היו יצרנים ששיווקו כוסות בשלל צבעים וצורות. הכוסות שליו היו פשוטות, לא מיוחדות, איכותיות, אבל כאלה שזורקים לפח אחרי שמסיימים לשתות. בקיצור, היו לי מתחרים ברמה בינלאומית בעוד שחסרו לי הכלים להתמודד איתם, תרתי משמע…
נהגתי להכניס לכל חבילה מאה וחמישים כוסות, וזה אכן מה שכתבתי על העטיפה שלהם. אחרי תקופה של שנה, גיליתי שאני מצליח אך ורק לכסות את ההוצאות אבל לא להרוויח סנט אחד מעבר. הייתי מוכרח להוזיל מחירים כפי שהציעו מחירי השוק, וזה גרם לכך שכיסיתי את החובות אך לא הרווחתי. בשלב זה טרם החלטתי לסגור את המפעל אלא המשכתי לייצר את הכוסות, לקוחות קנו, היתה פריחה אבל לא היו רווחים. חשבתי לעצמי, איך ניתן להרוויח מן העסק.
 
זה הגיע לי ביום אחד, ממש בלי לשים לב.
לקחתי חבילת כוסות חד פעמיות הוצאתי כוס אחת וחישבתי את העלות שלה. הגעתי לעלות מינימאלית. אבל אם אכפיל את כמויות הכוסות שאני מוכר, זה כבר יגיע לסכום משמעותי למדי.
ובכן, זה יהיה הרווח שלי! החלטתי והתחלתי לשווק את חבילות הכוסות במאה ארבעים ותשע כוסות בלבד במקום מאה וחמישים.
אחרי שלושה חודשים גיליתי, לשמחתי, שאני נמצא בפלוס קטן. לא מרגשים, אבל סוף סוף פלוס. אילו אוציא כוס נוספת מן המאה ארבעים ותשע, הרווחים יוכפלו. וזה אכן מה שעשיתי.
בכל פעם הוצאתי שתי כוסות מכל חבילה ומכרתי אותה במחיר הרגיל. הכוסות הללו היו למעשה הרווחים שלי, שהתחילו לשגשג. הייתי במצב של ‘עם האוכל בא התיאבון’, ולאט לאט הגעתי למספר מרשים של כוסות אותן הוצאתי. שמונה כוסות הייתי מניח בצד מכל חבילה, וכך למעשה הבנתי שמכאן צצים הרווחים.
דרך אגב, בדקתי באריזותיה של חברה גדולה וגיליתי שגם אצלה אין בדיוק את מספר הכוסות המצוין על גבי האריזה. משמע, הטריק הזה אינו פטנט רשום שלי, ורק אני השוטה הפסדתי במשך שנתיים…
מן הרגע שבו התחלתי להריח את ריח ההצלחה, יכולתי להשקיע יותר במפעל. ההשקעה היתה גדולה, הרווחים לא היו גבוהים מי יודע מה. כי אחרי הכל, כמה אפשר להתפרנס מרווח של מספר כוסות. החברה שלי לא תפסה את השוק, ומי שקנה ממנו, היו בעלי מרכולים שהכירו אותי ושיצרתי איתם קשרים עמוקים מכדי שיוכלו לסרב לי.
היתה פרנסה לא רעה אך לא רווחית כמו שחלמתי, בסך הכל חיינו ברמה סבירה ביותר. בית יפה, ילדים ברוך ה’, אישה עקרת בית, ביגוד נאה. לא הייתי אמיד ברמה של הורי אבל גם לא מסכן. היה כסף אפילו לבזבוזים, אבל אני רציתי יותר.
מבחינה דתית המשכתי לנהל את ביתי במתכונת שניהלו הורי, אבל כשלבני מלאו שתים-עשרה שנים, גיליתי שהוא מושך אותי אל עולם קצת יותר עמוק. הגיעו שליחים לשכונה היהודית והחלו לעורר אותנו קצת יותר. הילדים נצמדו אליהם מיד, והילד החליט שאת בר-המצוה שלו הוא רוצה לחגוג בישראל. פתאום היה לו כבר רב, והוא עמד על כך שהוא רוצה ללמוד תורה.
לא היתה בי התנגדות לדת, הרי הייתי דתי והורי עודדו מאוד את ההתקרבות שלנו. אחרי מהלכים קטנים ובלתי מורגשים במשך שנה, מצאנו את עצמנו קצת יותר מחוזקים, וכשהגענו לארץ ישראל ונשמתי את אוויר הקודש, רק שם הרגשתי שעשינו את השינוי הגדול ביותר שלנו בחיים.
לאחרונה התחלתי להשתתף בשיעורי תורה, ואשתי החלה להקפיד על כל ההלכות הקשורות למטבח היהודי. בקיצור, היה רענון רוחני לטובה.
יום לפני שעזבתי את הארץ, הרגשתי שאני מוכרח ללכת לרב גדול ולשאול שאלה שבערה בתוכי, שהציקה לי ושגרמה לי להרגשה גרועה.
שאלת הגניבה.
הרב שליווה אותנו בארץ הביא אותי, על פי בקשתי, לרב גדול בישראל, שמסיבותיי שלי איני רוצה לציין את שמו האמיתי, רק זאת אוכל לומר שמדובר ברב גדול ביותר. עמדתי מול הרב וסיפרתי לו בקול רועד את מקור הרווחים שלי מן המפעל.
"כעת, כששבתי בתשובה שלמה, אני תוהה האם לא מדובר כאן בגניבה", שאלתי בשקט. "אמנם הייתה זו גניבה מגויים ולא מיהודים, אך למרות הכל, גניבה היא גניבה. האם יש תיקון לדבר הזה? האם מותר להמשיך במתכונת זו?"
הרב לא מיהר לענות לי תשובה. הוא ישב וחשב במשך מספר דקות, ואני חשתי איך כל עצבי נמתחים. לבסוף, הרים הרב את עיניו ואמר בקול רגוע. "לא טוב עשית. כדי לכפר על מה שעשית, עליך לשים מהיום והלאה במקום מאה וחמישים כוסות בחבילה, מאה חמישים ושמונה כוסות".
התשובה הפליאה אותי מאוד. מילא, עלי להיזהר שלא יתפסו אותנו, אך מי אמר שמי שיקנה את החבילה עכשיו הוא זה שניזוק מן החבילה הקודמת?
 
השליח שליווה אותנו אותת לי שלא שואלים את הרב שאלות, ושבזאת הסתיימה הפגישה שלי עימו. הודיתי לרב ופניתי לצאת החוצה. כשהגעתי בחזרה לארצות הברית, הדבר הראשון שעשיתי היה לתקן את המחדל, ידעתי שאני עתיד לא רק לא להרוויח אלא גם להפסיד מכך. אמנם במשך הזמן גדל מעט היקף המכירות אך אין ספק שהרווח העיקרי היה בעיקר מן הגניבה הממושכת הזו, שלדעתי לא גרעה מקוני הכוסות.

את אשר יגורתי אכן הגיע.

אם תכפילו ערכה של כוס אחת בעשרת אלפים חבילות כפול שמונה כוסות, תגלו את הרווחים הנאים. אבל אם תהפכו את הכל למינוס, תגלו את ההפסדים הצורבים.
וזה אכן מה שקרה.
 
לאט לאט התחלתי להרגיש שאני מאבד שליטה. מנהל החשבונות שלי, ג’ו לא הבין מה קורה.
"ההזמנות זורמות כמו תמיד אז איך הסתבכת במינוס הזה?" שאל אותי בתהייה. ואני לא ידעתי מה להשיב לו. לא רציתי לספר על הכוסות הגנובים ומצד השני חיפשתי פתרון לבעיה הגדולה. לרגע אחד לא חלמתי להפסיק את הוראות ציווי הרב הקדוש מישראל. אם זה התיקון שלי, עלי לעמוד על כך בתוקף ולקיים את המצוה. אם לא הייתי שואל, ניחא, אבל מאחר ושאלתי אין לי ספק שאני צריך לעמוד בכבוד במה שאמרו לי.
המצב הכלכלי בבית החמיר לאחר חודשיים של חוסר משכורת. חוסר שלווה היה בבית ואשתי היתה חסרת מנוחה. גם לה לא סיפרתי את סוד הכוסות. לא ידעתי כיצד היא תקבל זאת.
אני לא יודע מתי היתה נקודת השבר, אבל אני זוכר איך יום אחד אחרי תפילת שחרית בבית הכנסת פרצה ממני תפילה לוהטת על פרנסה. הרגשתי איך אני מאבד שליטה על פרנסת הבית.
זה קרה שבוע לאחר מכן.
ישבתי בבית, לא הלכתי למפעל באותו יום. איני זוכר האם כאב לי הראש מבחינה פיזית או רגשית. פשוט הרגשתי שאין לי בשביל מה ללכת. אבל ג’ו התקשר אלי נרגש מאוד.
"איפה אתה?" שאל בדריכות. "איפה אתה חוגג? אני בא אליך".
"חוגג? על מה יש לחגוג?"
"אל תגיד שאינך יודע", נדהם ג’ו.
לא ידעתי.
ג’ו לא האמין שאני באמת לא יודע. הוא חשב שאני צוחק עליו ועל כל העולם, אבל אחרי חמש דקות הוא השתכנע ואילץ אותי להגיע במהירות למשרדי במפעל.
הגעתי בחוסר חשק. מה הוא כבר יכול לחדש לי?
ג’ו ציפה לי במשרדו, כשהוא אוחז בידו את ה’טיימס’, מוסף הכלכלה. "בבקשה, מישהו כתב עליך בטיימס", הושיט לי את העיתון. עיינתי בכותרת ומשהו נפל בתוכי.
היה כתוב שם שכותב הטיימס לענייני כלכלה ערך מחקר, האם הכמות של המוצרים של בעלי המפעלים אכן שווה למציאות. החוקר בדק דווקא את המוצרים החד פעמיים, אותם לא נוהגים לספור בכמויות רבות, אבל הוא ספר גם ספר. ומה שהוא גילה היה מביך לאחרים ומחמיא לי.
רובם ככולם, השמיטו לפחות כלי אחד או שניים, ויש כאלו שאף התגלו אצלם מחדלים בסדר גודל מפחיד של מינוס עשרים ואפילו שלושים פריטים. היו מספר מפעלים שהמספר שלהם עמד על המספר המדויק. והיה עוד אחד. וזה היה המפעל שלי. ופתאום אני מגלה את שמי בענק, בגדול, בראש הכותרת.
 
"ורק מר ג’ייקוב ח. מפנק את לקוחותיו!" – זו היתה הכותרת, ומתחת לה כתבה אוהדת על המפעל שלי ועל כך שאני מקפיד בקביעות להניח מעל ומעבר למה שכתוב, כדי שאם חס וחלילה יהיה מוצר פגום תהיה תוספת חלופית בו במקום.
הכתבה הזו היתה שערורייתית כיוון שהגישו בעקבותיה תביעה למספר מפעלים שהונו ברמה גבוהה. מכיוון שהכתבה היתה שערורייתית אנשים קראו אותה בדביקות, ומכיוון ששם המפעל שלי והלוגו שלו הופיעו בענק עם מילים כה טובות, לא רק על הכמות אלא גם על האיכות, עוד באותו שבוע חל זינוק בהזמנות.
במפעל עבדו בקצב מטורף. הורדתי את תוספת שמונה הכוסות לתוספת של כוס אחת בלבד. הרי בין כה וכה אני מתחייב רק למאה וחמישים כוסות. איש לא בדק זאת יותר. בודאי שלא כתב הטיימס שעשה את שלו עם סיום הכתבה.
תוך חצי שנה הקמנו מבנה נוסף למפעל הקטן, והוספנו עוד שטחי עבודה, צלחות, סכו"ם, ניילונים ועוד. תוצרת המפעל תפסה מקום מכובד מאוד, ואחרי חמש שנים, הפכתי להיות לא רק אמיד אלא הרבה מעבר לכך.
 
זה הסיפור שלי בקצרה.
ילדי לומדים בישיבות, הבית כולו התחזק, יש לי פרנסה בשפע, ויש עוד משהו אצלנו במשפחה. יש אמונת חכמים כזו שאני לא בטוח שנמצאת בעוד מקום. ראינו ממש נס אלוקים במה שאמר הרב. ראינו ראיה למרחוק של צדיק. אילו היה אומר לי לשוב ולשים כוסות במספר הרשום, שמי היה בין כל השמות הרגילים…דווקא מפני שהוספתי, הייתי היחיד שזכה לפרסומת הענק הזו.
הסיפור המדהים הזה שמור בתוך המשפחה, אני מפרסם אותו גם לאלו שאני מנדב להם צדקה. אני מרגיש שזו לא צדקה ממני אלא מהקב"ה ומן השליח ששלח לי. אני אסיר תודה על כך וחש כי קיימתי על בשרי את הנאמר, שגם אם צדיק אומר על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל, יש לקיים את מאמרו, ולעולם אבל לעולם לא מפסידים מכך!
 
 
(מתוך "שעה טובה") 

כתבו לנו מה דעתכם!

1. יניב

כ"ב כסלו התשס"ט

12/19/2008

איזה יופי!!! אנחנו בידיים טובות! בידיים של ה’!!! ברוך ה’ שנתן לנו את התורה ואת החכמים!

2. יניב

כ"ב כסלו התשס"ט

12/19/2008

אנחנו בידיים טובות! בידיים של ה’!!! ברוך ה’ שנתן לנו את התורה ואת החכמים!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה