אם השמש לא היתה שוקעת לעולם?

 

 

אתם יודעים מה היה קורה לעולם המושגים האנושיים אילו לא היתה שוקעת השמש אף פעם?

השמים היו ניבטים תמיד בהירים ומחייכים והאדמה היתה תמיד שטופת אור ומלאת צבע, אך תושבי כדור הארץ לדורות דורותיהם בטוחים היו ללא צל צילו של ספק, כי גבולותיו של "העולם" מצויים אי שם בגבולות גובה תעופתה של כל יונת כנף…איש לא היה חולם על כל אותם גבהים אינסופיים שממתינים מעל ומעבר לאותה שכבה כחולה ותמימה הנחשפים דווקא לאחר שקיעתה של אבירת האור והצבע!

רק שוקעת השמש ומיד מתגלים מרומים זוהרים ללא גבול וקץ, מרחבים שלא ניתן לסכם אותם בשום מספר, נוראות ופלאים, שמים שלא נגמרים…

ותארו לעצמכם מה היינו מגלים אילו היו גם הכוכבים כבים פתאום והזוהר המסנוור שלהם שוב לא היה מפריע למרחקים מרוחקים יותר ויותר להיגלות ולהיראות… (ראה ליקוטי מוהר"ן מאמר קע"ב).

ללמדך, שהמורה הטוב ביותר לאינסוף הוא דווקא החושך! ולא לחינם מרעידות המחשבות העמוקות ביותר, וגואים הכיסופים העמוקים ביותר דווקא בלילה, דווקא בשעות החשוכות ביותר של הלילה…"על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי"…"אזכרה נגינתי בלילה"…"נפשי איוויתיך בלילה"…

רוצים לראות דברים אחרים לגמרי?

כשדיברנו על שמש ועל כוכבים, דיברנו על משל בלבד. שהרי לאמיתם של דברים, מהו ההבדל בין גרגיר עפר של יום או על כוכב מרוחק של לילה? הלא הדבר כה גשמי הוא ואין ההבדל ביניהם, פרט להבדל יחסי אך לא הבדל של מהות. יכול אדם לדעת אל-נכון כי נתון הוא על גבי פירור אבק בין גבהים אינסופיים ולמרות הכל לחיות חיים גשמיים וסופיים נעדרי כל משב רוח אינסופית אמיתית.

כדי לגלות את הגבהים האינסופיים האמיתיים של החיים, חייבים לעצום עיניים מכל מה שהוא רק סופי.

 

"…כי כשרוצים להסתכל על התכלית שהוא כולו טוב, צריך לסתום את עיניו. כי אור התכלית הזה הוא רחוק מהאדם ואי אפשר לראותו כי אם בסתימת העיניים, שצריך לסתום את העיניים לגמרי ולסגרם בחזקה מאד, אף גם לדחקם בהאצבע כדי לסתמם לגמרי, ואז יוכל להסתכל על התכלית הזה. היינו שצריך לסתום את עיניו מחיזו דהאי עלמא לגמרי, להעלים עיניו ולסגרם מאד, לבלי להסתכל כלל על תאוות עולם הזה והבליו, ואז יוכל לראות ולהשיג אור התכלית הזה שהוא כולו טוב" (ליקוטי מוהר"ן מאמר ס"ה).

אתה באמת רוצה לחיות ולראות את מה ששם?

…רק אם תסכים לעצום עיניים מכל מה שכאן!

"כי האור הגדול והמופלג של התורה והצדיקים גדול אלפים ורבבות פעמים מכל העולם הזה והבליו, והעולם הזה כולו קטן ופחות מאוד נגד אורם הגדול, רק שהעולם הזה עומד לפני עיניו וחוצץ בפניו עד שאינו יכול לראות…אבל אם יסלק המפסיק הקטן מנגד עיניו, דהיינו שיטה עיניו מן העולם, ולא יסתכל על העולם, אזי יזכה לראות האור הגדול של התורה והצדיקים שמאירים בכל העולמות כולם באור גדול מאד.
וכן שמעתי בשם הבעל שם טוב שאמר: "אוי ואבוי! כי העולם מלא מאורות וסודות נפלאים ונוראים, והיד הקטנה עומדת בפני העיניים ומעכבת מלראות אורות גדולים…" (ליקוטי מוהר"ן מאמר קל"ג).

למה אנחנו לא מצליחים לחשוף את הפתרונות ולגלות את המוצא בנפתולי החיים, בתסביכי החברה, במבואות הסתומים שהעולם הגדול מוביל אליהם מכל כיוון?

למה אנחנו לא מסוגלים לראות גבוה יותר, רחב יותר, רחוק יותר?

למה אנחנו עיוורים כל כך?

כי אנחנו לא מוכנים לעצום עיניים.

אם נלאים אנו למצוא את הפתח, הרי זה רק בגלל שעינינו פקוחות לרווחה ומוכות סנוורים!

בכוחו של "הקבצן העיוור"

השאלה הגדולה נשאלת: כיצד ניתן לשדר את מסר האינסוף לתחתי תחתיות ארץ?
איך משכנעים תולעת שאכן יש משהו טוב יותר מחשיפת אוצרות במעמקי הצנון?…

"הקבצן העיוור", זה שמשכיל לעצום עיניים גם מול האורות הגבוהים ביותר לעילא ולעילא מן כולא, זה שלמרות היותו "זקן מאד", הריהו מסכים תמיד לא לראות את כל המאורות כ"יניק לגמרי" וכמי ש"לא התחיל עדיין לחיות כלל" (מתוך סיפורי מעשיות, מעשה משבעה קבצנים) – הוא יכול להזרים את קדושתו העצומה גם למטה למטה, גם למי שמתנסה בשמירת עיניים פשוטה…

והרי העצה היעוצה: אם ניזכר תמיד באותו "קבצן עיוור" ונתקשר אליו בכל לב ונפש – יהיה מצבנו אשר יהיה – נוכל גם נוכל לצלוח את הניסיונות כולם כשידינו על העליונה ועינינו העצומות חוזות עין בעין ביפה מכל, בנחשק מכל, ובגבוה מכל גבוה: בשוב ה’ ציון בימינו במהרה.

 

 

(מתוך אתר "אזמרה")