ברוגז עם הקדוש ברוך הוא?

 

 

על פניו אנו נראים משפחה רגילה לכל דבר. בן הזקונים שלי נהג מדי פעם לשאול לעיתים מדוע אין לנו דודים, והיכן סבא וסבתא שלנו. זו היתה שאלה במקומה, אבל תמיד אפשר היה להתנער ממנה בתירוצים שונים.

 

באנו מהולנד – ארץ הפרחים והשלום, מקום מרוחק ויפהפה. תמיד אפשר היה לספר על סבא וסבתא רחוקים וקשישים, האמת היתה שונה לגמרי.

 

אני זוכר את עצמי כיצד הגעתי להולנד. היה זה במסגרת טיול באירופה. הייתי אחרי שחרורי מצה"ל, צעיר שוחר הרפתקאות. צעירים כמוני נהגו ללכת למקומות רחוקים אחרים, מלאי מקסם שווא, אל המזרח הרחוק. אבל אני העדפתי להתחיל את המסלול שלי באירופה.

 

לא הייתי כמו כל התרמילאים הישראלים. באתי מבית מאוד מסוגנן ואלגנטי. אבי הינו מנתח לב בכיר, שכל עיסוקו וראשו בבית החולים. הוא ראה בכך שליחות מסוימת. אמא שלי היתה עורכת דין שלא הצליחה. היא היתה מאוד מתוסכלת מכך ואת התסכול שלה הוציאה בכך שדאגה לקנות לבית מידי שבוע רהיט חדש. היא גם נהגה לטפח את עצמה בשלל ביגוד שנהגה לרכוש במחירים גבוהים במיוחד, ואף היתה עסוקה בטיפוח חיות המחמד שלה. היו לנו כלב וחתול, ובסך הכלל, אני הייתי דמות נוספת, לא מרכזית במיוחד, שאיכשהו, גדלה.

 

טופחתי מאוד בתור ילד קטן ומהרגע שעמדתי על דעת עצמי ציפו ממני לגדולות, אבל לא בדיוק השקיעו. הייתי ילד בודד למדי, מצליחן בחברה בזכות הכסף והמעמד של הורי, אבל מרגיש אבוד בתוך עצמו.

 

ההורים דאגו לי לחינוך הולם. כל סדנא או קורס שרציתי ללמוד ועלו בהתאם, מומנו מידם הרחבה של הורי. לכאורה היה לי הכל – חדר פרטי, דמי כיס בשפע, אבל למעשה לא היה לי כלום.

 

מבחינה דתית היינו רחוקים כרחוק מזרח ממערב. היינו רחוקים כל כך, עד כדי כך שאפילו בבר מצוה שלי לא הלכתי לבית הכנסת כמו יתר חברי, אלא הסתפקתי במסיבת בר מצוה ובטיול משפחתי משותף לחו"ל. האדם היחיד שאני זוכר שהיה לו אכפת ממני באמת היה סבי, אבל הוא נפטר כאשר מלאו לי עשר שנים. מאותו גיל נשארתי בודד.

 

בשביל הורי הייתי צעצוע כשהתחשק להם, ומחדל וקושי כאשר נמאס להם ממני ומשגעונותי. אבא, כאמור, השקיע את כל מרצו בבית החולים ואמא בקניית חפצים ובתסכול מן העבודה שלה.

 

איכשהו, השנים נגררו וכשסיימתי את השירות הצבאי פניתי לטיול המסורתי, לפני שאפנה ללימודים.

 

כפי שאמרתי, להורי לא היתה בעיה כספית והם נתנו לי סכום כסף מכובד למדי שיספיק לטיולים וללימודים. קיבלתי מידי חודש משכורת יפה. כסף היה הדבר האחרון שחסר או שחסכו ממני, בעוד שאת הלב הם מעולם לא העניקו. אולי מפני שלא ידעו – זו הסנגוריה היחידה שאני מנסה ללמד עליהם כיום.

 

להולנד הגעתי ממש במקרה. התכוונתי לשהות שם יום אחד, לביקור והתרשמות מהמקום, וגיליתי שאני אוהב אותו מאוד. ביקרנו בבית חרושת מתקדם שייצר תרופות טבעיות, שהיו אז די נדירות, והתאהבתי בעבודה הזו כיון שהיה לי רקע ברפואה. על פי הידע שהפגנתי הזמינו אותי להישאר לעבוד שם. לא חשבתי פעמיים ונשארתי.

 

קיבלתי משכורת יפה והתפרנסתי לא רע. כשהורי שמעו על כך הם הגיבו, כדרכם, באדישות. אבא איחל לי הצלחה, ואמא דרשה שאתקשר מידי שבוע לספר לה על הצלחותיי. הם המשיכו לשלוח לי כסף בקביעות, אבל לעומת זאת, הטלפונים שלהם היו נדירים יותר. אני לא מתלונן, אבל פחות או יותר מספר את הרקע של הדברים.

 

עם הזמן הלך והתהדק הקשר שלי עם בעל המפעל, שבשלב מסוים גם קשר ביני לבין בתו. לאחר זמן קצר, חרגתי משיחת הטלפון השבועית היחידה שלי להורי וטלפנתי פעמיים בשבוע אחד. פעם אחת כדי לשאול מה נשמע, ופעם שניה כדי לספר להם שהתארשתי ושאני עומד להינשא בקרוב.

 

אמא שלי היתה המומה ושאלה אם אני באמת רוצה לקשור את גורלי בהולנד. "אם כבר בחורה מאירופה, אז למה לא מאנגליה?" שאלה בטון לא מרוצה. אבא שלי, לעומתה, הבין את המשמעות העמוקה של הדברים יותר ממנה. הוא בא מבית שהיו בו ניצוצות דתיים. אני זוכר שהוא סיפר לי פעם שאמו הדליקה נרות שבת. הוא היה ממש לא מרוצה מכך שאני עומד להתחתן עם אישה גויה.

 

"שהבן שלי יתחתן עם יהודיה!" אמר, "מה קרה לך? תחזור לארץ", נזף בי. אבל בקשותיו לא עשו עלי רושם. הוא איים שינתק איתי את הקשר, ואני בתמורה אמרתי לו שאם הוא ינתק את הקשר, אני לעולם לא אחזור ליהדות.

 

"אתה לא הבן שלי", צעק אבי וטרק את הטלפון, רגיל שאני ירוץ אחריו בגלל כספו. הוא לא הבין שהכסף פחות משחק כאן, והלב הרבה יותר דומיננטי. אבא אסר על אמא לדבר איתי. לכאורה, משפחתי שנטשה אותי הקלה עלי בהרבה את המעבר החדש.

 

גיליתי שבבית של הורי רעייתי יש חיים אחרים לחלוטין. חיי משפחה פורחים, אבא ואמא אוהבים המתעניינים בשלומנו, אחים ואחיות מתמסרים.

 

אני גדלתי ממש כמו שיח בר, בודד לחלוטין, ובזתי לכל הדרך של הורי. שמעתי בדרך עקיפה מחברים, שאבי התחיל לחבוש כיפה. הוא התקרב לדת, דווקא בגלל שאני נישאתי לגויה. הדבר הזה הצחיק אותי ותו לא.

 

הזמן שחלף עשה לי רק טוב. ירשתי את המפעל, וכבר הייתי אב לחמישה ילדים. אשתי היתה טיפוס חם מאוד, היא גידלה את ילדינו באהבה, ובסך הכל ראיתי הרבה נחת. את העבר שלי נעלתי בתוכי, ומעולם לא סיפרתי לילדי שאני יהודי מארץ ישראל, וגם ביקשתי מאשתי שלא תספר להם על כך. חשתי כאילו בושה.

 

ביום כיפור, היום היחיד שנהגתי לשמור כיהודי, הייתי עוזב את הבית והולך לבית מלון כדי שאף אחד לא ישים לב שאינני אוכל, או שהייתי סתם כך נעדר מן הבית. מכל השאר התנתקתי לחלוטין, ואגב, גם ביום כיפור הייתי מתחבט ביני לבין עצמי מדוע אני עדיין שומר על המנהג הזה, שכלל לא ברור לי דיו.

 

כך או כך, כשכבר היו חמישה ילדים, הגיע בני הבכור למסקנה שאני לא יליד הולנד. זה קרה בדרך מאוד מתוחכמת, ועד היום לא ברור לי אם ידה של אשתי היתה בדבר.

 

הבן שלי גדל, מלאו לו עשרים. הקשר שלי איתו היה קשר נפלא, קשר של אהבה וחום. היינו חברים ממש טובים. יחסית לקשר שהיה לי עם אבי, זה היה דבר והיפוכו, ממש שחור ולבן.

 

בגיל עשרים, ביקש בני בקשה לגיטימית – לדעת מאיפה הגעתי. סיפרתי לו שאני מישראל. הוא פקח עיניים ושאל אם אני יהודי מכל אותם הסיפורים. הרגשתי מאוד לא נוח. הבן שלי, הגוי, עומד מולי ושואל אם אני יהודי. אילו היה זה מישהו אחר, הייתי מכניס לו כמה מילים על אנטישמיות, אבל כאן, זה היה בני. ובכן, רק אישרתי את העובדה שאני יהודי.

 

לא ידעתי שהבן שלי התחיל להתעניין ביהדות שלי. הוא ברר את העניין ונודע לו שאני יהודי, אבל הוא ואחיו אינם יהודים. זה גירה את הסקרנות שלו והוא החל לבדוק אחר היהדות.

 

יום אחד הוא ניגש לאשתי וביקש ממנה שתדליק נרות שבת. אילו לא היה זה מגוחך הייתי פורץ בצחוק. הסברתי לו שהם אינם יהודים ולכן אין שום עניין שאישה גויה תדליק נרות לכבוד שבת. אז הוא ביקש שאערוך קידוש, כפי שעושים הגברים היהודים. משכתי בכתפי.

 

בני היה נבון וחכם, ולא היה לי ברור מה המניעים שלו. יום אחד הוא אמר לי: "אתה יודע אבא, בררתי את העניין, ומתברר שאתה בעצם יהודי לכל דבר ואנחנו גויים. אני לא יודע למה אתה מתכחש לאלוקים שלך. למה אתה ברוגז איתו? הוא מוכן לקבל אותך בתשובה בחזרה גמורה!"

 

הבן שלי, הגוי, מדבר איתי על חזרה בתשובה…

 

אילו חרדי היה ניגש אלי ברחובות תל אביב ומדבר איתי על חזרה בתשובה, ספק אם היה יוצא חי מן העניין. אבל כאן היה זה בני, וכנראה שלכן הטיתי אוזן לדבריו. בני, שאין לו שמץ של זיקה ליהדות שואל אותי למה אני ברוגז עם הקב"ה. למה אני לא מספר על היהדות שלי, למה איני גאה בה ומדוע אני מתעלם מן העובדה החשובה הזו. "הרי אלוקי היהודים אוהב את עמו", אמר לי בני, גוי גמור.

 

מילים כאלו לא שמעתי בהולנד זמן רב. האמת היא שמילים אלו גרמו לי לדמוע במקצת, שכן נזכרתי בדבריו של אבי לפני מותו. הוא התקשר אלי על ערש דווי ואמר שכל חייו לא ימחל לעצמו שהבן שלו התחתן עם גויה. שאלתי את עצמי אז, איך הוא ימחל לעצמו על כי התעלם ממני במשך כל חייו ומדוע הוא מצפה שאקשיב לו.

 

על ילדי הרעפתי תשומת לב מרובה, נתתי להם את כל כולי, דגם הפוך לגמרי ממה שראיתי. היה זה דגלי שנופפתי עמו כל הזמן.

 

עוד הוסיף אבי בשיחתנו האחרונה ואמר בקול חלוש, כי הוא מצפה שאכפר על הכתם שעשיתי לבית אבי. הבנתי ממנו שהוא רוצה שאעזוב את משפחתי וכלל לא תכננתי להיענות לו. יום אחר כך הוא נפטר, ואני בכיתי. בכיתי על כי תמה תקופה בחיי שלא תוכל להשתנות לעולם. חודשיים לאחר מכן נפטרה אימי.

 

וכעת, שנה לאחר פטירת הורי מגיע הבן שלי עם תובנות חדשות ביחס ליהדות. הוא התייחס לכך ברצינות רבה. הוא קרא את התנ"ך והתרשם עמוקות. הסיפורים עליהם גדלתי בגן, היו שגורים על לשונו בהתלהבות. הוא עשה צעד נוסף ופנה לעבר רב יהודי בהולנד שידריך אותו כראוי בדרכו. אחריו פסעה כל המשפחה, כולל רעייתי. הקטן היה בן עשר, וכל המשפחה כולה, הביעה ביום לא בהיר בשבילי, רצון להתגייר. זה הדהים אותי!

 

התחלתי לבדוק אחריהם. ככה, התחלתי אט אט, לקיים מצוות מתוך מחווה טובה עד שלבסוף גיליתי עולם אחר, שהיה כל כך קרוב אלי ושלא ידעתי ממנו, שהורי עשקו אותי ממנו. עולם פלאי ומופלא של השגחה פרטית, אמונה ואהבה אין סוף.

 

משפחתי היתה בטוחה בדרכה, ואשתי התכוונה להתגייר עוד לפני שחזרתי אני בתשובה שלמה. אני רק פסעתי אחריהם.

 

בסופו של דבר, אחרי חמש שנות חקירה ומאמץ, עלינו כולנו לארץ ישראל, משפחה שלמה של גֵרים ואבא יהודי.

 

זה הסיפור שלנו, בקצרה. כיום, אנו משפחה חרדית לכל דבר. בני הבכור הקים משפחה לתפארת, יש לו חמישה בנים עם פאות מסתלסלות.

 

אני מסתכל עליהם ותוהה ביני לבין עצמי אילו הורי היו בחיים, האם היו מוכנים שאחזור בתשובה. אין לי ספק שזה היה עדיף להם על פני היותי גוי, אבל עוד יותר אין לי ספק שכעת הם רווים מלוא נחת יהודית מלמעלה. צר לי על ההתנהגות הזרה שהתנהגתי אליהם לפני מותם. לא היה לי כל ערך למצוות כיבוד הורים. אני בטוח שכעת אני מכבד אותם בכך ששבתי ליהדות.

 

היום, ממבט לאחור, אני יודע שאם הייתי קשור להורי, לא הייתי נשאר בהולנד אלא מציית לרצונם לשוב לארץ, ומעולם לא הייתי מוצא את הדרך לתשובה שלמה. התגלגל גלגל חיי בצורה מעוררת השתאות, בה אני נמצא הרחק מבני משפחתי היחידים שלי – גופנית ונפשית – ומסרב לציית להם ולחזור לארץ, נשאר ומתחתן עם גויה. ודווקא משם צמחה הישועה שלי.

 

הרבה גלגולים עברה משפחתי ואני מעריך כל ילד שלי שעשה את הצעד הנשגב הזה, ובעיקר את רעייתי. היא זו שהובילה ביד רמה את כל המשפחה, תמכה ודרבנה בכל שלב. יש לי משפחה נפלאה ואני משוכנע שגם הורי מלמעלה מודים על כך.

 

אני מביט על המשפחה הנהדרת שלי וחושב איך הכל התחיל סתם כך בהולנד, במפעל של צמחי מרפא.

 

נפלאות דרכי ה’.

 

 

(מתוך "שעה טובה")