סוד קסמה של הסופגנייה
"סופגניות". אין מילה המסוגלת לתאר טוב יותר מאכל עם אופי כמו הסופגנייה. שחמחמה ועגולה, מציתה את כיסופי הנפש והערגה, הנה, חנוכה מגיע, הנה הסופגנייה...
ביום הראשון שהתחילו לברך בבית הספר "ותן טל ומטר לברכה" פרצו הילדים בסערה הביתה וקראו בהתרגשות: "אמא! יש כבר סופגניות בחנות!" (וזה קורה הרבה, אבל הרבה מאוד זמן, לפני חנוכה…)
אודה ולא אבוש, אף נפשי סערה עמם, שהרי סופגניות אלה מביאות בכנפיהן נוסטלגיה חמימה של ניחוחות, וזיכרונות ערבים של דמי חנוכה.
מראה פניהן העגלגל כמו מחליקים על דכדוכי נפש, ומרקמן התפוח מעשיר את הפנימיות.
"סופגניות". אין מילה המסוגלת לתאר טוב יותר מאכל עם אופי כמו הסופגנייה. שחמחמה ועגולה, מציצה בביישנות מהארגזים ומציתה את כיסופי הנפש והערגה, הנה, חנוכה מגיע, הנה הסופגנייה.
על פי ההתרגשות שבמפגש הראשוני איתה, נדמה כי לעולם לא נוכל להיפרד ממנה, נקנה ונאכל, נשלם וניטול, עוגה כזאת שהרגש יאפיל בה על הטעם.
אך לא כן.
מתחילים עם הביס הראשון, נוגסים ומלקקים את אבקת הסוכר המהול בריבה, ובדרך כלל נעצרים. זהו, יצאו ידי חובת סופגניות עד לשנה הבאה. מעטים מסוגלים לסיים את החצי, ובודדים מכלים אותה עד תום. ואין מאכל בעולם שכל כך הרבה מלל קלורי עם רגשות אשמה נסב סביבו.
האם היא טעימה? לא העיקר הטעם. אך מה שבטוח, כשחנוכה סוף סוף מגיע, חודשיים לאחר המפגש הראשון עם הסופגנייה, אף אחד כבר לא מסוגל להסתכל עליה, עושים פרצוף כזה של איחס, די נקעה נפשנו, ובוחרים לכרסם מלפפון עם הקליפה והמקלף ביחד.
יום אחרי חנוכה אי אפשר למצוא אותה בחנויות, נעלמה ואיננה, משל נזרקה לפח האשפה של ההיסטוריה וזיכרונה אבד לנצח.
הסופגנייה היתה מלכה ליום אחד, אחר כך משהבחינה שזהו, הרכינה ראשה, נחבאה אל הכלים, פינתה מקום לקרם-שניט והבורקס הנצחיים שנואי נפשה, ועמדה לה שותקת בקרן זווית, ממתינה להזדמנות. בשנה הבאה שוב תנסה את מזלה, שוב תתמודד על המקום הראשון בממלכת העוגות, שוב תתקבל בחום ובאהבה, אבל רק לזמן מוגבל. אחר כך תפסיד לטובת הוותיקות, תפסיד אך לא תתייאש!!!
סופגנייה היא לוזרית במלוא מובן המילה, עסוקה תדיר בלהפסיד ואף פעם לא מתייאשת. היא יודעת שהיא לא מוצלחת במיוחד. יש לה טעם של פריכיות אורז דיאטטיות, זאת אומרת, חלק ממנה לא מתוק וחלק מדי מתוק והטעם לא מתאזן, כך שהלועס, לעיתים מעווה פניו מתוך תפלות ולעיתים ממתיקות יתר.
אך קלוריות יש בה, בלי עין הרע, למכביר.
כמו קצפת שוקולד אמיתית אבל בלי האיכות. היא, בעצם, לא מצדיקה את קיומה.
מעולם לא שמעתי את הילדים פורצים בצעקות של שמחה כשהם מבחינים, בסביבות ט"ו בשבט, בחבילת מצות בחנות. או מתרגשים בשלהי תמוז כשמגלים לפתע ביצה בזוקה באפר. הם עוברים לסדר היום כאילו המצות והביצים הם חלק בלתי נפרד מהווי החיים.
אך לא כן עם הסופגנייה, דווקא בגלל שנכשלה וסיימה את תפקידה, ורק משום שהיה בה העוז והאומץ לרוץ שוב לבחירות ולהתמודד על המקום הראשון בממלכת העוגות, להגיש מועמדות על אף שעתיקת יומין היא וצורתה פרימיטיבית חדגונית, דווקא העובדות הללו מעוררות השתאות והתפעלות והמון הערצה.
כי נניח שהיו ממשיכים לאהוב את הסופגנייה גם אחרי חנוכה, נניח שפעם אחת הייתה בכל זאת מנצחת ונותרת על מדפי המגדניות לאורך כל השנה כולה, כי אז, קרוב לודאי, היתה מאבדת מהחיבה והסימפתיה וחום הלב, ומתגלגלת לה סתם כמו איזה רוגאלך או בייגאלך, לא עלינו, ותו לא.
ההפסד הפרמננטי הוא סוד ניצחונה.
מני אז מתקדם העולם בקצב של נפילות אימפריות. האימפריה העותומאנית, והאימפריה המונגולית, וקרתגו, ובית אומיה, ובית עבאס, והאינקה, והאצטקים, והליכוד ומפלגת העבודה, עד שדומה כי יותר אימפריות נופלות מאימפריות קמות. ואימפריות גדולות, רק אחרי שנפלו אנחנו מודעים לרוב גדולתן שהיתה. לפני כן לא מכירים בקיומן.
ולא רק.
ניצחון הוא הצעד הראשון לקראת התבוסה, פסגת ההר היא המדרגה הראשונה לעבר התהום, אין אדם מנצח פעמיים אלא אם כן איזה פיאסקו מביך מפריד בין ניצחון אחד למשנהו, ובכל מקרה בסוף הדרך תמיד ממתינה לה בשקט המפלה.
יוצאים מן הכלל המפסידנים. הם אף פעם לא – כי אין להם מאיפה. הם אף פעם לא מועדים – כי אין להם מהיכן. תמיד מנסים, תמיד משתדלים ותמיד מתאמצים, בלי להתייאש או להרים ידיים. לכן, תדיר שוהים הם בקו הניצחון. ניצחון של תבוסתנים.
זהו סוד קסמה של הסופגנייה וחידת שרידותה, ואין איש שדומה לה בעולם כלל.
י"ב טבת התשע"ט
12/20/2018
מתוק..
וואיי.. כמה שצחקתי.. מאמר "מתוק" תרתי משמע.. תודה לכותבת המוכשרת
י"ב טבת התשע"ט
12/20/2018
וואיי.. כמה שצחקתי.. מאמר "מתוק" תרתי משמע.. תודה לכותבת המוכשרת
ט"ז כסלו התש"ע
12/03/2009
מחמם את הלב. וכתוב בטוב טעם ישר כוח