על אויר ואוירה

האם מישהו חשב על כך, שלא כדאי להשאיר את השירה המושמעת בראש כל חוצות ואת הגורילות, הליצנים, המלכות והנסיכות בחוץ – ולא לאפשר לכל אלה לחדור לתוכנו פנימה?

4 דק' קריאה

שרה שוורצמן

פורסם בתאריך 25.12.07

האם מישהו חשב על כך, שלא כדאי להשאיר
את השירה המושמעת בראש כל חוצות ואת
הגורילות, הליצנים, המלכות והנסיכות בחוץ –
ולא לאפשר לכל אלה לחדור לתוכנו פנימה?
  
    
חודש אדר בפתח ופורים מתקרב בצעדי ענק.
 
אי אפשר לטעות או להתבלבל, עוד מעט יתחילו הרמקולים להחריש את אוזנינו בשירי ‘משנכנס אדר’ ו’עד דלא ידע’, עוד מעט כבר תראינה (ואולי אף נראות…) התחפושות הססגוניות ברחובות – גורילות ענקיות, נסיכות, ליצנים, ועוד ועוד, סלסילות ענק מלאות בכל טוב יתפסו כל פיסת מדרכה פנויה.
 
נסו לעבור על העיתונים שמופיעים בחודש זה ולקרוא את המאמרים הדנים בענייני חינוך. נמצא שם כתבות לרוב. חלק מהן תדברנה על הומור, על שמחה, על תועלתו של מצב רוח טוב ואולי גם על עניין המסכות והתחפושות ומה שמסתתר מאחוריהן.
 
האם מישהו נתקל פעם בעיתון שיש בו עצות מעשיות איך להכניס את השמחה לביתנו? האם מישהו חשב על כך, שלא כדאי להשאיר את השירה והזמרה המושמעת בראש כל חוצות ואת הגורילות, הליצנים, המלכות והנסיכות בחוץ – ולא לאפשר לכל אלה לחדור לתוכנו פנימה? לתוך הנפש שלנו ממש? לחוש את האווירה הזו כל הזמן? למה רק פעם בשנה?
 
או לחילופין, האם שאלתם פעם את עצמכם איך לגרום לעצמכם – לבני ביתכם ולסובבים אתכם – לחוש את אווירת החג (ולא רק בחג)?
 
סביר להניח שלא. מסתבר שגם אם היתה מופיעה כתבה כזו, היו הרבה נדים לה בראשם ומביטים בה בתימהון. "איך להכניס את השמחה הביתה?" לפני שהספקנו להסתובב, לפני שקלטנו שאנחנו בחודש אדר – פורים כבר כאן. המערבל עובד במרץ, בתנור נאפות עוגות וניחוחן מתפזר בבית כולו, הילדים, במרץ ובהתלהבות שלא ידענו מקיומם, מתעסקים בענייני תחפושות…
 
לעומת זאת, ניקח תקופה אחרת שבה עם ישראל שרוי בצער על חורבן בית המקדש – שלושת השבועות, תשעת הימים ותשעה באב. בתקופה זו נמצא כתבות רבות בעניין העצב, איך נחדיר בקרב ילדינו את הצער על החורבן? איך נסביר להם מה פירוש הגלות? ואיך בכלל נחוש את הכאב?
 
המסקנה הבלתי נמנעת היא, שכשמרגישים דבר, כשחשים אותו היטב, אין צורך בעצות וברעיונות איך להעביר את המסר לעצמנו ולסובבים אותנו. המסר פשוט קיים, מורגש בעצמות, אנחנו נושמים ונושפים אותו בכל רגע, והדברים איכשהו עוברים, אם נרצה ואם לא.
 
כך זה, לדוגמה, בחתונת בן משפחה. מישהו שאל פעם איך לרגש את בני הבית כשבן המשפחה מתחתן? מישהו חשב פעם שיש צורך בעצות, ברעיונות ובתחבולות איך וכיצד להעביר את השמחה לשאר בני המשפחה?
 
או לחילופין, כשסבא או סבתא – או אדם קרוב אחר ואהוב – שקשורים אליהם, הולכים לבית עולמם, גם אז מורגש הכאב והעצב היטב, בלי שנרצה משתררת בבית אוירה כבדה ועצובה.
 
כשאדם מרגיש היטב תחושות שונות – כמו עצב, שמחה, כעס דאגה וכו’ – אין צורך בעצות ל’איך להעביר את הדברים הלאה’, אין צורך ברעיונות או בשיטות מיוחדות, הדברים עוברים מעצמם ונחרטים בלב הסובבים אותו – קרובים או ילדים החשים זאת מהוריהם וכו’.
 
אתם שמחים לגלות זאת? רגע אחד לפני שהשמחה מפעמת בליבכם כדאי שתזכרו, לא רק דברים חיוביים נחקקים עמוק בלב הסובבים, גם תחושות שליליות, שלא תמיד היינו רוצים שילוו אותו וישפיעו על הקרובים אלינו, ופשוט חומקים להם דרך הדלת האחורית וחודרים מבלי שנשים אליהם לב.
 
גם לאופי יש מה לומר
 
גם לאופי הבסיסי יש מה לומר בנידון.
 
נדגים זאת בעזרת התא המשפחתי. בבית שבו שני ההורים הם טיפוסים עצובים משהו, ממורמרים ואף פעם לא שמחים, יכול לגדול ילד מלא רוח חיים, שמחה ואופטימיות, שכן הקב"ה חנן אותו במתנה זו והוא מחזיק בה בכבוד. למרות שהנתונים הסביבתיים שלו כאילו מבקשים שינהג אחרת.
 
יחד עם זאת, ולגמרי לא בסתירה לכך, בבית כזה, מרבית הסיכויים שרוב הילדים יגדלו פסימיים ועצובים, מכונסים משהו ומחפשים את הקושי המלווה כל דבר. דומה שמציאת נקודות הסבל, גורמת להם לסיפוק פנימי…ילדים שאין להם נטייה חזקה לאופטימיות יאמצו, מבלי לשים לב, את אופיים של הוריהם וידבקו בדרכם.
 
אז מה ניתן לעשות?
 
"מה הבעיה?" – ישיבו רבים, "נציג! נציג כאילו אנחנו שמחים, כאילו אנחנו מאושרים וכאילו לא חסר בעולמנו דבר".
 
אילו הצגה כזו היתה בעלת ערך – הן בחיי המשפחה, הן בחייו של הפרט מול סביבתו וכו’ – אין ספק שהיה זה פתרון קל ומוצלח, זמין ופותר בעיות רבות.
 
אין צורך להשתנות, אין צורך לעבוד על הרגשות או לעבד אותם, אין צורך לעבוד על המידות, אנחנו יכולים להמשיך בשגרת חיינו. יכולים להמשיך ולהיצמד לתחושות המוכרות לנו מאז ומתמיד, והסובבים אותנו – מה הבעיה? הם לא יודעים בכלל מה אנו חשים, הם ‘קונים’ את ההצגה וזהו.
 
אבל, לצערנו הרב, הפתרון הכל כך קל וזמין, אינו מציאותי כלל וכלל! אנשים, ובטח לא ילדים, קונים הצגות, הם רואים אותנו בכל מיני זמנים והתנהגויות, מצבים שונים בחיינו, שומעים דברים שנאמרים, לפעמים בלי מחשבה או בשעת לחץ, ויודעים מהן התגובות הטבעיות, אלו שמגיעות היישר מבפנים…
 
אז מה עושים? אין מנוס. אם איננו רוצים לקחת סיכון ולהשרות אוירה שלילית חלילה, אם איננו רוצים שהעצב, הדאגה או הפחד, יהיו בני לוויה קבועים ח"ו, עלינו לנסות לעבוד על עצמנו, להשתנות ולהתקדם.
 
נשמע פשוט…
 
נכון שזה נשמע פשוט, אבל כל מי שטעם את טעמו של הניסיון לעבוד ולעבד דברים, יודע שהדברים אינם כה קלים. מצליחים פעם, נכשלים פעמיים, קמים ונופלים שוב. נדמה לנו שהתגברנו על מכשול, ובזמני לחץ או מצוקה אנחנו מוצאים את עצמנו בנקודת ההתחלה.
 
אם כך, מה יעזרו לי הניסיונות וההשתדלויות? בסופו של דבר אני נמצא במקום הזה…
 
ההנחה הזו מוטעית מעיקרה. כי גם אם בזמני לחץ אנו ‘נופלים’ או חוזרים לנהוג בהתנהגויות המוכרות לנו מימים ימימה, זה לא אומר שלא התקדמנו.
 
נקודה חשובה נוספת שאנחנו מרוויחים מהתקדמויות אלו, שהסובבים אותנו קולטים את המאמץ, רואים את ההשתדלות, ויודעים שלא הכל מגיע בקלות. מעריכים את מאמצינו והשתדלותנו ואף מוכנים להשתדל ולהתאמץ עבורנו. יש משהו מאוד חזק בנקודה זו, מכיוון שכאשר אדם רואה את זולתו משתדל זה מעורר אותו לסייע לו בכל הנדרש, זה ממריץ אותו ומגביר את נתינתו. ואם מדובר בהורים מול ילדים – הרי שלימוד כזה חשוב לאין ערוך, זהו קניין נצח שהילדים יזכרו אותו עוד שנים ארוכות וטובות.
 
הגיע הזמן להשתנות!
 
קל לומר "כזה אני, מה לעשות?", קל להרים ידיים ולהתייאש, אבל כדאי לזכור שעם מודעות ותוך עבודה ומאמץ, ניתן ‘לנער’ מאתנו חלקים שלא קשורים אלינו רק איכשהו דבקו בנו, אפשר ‘לנער’ מעלינו את הדברים הללו, ואנחנו נהיה הראשונים שנרוויח.
 
ובינתיים, שיהיה לכולנו חודש אדר שמח, וחג פורים שמח!
    
  
(באיבות מגזין "שעה טובה") 

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

אם באמת כל כך טוב, אז למה הרבה אנשים נופלים ומתרחקים אם כל אחד נחשב בן יחיד לבוראו? את סוד הדבר מגלה לנו רבי נחמן מברסלב...