לאן נעלמו החיוכים?
זה מאוד מאכזב להתעורר בוקר סגרירי אחד ולגלות שבעצם בן הזוג איתו אנו חיים הוא, ככה, במילים עדינות הרבה פחות רגיש וקצת כעסן, אגואיסט, שתלטן... לאן נעלמו החיוכים?
נכון. זה מאוד מאכזב להתעורר בוקר סגרירי אחד (או שניים…או עשרה…) ולגלות שבעצם בן הזוג שאיתו אנו חיים (ומן הסתם איתו גם נצטרך לחיות בעשרים/ שלושים שנים הקרובות) הוא…ככה…במילים עדינות…לא בדיוק מה שחשבתי…לא רק שלא בדיוק…גם לא קרוב לזה…ובכלל…הוא אדם אחר לגמרי…הרבה פחות רגיש…וקצת כעסן…וקמצן…ולא מתחשב…אגואיסט…שתלטן…ועוד…וכו'…וכדו'…וגו'…
נכון. זה מאוד מאכזב.
אבל זה גם מאוד טבעי. ובריא.
זה קורה (כמעט) לכוווולם. אין בני זוג שמחשבה זו לא עברה בראשו של אחד מהם (או שניהם) לפחות פעם אחת בחיים.
זהו בעצם תהליך די פשוט וטבעי. וכך זה מתפתח. לאחר שהחצוצרות נדמו. והבזקי המצלמצות פסקו וכל התראראם הגדול נעלם. בני הזוג מתעוררים לחיים מלאים הבטחות. שני בני הזוג מלאים רצון טוב חדורי אמונה ובטחון מודים לקב"ה שזימן להם את בן הזוג המיועד להם, שפתותיהם ממלמלות תפילות ותשבחות לקב"ה על "השידוך המוצלח" וביחד, שלובי זרועות יוצאים אל המסע, אל החיים, ופניהם אל האופק הנראה בהיר מתמיד.
והחיים…כמו בחיים. יום רודף יום. לא קל ולא הכל ברור מאליו. מסתבר להם שקצב החיים הוא קבוע וכמעט בלתי ניתן לשינוי. לפעמים קשה וקצת משעמם. ולפעמים עצוב וקצת כעוס ואין מצב רוח. ויש גם קצת חילוקי דעות ואי הסכמות ואולי גם מריבה קטנה פה ושם (בעיקר פה..אבל גם כן…שם), וקצת "ברוגז", וקצת "שולם". חיים שגרתיים כמו שכולנו מכירים.
ואז (בעקבות מריבה לא שגרתית "קצת גדולה") מתגנבת אצל אחד מבני הזוג (או שניהם) מחשבה שבן הזוג אינו כל כך מושלם כמו שחשבנו/ רצינו/ ציפינו (הקף בעיגול את התשובה הנכונה ומחק את המיותר) ולפעמים מלוה את המחשבה הזו תחושה חזקה של החמצה. "אולי לא היינו צריכים כל כך מהר להתחתן" "אולי הייתי צריך/ ה להיות קצת יותר בררן/ ית" "אולי היא/ הוא לא המזל שלי".
ואז עומדים בפני בני הזוג כמה דרכי פעולה:
הפזיזים – הולכים מיד לרבנות
יום אחד הגיע העשיר של העיירה (שהיה מן הסתם גם קמצן גדול) אל הרב, והתחנן בפניו שיסדיר גט בינו לבין אשתו. לשאלת הרב מדוע הוא רוצה להתגרש, ענה העשיר כי אשתו השתנתה מאוד מאז הנישואין, היא בלתי נסבלת, הוא כבר לא אוהב אותה והיא… בזבזנית גדולה.
הרב ביקש ממנו לחזור שוב אחרי כמה זמן. אך עוד לפני שהגיע המועד, חזר העשיר שוב והתחנן אל הרב שלא ידחה אותו ויסדיר את הגט במהירות האפשרית. הרב שלא כל כך שמח לעשות זאת, לא יכל לעמוד בהפצרותיו ועשה נסיונות רבים לשכנע את האישה שתסכים להתגרש. לבסוף לאחר הפצרות רבות, פעולות שכנוע מתוכחמות והבטחות רבות הסכימה האישה להתגרש. ביום קבלת הגט ערך העשיר מסיבת הודיה רבת משתתפים על שהצליח סוף סוף להשתחרר מרעייתו 'המרשעת'.
כעבור זמן לא רב, התדפק העשיר על דלת ביתו של הרב כשהוא לבוש בגדי שבת וכולו קורן מאושר מנפנף בידו, מעטפה סגורה. "באתי להזמין את כבוד הרב לחתונתי" אמר היהודי בשמחה יתירה.
"מזל טוב", אמר הרב, "מי המיועדת, מה שמה?"
"חיה לאה בת אסתר" ענה היהודי מבלי למצמץ בעינו.
"איזה צירוף מקרים??" אמר הרב בהפתעה, "אם אינני טועה זהו גם שמה של אשתך הקודמת. נכון?"
"כן כבוד הרב זה לא רק שמה, זוהי אשתי הקודמת בעצמה".
הרב הנדהם לא יכל לעצור את צליל ההפתעה שנשמע מתוך קולו ושאל, "הרי אמרת שאינך יכול לסבול אותה… שאתה סובל ממנה… עשינו כל כך הרבה מאמצים לשכנע אותה שתסכים להתגרש… ועכשיו אתה מתחתן איתה בחזרה. מה קרה?"
"הגעתי למסקנה, כבוד הרב, שהיא כ'נישואין שניים' לא כל כך נוראה". אמר והלך לו לדרכו.
מאמרים נוספים בנושא:
מה שאישה רוצה
הבעל שאני צריך להיות
סוד הזוגיות המוצלחת
מועסקים לנצח
זה מרפא את הכל
שניים זה ביחד
זוג טוב עושה שיעורי בית
לומדים לאהוב
המתונים – ניגשים קודם לרב (או ליועץ)
היוֹ היוּ שני בני זוג שכל הזמן היו רבים, והיו צעקות בוקעות מחלונות הבית. יום אחד החליטה החותנת שהיא מתערבת והולכת "לעשות סדר". היא ניגשה אל רב ידוע וביקשה ממנו שיתערב וישכין שלום בין בני הזוג, והיא "כבר תשלם לו על כך ביד נדיבה!!!" העיקר שיהיה שקט. בני הזוג גם כן הסכימו. (זה בחינם! אז למה בעצם שלא יסכימו?)
בפגישה לאחר ששוחח עם שניהם, ביקש הרב לשוחח עם כל אחד מבני הזוג בנפרד. וקבעו פגישה נוספת. כשהגיעו הביתה, להפתעת השכנים וכל הסביבה, במשך שעה שלמה היה שקט. ומיד אחר כך שוב נשמעו צעקות מהבית, אבל הפעם קצת יותר מתמיד. החותנת הוזעקה והגיעה מיד. ניגשה אליהם ושאלה לפשר המריבה.
"הרב אמר שאני צודק", אמר החתן. "לא נכון" אמרה הכלה "הרב אמר שאני צודקת". מיהרה החותנת אל בית הרב (לא לפני שהפשילה שרוולים – עד מתחת למרפק) ושאלה: "כבוד הרב, האם זה נכון שהרב אמר החתן צודק?" "כן" אמר הרב "החתן צודק". "אם כך" אמרה החותנת "אז הכלה בודאי לא צודקת". "לא" אמר הרב "הכלה גם כן צודקת".
החותנת שלא ממש הבינה את עומק הדברים לאשורם, בכל זאת התעקשה להבין קצת יותר ממה שהיא לא הבינה בהשכלה ראשונית ושאלה בהתרסה "אני רוצה להבין כבוד הרב, איך יכול להיות שגם החתן צודק וגם הכלה צודקת? הרי זה בלתי אפשרי ששניהם יהיו צודקים?" סיכמה בנימה מנצחת. "נכון" אמר הרב במתינות ובשיקול דעת מופגן "גם את צודקת".
השקולים – ניגשים לרב ואחר כך לרבנות
…גם אם יש לאחד מבני הזוג (או לשניהם יחד "בלי שהשני יודע"…כמובן) "תוכנית סודית" להתגרש לאחר שאחרון הילדים יתחתן, הרי ברור שזה יקרה בעוד הרבה שנים. אם כך, אולי כדאי, עד אז לפחות, לעשות "שביתת נשק" ובמקום להסתובב בבית במשך עשרות שנים עם פרצוף חמוץ ודיכאון, בינתיים…לשמוח ולחיות בכיף, ואח"כ כשיגיע הזמן…נדבר…(ולו רק בשביל "הילדים"!!!)…
החכמים – מסתכלים במראה
באופן טבעי, רוב בני האדם "מאמינים" בלב שלם בצדקתם, והם "משוכנעים" כי הבעיה בביתם נעוצה בעובדה שבן הזוג "השתנה" והפך להיות בלתי נסבל.
ישנם גם מיעוט בני אדם ש"חושבים" כי ישנה אפשרות נוספת לפיה עיקר בעיות הזוגיות שלהם נעוץ באי הבנתם את נפש בני האדם ואי הכרתם את המניעים האמיתיים הגורמים להם לפעול. ישנם גם יחידי סגולה ש"יודעים" כי עיקר קשיי התקשורת בינם לבין בן/ת הזוג נעוץ בעובדה שהם עצמם אינם מכירים את המניעים האמיתיים למעשיהם ואינם מכירים את הטכניקות ודרכי הפעולה הנכונים הגורמים לבן המין השני ל"הוציא" לפועל את צדדי האישיות היפים שלו. להם גם ברור כי העובדה שהם "מסתדרים מצויין" עם "כל האנשים האחרים שהם מכירים" (כמו בני משפחה, חברים לעבודה וכדו') אינה מלמדת כלום על האישיות או מידותיו של בן הזוג.
דרכי פעולה
הדבר הטוב ביותר שבני זוג יכולים לעשות לטובת מערכת היחסים שלהם (ולטובתם האישית) הוא ללכת ליעוץ אצל בעל מקצוע ירא שמים ומיומן. ידוע כי להרבה אנשים יש רתיעה מלהחשף בפני אדם זר ולכן ממולץ לכל הפחות להתייעץ עם סמכות תורנית המקובלת על שני בני הזוג, כדי לשמוע התייחסות של צד שלישי, בעל נסיון לגבי חילוקי הדעות. בנקודה זו ראוי להדגיש (בקו אדום!) כי אסור בשום אופן "לשפוך את הלב" בפני אנשים לא אחראים ובודאי שלא לקבל "עצות" ו"רעיונות" מאנשים שאינם מוסמכים כמו למשל חברים ובני משפחה אשר "גם להם במקרה יש את אותה בעיה בדיוק (!!!)". זה עלול להוביל לאסון!
דרך פעולה נוספת, היא "עשה זאת בעצמך" דהיינו לנסות לפתור את הבעיה באופן עצמי על ידי ספרים, קלטות ו…הרבה רצון טוב. אומנם ישנם הרבה ספרים מצויינים!!! ושיעורים מוקלטים מעולים!!! ותוכניות רדיו רבות מעניינות!!! אך צריך לזכור את מאמר חז"ל בנושא זה "אין האסיר מתיר עצמו מבית האסורים", התמודדות ללא הכוונה מקצועית היא בבחינת "הדרך הארוכה" שאינה מובילה בהכרח לפיתרון הנכון (!), כי ברוב המקרים שיטה זו איננה עוקרת את הבעיה מן השורש אלא משמשת כטיפול קוסמטי בלבד. אחת הסיבות לכך היא העובדה שבני אדם אינם אוביקטיביים מספיק כדי להודות בטעויות של עצמם.
להמשיך כך – עד שהשני ישתנה
אפשר בהחלט להמשיך לחיות שנים רבות גם כשלא אוהבים וגם כשחושבים "אנו לא מתאימים". אבל צריך לקחת בחשבון את העובדה שכל זמן שמחשבת "אי ההתאמה" מקננת בראשו של אחד מבני הזוג יתקיים אחד משני התסריטים הבאים:
א. תמיד ישרור מתח בין בני הזוג, מתח שיבוא לידי ביטוי בקוצר רוח ועצבנות כלפי בן הזוג השני, ואפילו על דברים פעוטים חסרי חשיבות.
ב. באיזשהו שלב בחיים זה יתפרץ, וזה עשוי להיות אפילו בשלב מאוחר של החיים, שלב שבו כבר לא ידעו לזהות את מקור ושורש הבעיה.
להיפרד – עד לנישואין הבאים
הדבר האחרון שבני זוג צריכים לעשות כאשר ישנם חילוקי דעות ביניהם הוא "לפרק את החבילה", חילוקי דעות זהו דבר בריא ואסור שהם יהיו סיבה לפירוד. וצריך לזכור את הפתגם העממי היפה "כאשר בין בני זוג יש תמיד הסכמה, זה סימן שרק אחד חושב".
ישנם אומנם מקרים שבהם אין מוצא אחר וחייבים להפרד, אבל החלטה כזו כבדת משקל חייבת להתקבל על ידי (או לפחות – בשיתוף) גורם שלישי אוביקטיבי ומיומן. אדם מוסמך, אפילו כשהוא מגיע למסקנה שצריך להפריד בין בני זוג, הוא יעשה זאת רק לאחר שינסה למצוא דרכי פתרון יצירתיים "ולא קונבנציונאליים" וגם לאחר שייזום פרידה מלאכותית כדי שיוכלו להרגיש על בשרם את המשמעות של החיים בנפרד.
נקודה מעניינת נוספת שיש לדעת היא, כי רוב המומחים הגדולים טוענים, על סמך נסיון של שנים רבות, כי בני זוג שנפרדו והתחתנו שוב "נשואים שניים" נתקלו באותם קשיים בדיוק כמו בנישואין הראשונים, אותם חילוקי דעות אותם אי הסכמות עד לניואנסים הקטנים ביותר.
ישנם אומנם מקרים עצובים בהם באמת אין ברירה וחייבים להפרד. אבל, בני הזוג צריכים לדעת כי פרידה איננה פתרון טוטאלי, היא בהרבה מקרים בעיה בפני עצמה ואולי אפילו יותר גדולה, במיוחד כשיש ילדים.
להלן דוגמא אמיתית הממחישה עד כמה הפתרון הוא יותר פשוט מ"הבעיה".
זו לא בעיה
נעמה היא אמנית. יום אחד התקשרה לביתו של רב ידוע ומפורסם וביקשה ממנו שיעזור לה להתגרש מבעלה הנוכחי בעקבות חילוקי דעות רבים וחוסר אהבה. הרב התרשם שהיא מאוד חכמה ושוחח עימה ארוכות על ההיבטים השונים של החלטתה וביחד ניתחו את מצבה ואת הסיכויים שלה – בגילה עם שני ילדיה – להשיג את "אביר חלומותיה".
במשך השיחה הסביר לה הרב את חוסר הבהירות הקיימת בדר"כ בפני כל אדם הרוצה להקים בית חדש ובמיוחד כאשר מדובר ב'נישואין שניים', שהרי אף פעם אין לאדם ממוצע את הכלים ה"בטוחים" לבחון ולהחליט מי הוא בן הזוג המתאים לו ביותר. כל אחד יכול אומנם לקבוע קריטריונים מסויימים אך הסיכויים שמישהו יעמוד בהם אינם גדולים. בנוסף לזה היא צריכה לשאול את עצמה שאלות רבות וקשות, כמו למשל, האם בעלה החדש יסכים לקבל את עיסוקה כאמנית, מה יקרה אם ל"נסיך חלומותיה" יש גם ארבעה "נסיכים קטנים" משלו (דבר שימנע ממנה לתת לילדיה שלה את מלא תשומת הלב) וכן הלאה וכן הלאה.
בקיצור סיכם הרב בלשון חברמנית: "איך שלא תסתכלי על זה, אם תתגרשי יש סיכויים גדולים מאוד שתצאי מופסדת מכל הכיוונים". לאחר מספר שבועות התקשרה נעמה שוב לרב והודיעה לו חגיגית שמצבם השתפר מאוד וכי היא החליטה שלא להתגרש. הרב שלא היה מופתע כלל שאל: "מדוע?", והיא הסבירה:
"כבר מתחילת דרכינו המשותפת היו לנו הרבה חילוקי דעות ואי הסכמות, בשלב מסויים בחיינו – כנראה בעקבות מריבה גדולה – הגעתי להחלטה ש"גירושין" זה הדבר הטוב ביותר בשבילי. ומאז ועד לשיחתי עם הרב, כל הזמן הייתי עסוקה בלחפש בהתנהגותו של בעלי דברים שליליים שיצדיקו את הגירושין.
לאחר השיחה עם הרב הבנתי כי "המציאות" מנצחת אותי והאמת היא שהדבר הטוב ביותר בשבילי ובשביל ילדי הוא: להמשיך לחיות עם בעלי הנוכחי! כאשר המסקנה הזו הגיעה אל תודעתי באופן מוחלט היה לי קל יותר לקבל את העובדה שבעלי הוא מחצית נשמתי, הוא שותפי לחיים ו…זה. מה. יש. ואז פתאום, התחלתי לראות צדדים חיובים ויפים באישיותו בהתנהגותו ובמעשיו. אני לא יכולה לומר שכרגע הכל מושלם אך בהחלט אפשר לומר שהמצב אצלנו בבית הוא חיובי והאוירה נעימה".
בנקודה זו אפשר לסכם ולומר שאם נעמה עוד מתחילת נישואיה היתה חדורה באמונה ובטחון שבעלה הנוכחי הוא המיועד לה משמים ללא שום הרהורים ודמיונות יכלה לחסוך לעצמה ולכל משפחתה הרבה כאב ראש ועוגמת נפש.
הכל דמיונות
נעמה איננה מדומיינת. היא מאוד מציאותית. בכל אדם יש הפוטנטציאל להגרר למצב הזה. מוח האדם, כמו הלב הריאות ואיברים נוספים נמצא בפעילות מתמדת כמעט ללא הפסקה במשך כל החיים. הפעילות של המוח באה לידי ביטוי בשני היבטים: ההיבט הפיזי – הפעלת איברים ומערכות פנימיות, וההיבט הרוחני – מחשבות ודמיונות.
המחשבות הן פעילות אקטואלית של המוח בדברים מוחשיים עכשויים, כמו למשל, החלטה לפעול או שלא לפעול בהתאם למציאות הקיימת וכדומה. הדמיונות, לעומת זאת, הן פעילות של המוח על פי נתונים אמיתיים הנמצאים במאגרי הזכרון (כמו למשל פנטזיות וחלומות). המעבר ממציאות לדמיון הוא מעבר פשוט וקל ובלתי מורגש. ברגע שאדם לא חווה את המציאות כפי שהיא מתרחשת לנגד עיניו, הוא נמצא בעולם הדמיון.
אם נעמיק לחשוב בנקודה זו נגלה כי כל פעולותיו של האדם המבוססות על תכנון וחשיבה מוקדמת, הן פעולות הנובעות מרצף של דמיונות (אומנם הם מבוססים על דברים מציאותיים, אבל ברגע זה הם דמיונות), כך שפעולת האדם ברגע מסויים זה בעצם סך כל המחשבות והדמיונות הנמצאים בראשו ברגע נתון.
בנפש האדם ישנם מנגנוני סינון, המנפים ומקטלגים את המחשבות והדמיונות הללו לפי נושאים תחושות ריחות וטעמים. פעולות קטלוג אלו חלקן נעשות באופן רציונאלי מחושב ומכוון, וחלקן באופן לא רציונאלי. זה, כמובן, נעשה אצל כל בן אדם בדרגות שונות בהתאם ליכולת המנטאלית בה חנן אותו בורא עולם. המציאות והדמיון עשויים להחליף תפקידים בצורה כמעט בלתי נתפשת לחלוטין, כך שהרבה פעמים אנחנו מנתחים את המציאות באופן דמיוני ובמיוחד ברגעים של עייפות או כעס.
חז"ל קובעים באופן נחרץ כי רוב רובן של הבעיות והקשיים שיש לאדם בחייו החברתיים בכלל ובחיי הזוגיות בפרט נובעים מדמיונות (ולא דברים אמיתיים!!!) (חובות הלבבות). זו גם הסיבה שבנושאים אלו מאוד מומלץ להתייעץ עם אדם מוסמך, כי ברגעים של כעס או נגיעות אישיות קשה לאדם לדעת האם המציאות כפי שהיא נתפשת בעיני רוחו ברגע זה, היא המציאות האמיתית או מציאות דמיונית.
לפתור את הבעיה
כפי שנאמר, הדרך הנכונה ביותר לפתרון בעיות ב"שלום בית" בין בני זוג, היא על ידי יעוץ והדרכה של אדם המתמחה בנושא. קוראים שהחליטו לגשת ליעוץ "כבר מחר בבוקר" אבל רוצים עד אז רק "לישון על זה" יכולים בינתיים לחשוב על הנקודה הבאה:
ברוב המקרים בן הזוג השני לא השתנה כלל, אלא, בעקבות שינויים רגשיים שיש לנו כלפיו השתנתה גם נקודת ההתייחסות שלנו אל הדברים שהוא אומר או עושה. כל זמן שהיתה בינינו אהבה וחיבה – מעשיו של השני נראו לנו באור חיובי (אפילו בדיחות טפשיות נשמעו מצחיקות), ואילו כאשר התחושות הרגשיות שלנו כלפיו השתנו, השתנתה גם נקודת ההתייחסות שלנו, ואנו יותר ביקורתיים.
חז"ל בלשונם הזהב מתמצטים את הנקודה הזו (ואת הכתבה כולה) במשפט הידוע (סנהדרין ז, ע"א): "כשאהבתנו היתה גדולה יכולנו לחיות בבית עם חדר אחד, כשהאהבה נעלמה אפילו ארמון עם מאה חדרים לא מספיק לנו". (ובלשון הגמרא: "כי רחימתין הוה עזיזא אפותיא דספסירא שכיבן השתא דלא עזיזא רחימתין פוריא בר שיתין גרמידי לא סגי לן).
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור