על מנוחה ועל התפרקות

 

 

את הפסוק הקובע כי "אדם לעמל יולד" (איוב ה, ז) מקיים האדם הממוצע בן-דורנו בהידור רב. העליה המסחררת ברמת החיים ברחבי העולם גררה בעקבותיה את האדם למרוץ אינסופי אחר האמצעים לשיפור רמת חייו.

 

במאה האחרונה חל שינוי מהותי באורח החיים של אנשים, ובמקום חיים רגועים יחסית שהיו מנת חלקם של בני המאה ה – 19, באו חיים מלאים התרוצצויות ועצבנות להשיג עמדה, קריירה, עושר, נכסים וכו’ וכו’. בד-בבד עם זאת עלתה והוכרה החשיבות שבמתן פורקן מפעם לפעם למתח הנפשי שאדם נתון בו. כדי להבטיח המשך של פעילות גופנית ורוחנית, חייב האדם לעצור לפרקים לשם מנוחה והתפרקות מנטל העצבנות והמתח בו הוא שרוי.

 

אחת האפשרויות לתהות על קנקנו של אדם היא לבחון את הדרך בה הוא מתפרק. המקום אליו פונה אדם בעת מצוקתו יש בו כדי ללמד על מהותו. בשעת הצטברות מתח יכול כל אדם לבחון את דרגתו לפי הדרך שבה הוא מחדש את כוחותיו ופעילותו הנפשית.

 

לו יכולנו להתבונן בנפשו של אדם בשעת היווצרות מתח נפשי, היינו מוצאים כי הוא בא כתוצאה מפעילות מאומצת, מחשבתית או נפשית, הצוברת רשמים רבים בכמות או עזים באיכות, אשר אינם מספיקים להיקלט כראוי בהכרה ובתודעה. רשמים אלו עומדים, כביכול, צפופים ודחוקים על פתחי הקליטה של תודעת האדם ומבקשים להיקלט בתוכה פנימה, ועל ידי זה הם לוחצים מכל עבר. לחץ זה שנוצר על צינורות הקליטה, מקשה על כל קליטה נוספת של רשמים וחוויות.

 

הדרכים להרפיית מתח זה הינן בעיקרן שתיים: האחת – על ידי שהות מסוימת ומנוחה, והשניה – על ידי יצירת אפשרויות של קליטה מוגברת.

 

 

עוד בדורות קדומים, כאשר רוב האנושות היתה שקועה באלילות פרימיטיבית ביותר, ידע עם ישראל את סוד המנוחה שבשבת. אין ספק שלא למנוחה בלבד ניתנה השבת לעם ישראל. מאז ומתמיד ידע העם שהשבת, כשם שהיא יום מנוחה, כן היא גם יום קדוש, ואכן הוא השכיל למלא את השבת בתוכן רוחני ונעלה: זכר ליציאת מצרים" ו"זכר למעשי בראשית".

 

על ידי השביתה מכל מאמץ חומרי מתעלה היהודי ברוחניות, אך גם עקרון המנוחה והרגיעה כפשוטו כלול בה בשבת. ומתוך כך נובע הכלל: "שינה בשבת תענוג" – אף על פי שאין בשינה כשלעצמה התעלות רוחנית.

 

בימים בהם ניתנה תורה לישראל הביטו אומות העולם על עם ישראל כעל עם של עצלנים ובזבזנים המבזבזים 1/7 מחייהם ומשאביהם על דבר שאינו פרודוקטיבי. רק מתורת ישראל התגלגלה ההכרה לכל העמים בני התרבות בדבר החשיבות שביום מנוחה שבועי, עד שהוא הפך לנכס צאן ברזל של כלל האנושות הנאורה.

 

מה מתרחש בשעת מנוחה מעין זו? מרווח הזמן שנותן האדם לעצמו, שבו אין הוא קולט רשמים נוספים, מסייע לאותם רשמים שעד עתה עמדו "צפופים", להסתדר כראוי במקומות קליטתם, ועל ידי זה להקל או לבטל כליל את הלחץ על פתחי הקליטה. זוהי צורת ההתפרקות מלחצים שעל ידי מנוחה.

 

לסוג זה של התפרקות נוכל לשייך גם את האופן שבו האדם נופש על ידי טיול. ידוע גם כי אנשים מתפרקים ממתח נפשי על ידי עיסוק במלאכת-יד או באומנות. התרכזות במכחול ובבד הנעשית מתוך הנאה משכיחה מן העוסק בה את כל הטרדות האופפות אותו, והוא מכשיר עצמו לקליטה מחודשת של רשמים.

 

 

הרפיית לחץ נפשי תיתכן גם בדרך שונה לחלוטין והיא על ידי הרחבת פתחי הקליטה בדרך של התעוררות לשמחה וחדוות חיים. בדרך זו מזורז תהליך ה"אכסון" של רשמים ישנים, והם נקלטים יחדיו עם רשמים חדשים, והמתח פג מעצמו.

 

באור זה נבין את מאמר חז"ל: "לעולם ילמד אדם מה שליבו חפץ". אין זו נתינת היתר ורשות לאדם ללמוד את אשר יחפוץ, שהרי אין כל סיבה סבירה לאסור זאת אף לכאורה. יש כאן הוראת דרך יעילה לקליטת הלימוד. חפץ הלב פותח לרווחה שערי קליטה, ועל ידי זה נלקט הלימוד ביתר שאת. מסיבה זו, תופסת השמחה מקום מרכזי ביותר ביהדות, באשר בעטיה נפתחים אופקים חדשים להשגות רוחניות נשגבות.

 

עקרון זה של הרפיה ממתח הוכר גם על ידי העולם שאינו שומר תורה ומצוות, שהלביש לצורת פורקן זו את הכינוי "בילוי". (אגב, עיון במילון מלמד כי השורש "בלה" משמעותו – נרקב, נשחת מרוב שימוש, נבל הזדקן. ומכאן: בילוי זמן – העברת זמן והשחתתו על ידי בילויים, לפעמים זה מעורר מחשבות…).

 

השימוש בדרך המנוחה והמרגוע כפורקן, תובע זהירות לבל ייהפך הוא לבזבוז סיטונאי של זמן, אך יש בו מן החיוב, באשר בעקבותיו נקלטים הרשמים כשהם צלולים ללא תערובת רשמים חדשים. בעוד שצורת ההתפרקות השניה תובעת משנה זהירות לבל תהפוך להתפרקות גמורה מערכים רוחניים.

 

 

בדרך ההתפרקות וההתרעננות ניכר האדם, אם שורשי נטיותיו טובות הן אם לאו.

 

יש לך אדם הטרוד כל יומו בפרנסתו ובצרכי ביתו, נתון הוא במאמץ נפשי מוגבר. אך לעת ערב הוא נכנס לבית המדרש, מתפלל תפילה תמה בהשתפכות הנפש, ולאחר מכן שוקע בלימוד התורה. אדם כזה בא לביתו רגוע ושלו, וניכר בו שלמרות שאת רוב יומו הוא מבלה בעסקו, ובעניינים שבחומר, עיקר חיותו נובעת מעניניים שבקדושה.

 

לעומתו יש לך אדם, שכביכול שקוע הוא כל היום בעניינים שברוח כהטבה לזולת, או שהוגה דעות מחונן הוא וכותב מאמרים על דברים העומדים ברומו של עולם, אך אחר שעות המאמץ כאשר זקוק הוא להרפיית המתח, פונה הוא לבידור זול וקלוקל. הוכיח סופו על תחילתו, שהעיסוק ברוחניות אינו אצלו אלא מן השפה לחוץ, באשר את כוח ההתחדשות מוצא הוא דווקא בויתור על מותר האדם מן הבהמה.

 

מבחינה אובייקטיבית אין כל סיבה שסרט זול ימציא לאדם פורקן יותר מאשר קריאה מהנה במדרשי חז"ל או בסיפור חסידי. ואם בכל זאת חש אדם מסוים יותר הנאה מספר מפוקפק מאשר, להבדיל, משמחה של מצוה, אות הוא כי המערך הנפשי של אותו אדם נוטה אל הרע יותר משהוא שואף לטוב. והניסיון מלמד שכל דבר הנעשה בניגוד לרצונו של אדם מוסיף לו עצבנות יתירה על זו שקיימת אצלו מכבר, ואם מוצא אדם פורקן בבידור ובילוי זול, הוכחה מבוהקת היא, שזהו רצונו האמיתי.

 

זאת ועוד, מן הראוי לזכור שכיון שדרך זו של השתחררות מלחצים, גורמת לקליטתם של הרשמים ה"ותיקים" אגב החדשים. וכך נמצא, שאדם שרשמיו המעיקים עליו הינם רחוקים מן הקדושה ביסודם. אם צורת הפורקן שבחר בה, יסודה בקדושה, נמצא שכל חוויותיו נכנסות למסגרת של קדושה, ודבר זה כשלעצמו דרגה גבוהה הוא ברוחניות, והוא הדבר המכונה ביהדות: "חולין על טהרת הקודש", כלומר: קידוש החולין עד שגם הוא מתקדש. לעומתו, האדם הקולט את חוויותיו הרוחניות כשהן במעטפת בידור זולה, משפיל גם את אותם רשמים רוחניים שבו עד למינימום.

 

 

מבט חודר יותר מלמד אותנו כי לאמיתו של דבר אין בכלל שתי צורות של פורקן: זו שבמציאת מפלט תחת קורת גג רוחנית וזו של הבילוי הטפל. למעשה, רק זו הראשונה היא אמנם מועילה להתרעננות ולהתחדשות כוחות הנפש, השניה אינה אלא חיקוי, שככל החיקויים אינה יסודית ואינה ממצה.

 

כל המביט נכוחה יראה שכל התחליפים לשמחה של מצוה, על כל צורותיהם, אינם אלא גלולות הרגעה שכוחם יפה לשעה קלה, יחסית, אך אין פעולתם מועילה ומשפיעה לאורך זמן. הוא אשר אמר ישעיהו הנביא: "והרשעים כים נרגש, כי השקט לא יוכל, ויגרשו מימיו רפש וטיט" (נז, כ). כי כל דרכי ההתפרקות של רשמים, אמנם עוזרים לקליטת רשמים פנימה לחדרי הנפש, אך אינם יכולים לעולם לגרום ליישובם על הלב בצורה יסודית. חוויות שאין מקורן ברוח, אמנם גורמות הן לחדירת רשמים להכרה, אך להתעכל בתוכו לא יוכלו, והנפש לא תמלא, ולא תמצא בהן מרגוע לאורך ימים. יכול אדם להשתכר מרצון ולהתעלם מבעיותיו, אך בשלב זה, אף לא בעיה אחת תמצא את פתרונה. הנפש שהיא רוחנית ביסודה, לעולם לא תשבע מבילויים תפלים.

 

עדיין זכור לכולנו מראה החיילים שכבשו את ירושלים העתיקה ופנו אל הכותל המערבי להתפרק עליו בבכיות. כבר היו שניסו להקהות שגב אותו מעמד ולתרץ אותו בעייפותם של אותם חיילים ובצורך הנפשי שחשו לפרוק מעליהם את מתח הימים וזוועות הקרבות. אך למרות הכל, עובדה היא שלא מצאו אותם חיילים מקום אחר לפרוק בו את מטעני המתח שהיו להם, אלא אצל אותן אבנים עתיקות של הכותל המערבי. בכל מקום אחר הם לא בכו מתוך השתפכות כזו.

 

הרי זה בא ללמדנו, כי בעמקי נפשם קיימת, ביודעין או שלא ביודעין, השאיפה לחרוג ולהתעלות מעל חיי החולין. שנים רבות יכלו לחפות על שאיפה זו, על ידי בליעת גלולות הרגעה מסוג של בילויים מסוגים שונים וכדומה לאלו. אך בעת משבר עמוק ביותר, כאשר המתח הגיע לשיאו, והעיק בצורה שאין דומה לה, פינו כל התחליפים מקומם, לפורקן של אמת. זו ההתפרקות על ידי התרפקות על מקורות החיים עצמם, מהם אפשר לשאוב מלא חופניים עוז ורעננות.

 

צא וראה מה בין "סוף שבוע" נכרי לבין, להבדיל, שבת קודש היהודית. גם פגרת סוף השבוע נועדה מעיקרה למרגוע ולהתפרקות. אך דווקא ימים אלו ברחבי העולם הם המועדים לפורענות יותר משאר הימים.

 

בימי א’ ובמועדי הגויים מרובים הם מקרי הפשע וההתאבדויות משאר הימים. כמה מפליא שדווקא בימים אלו, שתפקידם להפיג מתחים נפשיים, פורצות מרבית מחלות העצבים. מנהיגי החברה הנכרית מנסים אמצעים שונים, כדי להתגבר על בעיית "ימי המנוחה". מנסים תוכניות מבריקות באמצעי התקשורת, מתירים פתיחת בתי הימורים, ועוד תחליפים מסוג זה. אך לשווא, הנפש לא תמלא. הגוי מתרוצץ ברכבו רצוא ושוב. גם בימי מנוחתו הוא עמל ומזיע, ואחרי ככלות הכל: "הרשעים כים נגרש, כי השקט לא יוכל".

 

ומה רב המרחק בין צורת חיים זו, לבין מנוחת שבת קודש שאצל בני ישראל. ללא מומחים ללא יועצים לחינוך חברתי, ממלא היהודי את שבתו בשמחה של מצוה, בסעודות שבת, בזמירות, באהבת רעים, בהתעסקות בתורה וגם במנוחת מרגוע. והתוצאה לא מאחרת לבוא, אכן, פורקן מושלם למועקות ולמתח!

 

בכל שבת מתחדש היהודי ומכין את כלי נפשו לקליטת רשמים מחודשים בימי החול הבאים. אין כיום השבת למניעת רגשות של תסכול, ולכוון את האדם לאיזון נפשי מושלם.

 

"מנוחת אהבה ונדבה, מנוחת אמת ואמונה, מנוחת שלום ושלווה והשקט ובטח…יכירו בניך וידעו כי מאיתך היא מנוחתם ועל מנוחתם יקדישו את שמך" (מתוך תפילת "מנחה" של שבת קודש).

     

        

(מתוך "עת לחשוב")