שחור זה יפה
לפתע, החברה שלי הסתכלה עלי ואמרה: "דבורה, את לא תאמיני לסיפור הזה. בשבת אחת אחר הצהריים, עברתי ליד שער מנדלבאום בדרך לכותל, וראיתי..." לא היה לו שום ספק...
לפתע, החברה שלי הסתכלה עלי ואמרה: "דבורה, את לא תאמיני לסיפור הזה. בשבת אחת אחר הצהריים, עברתי ליד שער מנדלבאום בדרך לכותל, וראיתי…" לא היה לו שום ספק איזה סיפור היא עומדת לספר לי.
דבר ידוע הוא, שאת הסיפורים המשפחתיים אפשר לספר רק לאחר שהם קורים, כשהילדים כבר גדלים ואז אפשר בהחלט להביט לאחור ולצחוק. הסיפור הבא הוא סאגה משפחתית אמיתית.
* * *
בשבת נעימה אחת אחר הצהריים הופתעתי למשמע הנקישות על דלת ביתי. זו היתה רבנית מבוגרת מהשכונה שבאה לקבל את פנינו על הצטרפותנו לשכונה. סידרתי את המטפחת, משכתי את הפעוט הצרחן שלי, ויצאתי החוצה כדי לקבל את האורחת שלי בגינה הקטנה שלנו. כמעט בכל פינה של הבית נמו את שנתם ילדים.
לגמנו תה ואכלנו מן העוגה שהגשתי וערכנו שיחה קטנה על…שום דבר, בעצם. פתחתי את השולחן המתקפל הקטן וערכתי אותו עם מערכת הכלים המובחרים שלי, בתקווה שהרבנית היקרה התעלמה מערימת הכלים מפלסטיק שנערמו להם ליד הכיור במטבח. באותו זמן חשבתי שהרושם הראשוני אותו אציג הוא בהחלט חשוב. הרי אף אחד לא צריך לדעת שאני בן אדם ושבעצם אכלנו (פוּי!) בכלים מפלסטיק.
רגע לפני שהרבנית היתה בדרכה החוצה לאחר הביקור, אדם זר הופיע פתאום בגינה שלי ואחז במה שאמור היה להיות שני ילדים שחורים בצווארם.
"את מכירה את הילדים האלה?" שאלה הרבנית.
"מעולם לא ראיתי אותם", מיהרתי להשיב, לפני שהבנתי שהם בעצם שני הילדים המתוקים שלי.
הילדים שיחקו במגרש הרחוק הגובל לבית שלנו, ליד שטח מגודר של העיריה שבו מבצעים תיקונים בכביש הראשי הסמוך אלינו. בזמן שהשומר החליט לנמנם קצת (אחרי הכל, זה היה יום שבת…) שני הילדים ניצלו את ההזדמנות והתקרבו אל הטרקטורים הענקיים שחנו במגרש. כשהם הבחינו במכל ענקי מאחורי אחד הטרקטורים, הם החליטו לטפס ולראות מה יש בתוכו.
המכל היה מלא בזפת נוזלית סמיכה. אחד הילדים ניסה להראות לאחיו כיצד הוא מצליח ללכת על שולי המכל מבלי ליפול, אבל הוא החליק לתוך המכל שהיה מלא בנוזל שחור וסמיך.
האח השני חשב שזה כיף אמיתי, אז גם הוא קפץ לתוך המכל אחרי אחיו. זה היה עניין של כמה דקות בלבד עד ששניהם התכסו בנוזל השחור הזה עד שלא ניתן היה להכיר אותם, רק לובן עיניהם אישר את העובדה שהם היו יצורים אנושיים.
הרבנית בחנה את שני הילדים מכף רגל ועד ראש, לפני שפנתה אלי עם מבט מלא רחמים. "האם זה קורה אצלך בבית לעיתים?" היא שאלה.
"ל…לא. זאת הפעם הראשונה. בדרך כלל הם מתנהגים יפה. הם ילדים טובים".
אחד האחים בעט באחיו ברגלו ושניהם צחקקו להם ביחד בהנאה.
"באמת חבל שהם הרסו כך את בגדי השבת שלהם", ציינה הרבנית כאשר ליוויתי אותה בדרכה החוצה. לא ניסיתי אפילו להסתיר עוד את ערימת הכלים מהפלסטיק שנערמה לה שם ליד הכיור…
באף אחד מספרי חינוך-ילדים שיש לי בבית לא ציינו מצב כזה (מה עושים ואיך מתמודדים…) שום אפשרות כזאת לא הוזכרה שם. הבנתי שזה יהיה מסוכן מדי להשאיר אותם כך עם הזפת על עורם למשך זמן רב, לכן שקלתי לקחת אותם לחדר-מיון הקרוב לביתי. אבל הרעיון להתהלך ברחובות מרכז ירושלים ולגרור איתי שני ילדים שחורים מצופים בזפת לא היה מראה מלבב כלל וכלל.
אז נזכרתי, שבאמריקה הקולוניאלית – בתקופת המושבות, היו מענישים את העוברים על החוק על ידי מריחת זפת והדבקת נוצות על עורם. אז אם זה כך, הסקתי, הזפת לא מהווה סכנה, אלא רק ליכלוך. כעבור מספר שבועות גיליתי שסופו של העונש הזה היה מלווה בדרך כלל במוות.
גרנו בבית ערבי משופץ, לא רחוק משער מנדלבאום. בימים שקדמו לאינתיפאדה, בכל שבת המוני יהודים עברו סמוך לבית שלנו בדרכם לכותל המערבי.
הילדים היו ספוגים בזפת, לכן לא הרשיתי להם ללכת על רצפת הבית. דלת הבית פנתה אל הרחוב הראשי, וקהל גדול של סקרנים ומשקיפים התאסף והציץ מקרוב על שני המלאכים שלי.
זה היה כשהשומר סוף סוף התעורר מתנומת השבת שלו. הוא הבחין בשער הפתוח ובשני ילדים שחורים מזפת, והתמונה מבחינתו היתה כבר ברורה. ברור שהיתה פה רשלנות מצדו.
"אין בעיה", הוא הסביר בעברית המגומגמת שלו. "אני אטפל כבר בהכל".
השומר חזר לאחר דקות ספורות עם ג'ריקן ענק מלא בנזין. הוא הורה לילדים להתפשט ולהישאר רק עם בגדיהם התחתונים ואז ניקה אותם מכף רגל ועד ראש. הכל, אבל הכל – נעליים, ציצית, כיפות – הושלך הישר לפח האשפה.
אני זוכרת בבהירות חדה כיצד התאסף לו מעגל של צופים שהביטו בשומר המסיר את הליכלוך השחור הזה מעליהם. כשאנשים התחילו לשאול לאן נעלמה אמא של הילדים האלה, שתקתי, והעמדתי פנים של אדם המתפלא בדיוק כמותם מהמצב. והילדים רק צחקו ונהנו להם מאותה סיטואציה.
בתוך כל ההמולה שהתרחשה בחצר ביתי והקהל שהתאסף, הבחנתי בשני זוגות צעירים שטיילו להם. שתי הנשים אחזו בעגלת התינוקות שלהן, צועדות להן בגאווה, בזמן הבעלים שלהן, כך זה היה נראה, מדברים ולומדים בזמן הליכתם. אחת הנשים ביקשה מבעלה לברר מדוע ישנה התקהלות גדולה של אנשים בחצר. שני הגברים חזרו מחקירתם כשהם צוחקים בהיסטריה, ושתי הנשים הצטרפו אליהם כאשר 'ממצאי החקירה' הובאו לפניהן. כל כך שמחתי שאף אחד לא זיהה אותי והבין שמדובר בילדים שלי.
באותו מוצאי שבת, בעלי ואני ניקינו את שאריות הזפת, והסיפור הזה תויק הישר בהיסטורית אירועי משפחתנו, לפחות כך חשבנו.
כעבור שנים לאחר המקרה הזה, פגשתי את חברתי באוטובוס. באותו יום הכבישים היו פקוקים מן הרגיל, כך שהיה לנו מספיק זמן כדי לשוחח על חיינו. השיחה שלנו עסקה בנושא הילדים, לכן התחלנו לספר אחת לשניה סיפורי ילדות עתיקים של ילדינו.
לפתע, החברה שלי הסתכלה עלי ואמרה: "דבורה, את לא תאמיני לסיפור הזה. בשבת אחת אחר הצהריים, עברתי ליד שער מנדלבאום בדרך לכותל, וראיתי…"
לא היה לו שום ספק איזה סיפור היא עומדת לספר לי. צחקתי מהתיאורים המצחיקים שלה על שני הילדים שהיו שחורים מהזפת, והזדהיתי עם אותה אמא 'אנונימית' ומסכנה, וכל הזמן התפללתי שהחברה שלי לא תבחין בדם שהחל להציף את לחיי.
אך למרות הבגדים שנהרסו כליל מהזפת והבלגאן הנוראי שהיה בבית, שני הילדים האלה גדלו בסופו של דבר. וכן, הם אפילו הפכו לחברים מן המנין בקהילתם. וכן, יש להם ילדים. ולא, אני לא מאחלת להם שהילדים שלהם יעשו להם דברים כאלה.
אחרי הכל, הנכדים המתוקים שלי מלאכים מושלמים. הם ל-ע-ו-ל-ם לא יעשו דבר כזה. נכון?
(מתוך ספרה של המחברת "לחצות את גשר הזהב")
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור