כל הילדים שלנו

 

 

את הסיפור הזה סיפרה לו דבורה, אחת החברות המופלאות שלי, היודעת לספר סיפורים מצידם הפנימי. והוא מפליא ומורכב, כפי שרק המציאות יודעת לטוות, ואין לו סוף ברור, כפי שרק המציאות יכולה להרשות לעצמה.

 

כשאנו מתיישבים לקרוא סיפור, אנו עוברים מין תהליך של רגרסיה, הגורמת לנו לצפות שדברים יסתדרו יפה, ונראה בהם את יד ההשגחה במוחש, וכל ההורים יפגשו את ילדיהם האבודים, וכל הנמצאים במצוקה יסתדרו ללא עזרת ‘ועד הרבנים’.

 

כך אנו מפצים את עצמנו על חוסר הוודאות של המציאות וממלאים את המצברים הנפשיים במנות מספקות של רוגע ובטחון. כיוון שכאן מדובר בסיפור הלקוח מן המציאות, יצטרך כל אחד לחבר לו סוף משלו. ברור הוא, שאיש לא יוכל לדעת מדוע אירעו דברים בצורה זו ולא אחרת. ובודאי שאין איש יודע תשובה לשאלה מדוע אותה תינוקת נעלמה, וילדיה אם ישנם, היכן הם היום?

 

* * *

 

היתה זו שעת לילה מאוחרת עת הונחה תינוקת רכה בזרועות אמה. רגועה לחלוטין מהבכי הראשון, עטופה בחיתולים עד לסנטרה הקטנטן, פגישה ראשונה – וכנראה גם אחרונה – עם אמה הורתה.

 

האחות, אישה גבוהה ודקת גזרה, הניחה לאם להטביע נשיקה על האפון הזעיר, ללטף בעדינות את הראש הקטנטן וללחוש באוזניים הרכות כמה מילים ראשונות שרק אמא יהודיה יודעת ללחוש. אולי ‘שמע ישראל’, אולי ‘תורה ציוה לנו משה’, אולי כמה מילים של חיבה מתוקות כדבש.

 

אחר כך התערבה האחות הגבוהה, נטלה את הקטנה, הניחה אותה בעריסת הזכוכית ופקדה: "עליך לנוח עכשיו, את צריכה לאגור כוחות לאחר הלידה, וגם התינוקת זקוקה להתאושש מן המאמץ", היא צחקה קלות מן הבדיחה של עצמה, עטתה שוב על פניה את סברם הנוקשה הרגיל ויצא מן החדר.

 

בית חולים אנגלי טיפוסי, ארבעים או חמישים שנה אחורה בלוח השנים הסבלני. אז כנראה די היה להם בצוות של שתי אחיות להשגיח על תינוקיה שלמה, שאכלסה עשרות עריסות קטנטנות.

 

ליל משמרת מתיש ושתי אחיות קרירות לא מספיק ערניות, תינוקת יהודיה הונחה בעריסה זרה, תחת שם שלאחר כמה עשרות שנים מן הנמנע היה לאתר, ולתוך עריסתה, לתוך שמה ולתוך חייה של משפחה שומרת תורה נכנסת בטעות גמורה ומטושטשת תינוקת גויה בהירת עיניים.

 

השהות בבית החולים היתה חוויה מכבידה, בנוסף לרגישויות הקטנות של יולדת יהודיה. ארוחות טריפה שריחן מרעיל את האוויר בחדר, ושכנה כושית במיטה הסמוכה, שהיתה אנטישמית בעליל, את ההחלטה לעזוב את בית החולים עוד בו ביום, זרז בנה בן השנתיים וחצי.

 

תינוקה של הכושית שכב על המיטה ממול. מופשט מבגדיו לפני אמבט. בן השנתיים פרץ בבכי מבוהל: "יש שם כלב שחור על המיטה!"

 

זה היה הסוף. עוד באותו היום, בטרם עברו שתים עשרה שעות מן הלידה, אספה שיינה גולדברג את חפציה, נטלה עימה את בתה הקטנה ונסעה הביתה.

 

חוה’לה הקטנה גדלה והתפתחה יפה, וככל שגדלה התחדד השינוי שבינה לבין בני המשפחה – המצח הרחב, האף הקטן והמחודד, שערות הפשתה החלקות, כל אלו עשו אותה שונה מן השאר. באופן טבעי, תמיד עוררה תשומת לב מיוחדת.

 

חוה’לה גדלה והיתה לנערה נחמדה, ממושמעת וחביבה, וכשמלאו לה שמונה-עשרה שנה, עזבה את הכל מאחור וברחה. אפילו אות חיים לא השאירה למשפחתה. לבריחתה לא קדם כל קרע פתאומי או אי נחת מתמשכת.

 

שתי נשים פגשו אותה לאחר מכן ברכבת, עם בעל גלוי ראש. מראה פניו היה יהודי בעליל, ושתי הנשים היו בטוחות כי אשתו הינה גויה מן ההיצע המקומי. הן לא הכירו את חוה’לה, שהיום כבר קראה לעצמה אווה, והרשו לעצמן להביע את סברתן בקול, לחלל קרון הרכבת, באידיש שאיש לא יוכל להבין. ‘לא חבל על הבחור הזה שהלך והתחתן עם ‘שיקסה’?’

 

הדוברת נתבעה מיד לשלם את מחיר מחאתה הפומבית. עיניים תכולות זועמות פילחו אותה כחרבות, והאישה היושבת מולה פרצה בצעקות: "לי את קוראת ‘שיקסה’? תתביישי לך! איך את מעיזה!" הסתבר, כי היא יהודיה, ובת למשפחה אורתודוכסית, מה שהסביר את שליטתה באידיש, ודווקא בעלה הוא גוי למהדרין.

 

* * *

 

"את רואה", אומרת לי דבורה, "גוי לעולם יישאר גוי. ילדה שהוחלפה בחדר התינוקות, גדלה כיהודיה בבית של יהודים שומרי מצוות, אנשים חמים שאהבו אותה בכל ליבם, קיבלה חינוך עוטף, שורשי, חוותה מקרוב חג ושבת, חיים של תורה וחסד וטוהר ותום, אבל היא לא שייכת, ודבר מכל אלו לא קיבע אותה לתוך הסביבה שאליה נולדה".

 

כך אמרה, לאחר ששאלתי אותה בסקרנות: "אז מה המסקנה שלך? מה בעצם רצית לומר לי בסיפור הזה?"

 

דבורה לעולם אינה מספרת סתם סיפורים. לסיפורים שלה יש לקח ומשמעות ואופי משלהם, והם לעולם אינם רגילים ומהדהדים בראש ימים ושבועות, ותמיד שופע עליהם אותו חן מיוחד של המציאות ההווה והלא מטורזנת.

 

"מה שאני רוצה לומר הוא", אומרת דבורה, "שאלה שכן באים, או באו בטעות ונשארו, יש להם משהו יהודי במקור, משהו משך אותם להישאר, ולהשיל מעל נשמתם היהודית את הקליפה הנכרית שעטפה אותה. ואת בטח תרצי מיד לשאול, ולמה הגיעה אלינו אותה אווה? מי יכול לדעת! גבהו דרכי שמים, אבל אני יודעת שאותה ילדה שהוחלפה, אותה ילדה אמיתית שנולדה לגולדברגים ההם, ונמצאת כיום בסביבה גויית, במשפחה גויית, תחת שם גויי, בטוחני שגם היא תמצא את דרכה חזרה, כי הסיפור הזה עצמו מוכיח, שכל אחד חוזר למקורו בסופו של דבר, כך שאחרי הכל, הוא איננו סיפר עצוב. זהו בעצם סיפור של תקווה".

 

"למה את מתכוונת?" שאלתי. נפתולי מחשבתה של דבורה שלי מי ידע.

 

כן. הרבה ‘חוה’לה’ אבדו לנו, בכל מיני דרכים משונות, בכל מיני תעתועי גורל, בכל מיני שואות פיזיות ורוחניות.

 

אבל אל דאגה. בסופו של דבר הם יחזרו, כולם, משהו תובעני בנשמתם יחזיר אותם אלינו, הם לא אבדו לתוך הקוסמוס, שאליו נשאבה אותה ילדה תואמת חוה’לה, כוכבת הסיפור שלנו. ואולי רק בשביל התקווה הגדולה הזו, היא עשתה את אותה דרך ארוכה ונפתלת אלינו, ובחזרה.

 

 

(מתוך מגזין "משפחה")