ופינו את היכליך וטיהרו את מקדשיך
זהו המסר של חנוכה, בל נטמא את עצמנו עם שמן טמא של יוונים, ברוחניות ובגשמיות, ושמן בכל מקום הינו רמז למוחין – האור המאיר של יהודי!
זהו המסר של חנוכה, בל נטמא את עצמנו
עם שמן טמא של יוונים, ברוחניות ובגשמיות,
ושמן בכל מקום הינו רמז למוחין – האור
המאיר של יהודי!
קדושה והיבדלות
"ופינו את היכליך וטיהרו את מקדשיך" (תפילת על הניסים). תמוה לכאורה, הרי היה מקדש אחד והיכל אחד, אז מדוע כתוב מקדשיך והיכליך, בלשון רבים?
כותב רבי נתן מברסלב זצ"ל: "כי היוונים טימאו כל השמנים בחינת שמן משחת קודש. היינו קדושת הדעת ועל ידי שטימאו כל המוחין לא היה אפשר לדבר שום דיבור של קדושה כי הדיבור כפי הדעת כמו שכתוב מפיו דעת ותבונה. והיה הנס על ידי השמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול (ליקוטי הלכות, אורח חיים, הלכות חנוכה ו, ב)".
עם ההקדמה הנ"ל של מוהרנ"ת זצ"ל, ניתן להבין את נצחיות תפילת "על הניסים" באופן ש"היכליך" – לשון רבים דווקא – היינו המוחין של כל יהודי ויהודי, אתר הנשמה הקדושה שהוא היכל הקודש של כל אחד מאתנו. "מקדשיך", איפוא, מרמז על קדושת היהודי בכללותה, שהיא תלויה על "השמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול", חתום כלומר שמור משום התבוללות עם גוי. כשם שחייבים לשמור את שמן המשחה בקדושה גמורה, כך חובה עלינו להישמר מכל השפעה טמאה.
חנוכה מלמד אותנו שקיומו של עם ישראל תלוי בקדושה, וקדושה תלויה בהיבדלות מוחלטת מכל השפעה של אומות העולם.
הגמרא מפליגה בחשיבות ההיבדלות מן הגויים. מסופר בגמרא (ע"ז עו, ע"ב): "סכין יפה שאין בה גומות, נועצה עשר פעמים בקרקע. אמר רב הונא בריה דרב יהושע – לאכול בה צונן. כי הא דמר יהודה ובאטי בר טובי הוו יתבי קמיה דשבור מלכא. אייתו לקמייהו אתרוגא. פסק אכל פסק והב ליה לבאטי בר טובי. הדר דצה עשרה זימני בארעא פסק הב ליה למר יהודה. א"ל באטי בר טובי וההוא גברא לאו בר ישראל הוא? א"ל מר קים לי בגויה ומר לא קם לי בגויה. איכא דאמרי א"ל אידכר מאי עבדת באורתא".
תרגום המעשה: רב יהודה ובאטי בר טובי ישבו לפני שבור המלך. הביאו לפניהם אתרוג. שבור המלך חתך פרוסה לעצמו ואכל, אחר כך חתך פרוסה נוספת ונתן אותה לבאטי בר טובי. שבור המלך חזר ונעץ את הסכין עשר פעמים בקרקע, חתך עוד פרוסה והגיש אותה לרב יהודה. באטי בר טובי נעלב ואמר לשבור המלך, וכי לא יהודי אני? שבור המלך הגיב, רב יהודה מקפיד על עצמו אך אתה לא, ויש מי שאומר שהזכיר לו את המעשה של אמש.
מהו המעשה של אמש? מסביר רש"י זצ"ל (שם), שמנהג הפרסיים למסור נשים לאכסנאים וכששיגרו אותן בלילה שעבר לשני אורחי שבור המלך, באטי בר טובי קיבל ורב יהודה לא קיבל.
שבור המלך, השליט הפרסי, כיבד מאוד תלמידי חכמים, ולפי המעשה הנ"ל, הפגין בקיאות בהלכה, שידע לנעוץ את הסכין שלו לפני שחתך דבר מה לרב יהודה. יש לדייק היטב שבאטי בר טובי לא מחה לכתחילה, אך התרעם ודרש את אותו היחס שמקבל תלמיד חכם רק לאחר ששבור המלך נעץ את הסכין עבור רב יהודה. לפיכך ענה לו המלך בחדות, ידוע שאינך מקפיד על טהרת יצועך, מה פתאום תקפיד על טהרת שולחנך! משמע, שיצוע הוא החמור ושולחן הוא הקל. אך לרב יהודה, הקל וחומר הוא הפוך: אם הקפיד על קדושת יצועו, בודאי יקפיד על קדושת שולחנו, משמע שיצוע הוא הקל ושולחן הוא החמור. שבור המלך אמנם גוי הוא, אך הוא מנהיג נבון ויודע להבחין בין אמת לזיוף. הוא גם השכיל לקלוט את הקשר בין אכילה מתוקנת ובין תיקון הברית.
בין אם קדושת יצוע חמורה מקדושת שולחן או ההיפך, הגמרא מקישה היקש גמור בין שתיהן, ללמדנו שקדושה היא קומה שלימה. אכן, שתיהן נקראות שולחן טהור: בעניין אכילה, נאמר ששולחן דומה למזבח, ש"שולחנו של אדם מכפר עליו" (ברכות נה, א). ובעניין יצוע, המשילו חז"ל לשולחן ולאכילה בכמה מקומות, כגון "חגרים מפני שהופכים את שולחנם ועושים מעשה בהמה" (נדרים כ, ע"א), או "לא ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר" (שם , ע"ב), וכאן בפרשתנו, "כי אם הלחם".
מכאן ניתן להבין מדוע חז"ל הקפידו כל כך על איבו (ע"ז לה, ע"ב), "איבו הוה מנכית ואכיל פת אבי מצרי. אמר להו רבא ואיתימא רב נחמן בר יצחק לא תשתעו מיניה דאיבו דקאכיל לחמא דארמאי".
איבו אכל פת מצרי בשדה ומשום כך גזרו חז"ל שלא לשמוע שמועה מפיו. לכאורה קשה, הרי התירו פת עכו"ם בשדה משום חיי נפש, ואיבו אכל בהיתר. עוד אפשר ללמד זכות על איבו, שאפילו בלי היתר, לא פשט איסור של פת בכל הקהילות, שטענו שזו גזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בו. אז למה חז"ל החמירו כל כך עם איבו?
יש להקדים ולציין שקיים דימוי מדהים בין טבילת בעל קרי, אחת מתקנות עזרא, ובין גזירת פת עכו"ם: בשני המקרים, יש מי שטוען שהן גזירות שאין הציבור יכולים לעמוד בהן. לגבי פתו של גוי, כותב רבינו נסים זצ"ל (ר"ן, ע"ז פ"ב, ד"ה איבו), "מהא שמעינן שאיסורו של פת כיון שלא פשט איסורו ברוב ישראל והיא גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה…אין מלקין ולא משמתין לעובר עליו אלא שמוכיחין אותו ואסור לומר דבר שמועה מפיו בבית המדרש…וכן נמצא בתשובת הגאונים ז"ל".
ובעניין תקנת עזרא, כותב רבנו נסים זצ"ל (ר"ן ברכות פ"ג, ד"ה כי אתא), "דעזרא תיקן טבילה דבעלי קריין והאיך היו יכולין לבטל תקנת עזרא ואית דאמר מפני שראו שלא היו יכולין הציבור לעמוד בה והנכון יותר שלא פשטה זאת התקנה בכל ישראל, ותקנה שלא פשטה בכל ישראל יכולין לבטלה, וכתב רבינו האי גאון זצ"ל דלא אמרינן ביטלוה לטבילותא אלא לגבי ק"ש אבל לתפילה אין מתפללין עד שירחצו".
יש מי שאומר שביטלו טבילת עזרא הן לקריאת שמע והן לתפילה, כמו הרמב"ם זצ"ל, וכל ראשי הישיבות שבבל תמהו עליו למה היה מקל כל כך, אך הרמב"ם זצ"ל העיד על עצמו "שמימיו לא ביטל אותה אפילו שעה אחת" (שם), וסיכם רבנו נסים זצ"ל שם שבכל מקרה "התפילה יותר מקובלת עם הטבילה".
נכון שעל פי דין, בעל קרי אינו חייב לטבול לפני תפילה, וגם מותר לאכול פת עכו"ם בנסיבות רבות. אך חז"ל החמירו על עצמם שלא לשמוע תורה מפיו של מי שאוכל פת עכו"ם. והרמב"ם, האר"י הקדוש ותלמידיו, הבעל שם טוב ותלמידיו, ובמיוחד רבינו הקדוש ננמ"ח רבי נחמן מברסלב, זכותם של כל הצדיקים יגן עלינו, הקפידו על טבילה משך כל ימי חייהם. קדושה היא לפני ולפנים משורת הדין, ומלוא קומה כאמור. שוב, נמצא היקש גמור בין קדושה לקדושה – בין טבילת עזרא, בחינת תיקון הברית, לבין גזירת פת עכו"ם, שעל שתיהן נאמר "גזרה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה". בן תורה המבקש קדושה צריך לדעת שאי אפשר להעלות על הדעת חיי תורה וקדושה מבלי לטבול תדיר, כל שכן מתי שנחוץ, ומבלי להימנע מאכילת פת עכו"ם.
הגאונים כאמור החמירו בשני המקרים, ואסרו להתפלל ללא טבילה, וגם אסרו לשמוע תורה מי שאוכל פתו של גוי. יתכן שטעמם של הגאונים זצ"ל הינו כפי שקיבלתי ממורי ורבי הגה"צ אדמו"ר נאי"ם ממעליץ שליט"א, שישנה קליפה חמורה לפת עכו"ם המעכבת את התשובה, ובעבור זה אסור לאכול פת עכו"ם בעשרת ימי תשובה (שו"ע או"ח סי' תר"ג, סע' א). יתכן גם לומר שהמשותף בין קליפת פת עכו"ם וטומאת בעל קרי, ששתיהן מעכבות את כוח הדיבור דקדושה, ולכן אסור להתפלל ללא טבילה ואסור לשמוע תורה מזה שאוכל פת עכו"ם. מכאן, שנדרש מבעל נפש דקדוק יתר על נשמתו, מבחינת בעל נפש יחוש.
מכל האמור לעיל, קל להבין את גזרת חז"ל, המקשרת קשר אמיץ בין קדושת הזיווג לקדושת אכילה, שלגבי פת עכו"ם נאמר (ע"ז לה, ע"ב), "מה ראו חכמים לאוסרה…משום חתנות", וגזרו איסור על "פיתן ושמנן משום יינן ועל יינן משום בנותיהן ועל בנותיהן משום דבר אחר" (שם, לו, ע"ב), דבר אחר, הכוונה לעבודה זרה, השם יצילנו. זהו הקשר בין קדושה לקדושה, שפשרה קטנה בקדושת האכילה עלולה לדרדר יהודי עד כדי נשואי תערובת וכפירה, חס ושלום.
זהו המסר של חנוכה, בל נטמא את עצמנו עם שמן טמא של יוונים, הן ברוחניות והן בגשמיות, ושמן בכל מקום הינו רמז למוחין. חז"ל הזהירו כאמור על שמנן ופיתן משום יינן ויינן משום בנותיהן, הוראה מפורשת שלא נבלע מאומה, ולו משהו מזערי, של חכמה ותרבות הגויים, על מנת לשמור על מוחין זכין, האור המאיר של יהודי, כן נזכה להישמר בקדושה, אמן.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור