מה מסמלים פירות החג?
ט"ו בשבט הגיע ואנחנו מוכנים עם מלאי הפירות לברכות והטעימות. מה מסמלים פירות החג? ומה המסר הנפלא המועבר לנו דווקא ביום שכולו חג לאילנות?
ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות. לא נהגו לציינו בקישוט הבית בענפי האילן, זמורות ועלים, אלא באכילת פירות האילן. מנהג ישראל תורה הוא, ולבטח צפון בו מסר ויש להפיק את לקחו. מה ביקשו רבותינו ללמדנו בכך שהנהיגו לאכול ולהנות מפירות האילן ביום חגו?
מכיוון ש"ומנהג ישראל תורה", כשם ששבעים פנים לתורה כך שבעים פנים ונימוקים למנהג, וכשם שלכל אחד חלקו בתורה, כך השגתו במנהג. הצדיק נמשל לעץ, כדברי רש"י הקדוש בעניין הוראת משה רבנו ע"ה למרגלים, לבחון "היש בה עץ אם אין", שיראו האם יש בה צדיק שמגונן על הארץ כפי שהאילן מסוכך על סביבותיו. ואכן, גילו לנו חז"ל שבאותה עת נפטר איוב ופסקה זכותו להגן עליהם. ומרעישים הדברים: הארץ, של ישראל היתה. יועדה לישראל מתחילת הבריאה. הן ידועים לכל דברי רש"י בתחילת החומש. אלא שהשהה את נתינתה "כי לא שלם עוון האמורי עד הנה", המתין עד שתתמלא סאת רשעותם, ויגיעו למצב בו איבדו את זכות הקיום. השחיתו דרכם בכל תועבות כנען, הדרדרו לשאול תחתית והכתיבו על עצמם "לא תחיה כל נשמה".
עתה נתבונן, מצד אחד ניצבים בני דור דעה, מקבלי התורה, עם ה', שהקטנה שבנשותיהם היתה גדולה מיחזקאל הנביא – מונהגים בידי משה רבנו, איש האלוקים, ענני כבוד סוככים עליהם ועמוד האש הולך לפניהם. הולכים הם לקראת הארץ המובטחת ארץ הקודש נחלת אבות. ומן העבר השני – עם מושחת שפשה בו הרקב ואיבד את זכותו לחיות עלי אדמות עקב תועבותיו. ואילו חי צדיק אחד בארץ כנען מגונן היה על בני עמו שהרשיעו – ועם ישראל, בני א-ל חי, דור דעה, לא היו מצליחים לנחול את ארצם. זה כוחו של הצדיק, זה כוחו של העץ המגונן על סביבותיו!
והלא דברים קל וחומר, אם כך גדול כוחו וכך גדולה זכותו להגן על עמים, שכל זיק רוחני כבה בהם והגיעו לתהום השפלות ועבדו עבודה זרה על כל הר ותחת כל עץ והפכו את "תועבות כנען" למושג, כמה יכולה איפוא זכותו של הצדיק לגונן על ישראל הקדושים, בני אברהם יצחק ויעקב, שאפילו ריקנים שבהם מלאים מצוות כרימון. כמה מגוננת זכותו על שארית ישראל האומרים "שמע ישראל", שזכות אבותם מסייעתם, וכבר אמר הכתוב "צור לבבי וחלקי אלוקים לעולם", ואמרו במדרש: שהקב"ה ליבם של ישראל, ושוכן איתם אף בתוך טומאתם. בנים אנו לבורא עולם. חביבים ישראל שנקראו בנים למקום ומצווים אנו על אדמתנו ומקיימים מצוות ישוב ארץ בכל רגע ורגע, על אחת כמה וכמה שהעץ פורש עלינו ענפיו ומסוכך עלינו וחוסים אנו בצילו!
ואם זה העץ, מה נאוו פירותיו! לא בכדי מעלים ישראל על שולחנם פירות שהשתבחה בהם ארץ ישראל, מברכים עליהם ונהנים מהם, ביום חגו של העץ – כי אין כמו הפירות להעיד על העץ. ארצנו נתברכה בשבעת המינים ככתוב (דברים ח): "ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש" (היינו דבש תמרים).
מה מסמלים הפירות עבורנו?
חיטה
רבותינו אמרו לנו שהברואים כולם משוררים בהוויתם (או שהכוחות הרוחניים הממונים עליהם משוררים כן) כמבואר במזמור "הללו את ה' מן השמים", והשיבולת משוררת "שיר המעלות, ממעמקים קראתיך ה'". והסביר רבנו המבי"ט זצ"ל, לפי שהזורע חיטה מאבד כביכול גרעיניה, ככתוב "הלוך ילך ובכה נשא משך הזרע" (תהלים קכו). מייחל גרעין החיטה השקוע במעמקי האדמה להגיח כשיבולת עטורת גרעינים רבים.
משלו חכמים משל: התבן המוץ והקש היו רבים זה עם זה, האחד אומר בשבילי נזרע השדה, ואילו חברו אומר בשבילי נזרע השדה. אמרו להם החיטים: המתינו עד שעת הגורן, ואנו יודעים בשביל מי נזרע השדה. כשנכנסו לגורן, בא האיכר לזרותה. נישא לו המוץ ברוח, נטל את התבן והשליכו לארץ, נטל את הקש לשריפה, נטל את החיטים ועשה אותן כרי. היו הבריות עוברות וכל מי שראה את הכרי נישקו, ככתוב "נשקו בר" (תהלים ב).
כך אומות העולם, אלו אומרות בשבילנו נברא העולם ואלו אומרים בשבילנו נברא. אמר להן הקב"ה: המתינו עד שיבוא יום הדין ואנו יודעים בשביל מי נברא העולם.
עוד נאמר (מדרש שיר השירים מדרש רבה, ז) – כשם שהאיכר יודע איזו כמות חיטים הוציא לזריעה ויודע כמה יבול עלה, כך ירדו ישראל למצרים במניין שבעים נפש, ועלו משם שש מאות אלף. כשם שאין מודדים את הסולת לבדה, אלא את החיטים בכללותן עם הסובין והמורסן, כך נכללים כל היהודים יחדיו – "מחוטב עציך עד שואב מימך" (דברים כט). וכשם שאפשר לעולם בלא פירות אחרים ואי אפשר לעולם בלא חיטים, כך אי אפשר לעולם להתקיים בלא ישראל אפילו שעה אחת, שלא נברא העולם אלא בשביל ישראל שיעסקו בתורה.
ולבסוף, החיטים סמל למזון הן, והמזון סגולה הוא לשלום בכללותו, כנאמר "בזמן שהפירות מועטין, מריבה בעולם – אדם נכנס לכרמו של חברו והוא אומר לו: מה אתה עושה בתוך כרמי? ורבים זה עם זה. אולם בזמן שהפירות מרובים בעולם, עין טובה בעולם ושלום בעולם. ובפרט, תלוי שלום הבית במזונותיו של האדם, כנאמר: "כאשר אוזלים המזונות מהכד, מנקשת התיגרה ובאה לבית", על כן אמרו חז"ל שהרואה חיטים בחלום, ראה שלום, ככתוב: "השם גבולך שלום – חלב חיטים ישביעך" (תהלים קמז).
גפן
הפסוק של הגפן ב"פרק שירה" הוא: "כאשר ימצא התירוש באשכול, ואמר אל תשחיתהו כי ברכה בו, כן אעשה למען עבדי, לבלתי השחית הכל" (ישעיה סה). פירושים שונים נאמרו על פסוק זה ולכולם עיקרון אחד: כשם שבאשכול יש חרצנים וזגים, שאינם ראויים למאכל כשלעצמם – אבל חלק הם מהאשכול בכללותו, טפלים הם אליו וכלולים בו, כך מצויים בעם ישראל צדיקים וצדיקים פחות, אף כאלו שכשלעצמם אין שווה להניחם, אבל כל זמן שהם נכללים בכלל העם, מרחם הבורא יתברך על כולם בזכות הצדיקים אשר ברכה בהם, ואינו משחיתם.
רבנו המבי"ט זצ"ל פירש, שכשם שאין בוחנים אשכול בוסר לאור מצבו הנוכחי, אלא רואים את התירוש אשר ימצא בו כשיגדל ויתפתח ויגיע לבשלות, ועל כן ממתינים בסבלנות ואין משחיתים אותו – כך מתייחס הקב"ה ברחמים מרובים לרחוקים מתורה ומצוות, שהם בבחינת בוסר, כי ידוע לפני בורא עולם שלבסוף ישובו אליו, הם או צאצאיהם, כפי שהובטחנו "כי לא ידח ממנו נידח".
עם ישראל בכללותו נמשל לגפן, כמו שאמרו חז"ל (חולין): "אומה זו כגפן נמשלה" כנאמר: 'גפן מצרים תסיע'. גם דרכו של העם נמשלה לגפן. כשם שאין נוטעים את הגפן באדמת טרשים, אלא מכינים בתחילה את האדמה כדי לקלוט אותה, כך בישראל נאמר: "גפן ממצרים תסיע, תגרש גויים ותיטעה, פנית לפניה ותשרש שורשיה ותימלא ארץ" (תהלים פ).
תחילה שהו הכנענים בארצם ובנו בתים, חצבו בורות ונטעו עצים, ואחר כך ירשו ישראל את ארצם ונחלו את יגיעם. ועוד: מה הגפן הזו אין נוטעים אותה בעירבוביה, אלא שורות שורות – כך ישראל הם דגלים דגלים, ככתוב: "איש על דגלו באותות לבית אבותם" (במדבר ב). כך במהלך הדורות, מה הגפן נשענת על עצים ישנים, כך ישראל נשענים על זכות אבותם, ככתוב: "וזכרתי את בריתי יעקב, ואף את בריתי יצחק, ואף את בריתי אברהם אזכור" (ויקרא כו). ומה הגפן נשענת על גבי קנה, כך ישראל נשענים על זכות התורה הכתובה בקנה.
תאנה
ב"פרק שירה" נאמר: "נוצר תאנה, יאכל פריה" (משלי כז). פירש רבנו המבי"ט זצ"ל: התאנים אינם מתבשלים כולם כאחד, אלא בכל יום לוקטים מהם את התאנים שהתבשלו. לכן, מי שירצה לאכול מהן צריך לנצור אותם ולעקוב אחריהן יום יום.
מקרא זה, "נוצר תאנה יאכל פריה", לא אמרו שלמה המלך ע"ה אלא כנגד דברי תורה. ואמרו על כך חז"ל (עירובין): למה נמשלו דברי תורה לתאנה? מה תאנה זו, כל זמן שאדם ממשמש בה מוצא בה תאנים, וזאת מכיון שאינן מתבשלות כאחת, אלא היום מעט ומחר מעט, וכל שעה ראוי לאכול מהן – אף דברי תורה, כל זמן שאדם הוגה בהם מוצא בהם טעם אחר.
עוד נאמר במדרש (במדבר רבה יב): למה נמשלה התורה לתאנה? שרוב האילנות – הזית התמר והגפן – נלקטים כאחת, והתאנה נלקטת מעט מעט, כך התורה – היום לומר מעט ולמחר מעט עד שלומד כולה.
ו"בילקוט שמעוני" נאמר: למה נמשלה התורה לתאנה? אלא שכל הפירות יש בהם פסולת: תמרים יש בהם גרעינים, ענבים יש בהם חרצנים, רימונים יש בהם קליפין, אולם התאנה כולה יפה למאכל. כך הם דברי התורה, אין בהם פסולת שנאמר: "כי לא דבר ריק הוא מכם" (דברים לב).
רימון
ב"פרק שירה" נאמר: "כפלח הרימון רקתך מבעד לצמתך" (שיר השירים ד). ופירש "המצודת דוד": הנמשל הוא על שופטי העדה, שהם פני הדור, שהמה ממולאים בכל חכמה ומדע, כרימון המלא בגרעינים – והם מסתירים את החכמה בליבם ואינם מתפארים בפני אנשים, כרימון שקליפתו נוקשה ואינה מסגירה את גודש הגרעינים שבפנימיותו.
דרשו חז"ל (ברכות נז, עירובין יט): "כפלח הרימון רקתך" – אפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון. ורבנו יוסף חיים זצ"ל מבגדד שאל ("בניהו" סוף מסכת מגילה): ממה נפשך: אם מלאים הם מצוות, אין הם ריקנים! ועוד, מדוע המשילו אותם דווקא לרימון ולא לגרעיני התאנה? והשיב: שהרימון אומנם נאכל כל תוכו – אבל למעשה אין גרעיניו נאכלים אלא אגב המעטה העסיסי שלהם, וכשלעצמם אינם ראויים כלל לאכילה. אילו יסחט מיץ הרימון, יושלכו הגרעינים ואיש לא יאכל אותם. מצוותיהם של הריקים שבישראל דומים כל כך לגרעין הרימון: יש כאן מעטה עסיסי נפלא של ברכה". נמצא, שמצוותיהם מצויינות לשבח ובורא עולם חפץ בהם.
הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ"ל כתב בספרו "אמת ליעקב" (חגיגה כז) באוּר נפלא על דימוי זה: דימו בפסוק את הריקנים כעצם הרקה בראש האדם. מדוע? כי אם נעיין בכל אברי האדם, אין לך אבר שנדמה שאין בו חיות והרגשה, כמו עצם הרקה הנוקשה. אם נאזין לכל אבר, נשמע את פעימות הלב ורחש הנשמה, נמצא פעימות דופק וחיות, רק האזנה לרקה לא תניב מאומה, ונדמה כי כשמה כן היא – ריקה וחלולה.
אבל לאמיתו של דבר, נהפוך הוא – מאחריה מסתתר מוחו של האדם וכל עיקרו, מחשבותיו ורגשותיו, אוצר זכרונותיו ומארג תקוותיו, הכל מצוי בפנימיות הרקה. כיוצא בה, פרי הרימון – כל הפירות ניתן להכיר מבחוץ האם מצוי בהם תוך עסיסי ובשל או בוסר ונוקשה, אפילו האגוז הקשה יקרקש. אולם רק הרימון אינו מסגיר במאומה את תוכו. מבחוץ נראית קליפת הרימון נוקשה כעץ, וכשמסירים אותה מתגלה פרי עסיסי וטעים. וזה הנמשל, גם הריקנים – אף אם נראים נוקשים ויבשים, דע שאין זה אלא מעטה חיצוני בלבד!
זית
"זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך" (ירמיה יא). מה ראה ירמיה למשול אבותינו לזית? מכיון שכל המשקין מתערבבים זה בזה, והשמן אינו מתערב אלא עומד. כך ישראל, אינם מתערבים עם אומות העולם.
דרשו חז"ל במדרש (שמות רבה לה) על הפסוק הנ"ל (ירמיה יא): נמשלו ישראל לזית – מה זית זה, עד שהוא באילנו (על העץ), ואחר כך מורידים אותו מן העץ ונחבט, ומשחובטים אותו מעלים אותו לגת ונותנים אותו במטחן, אחר כך טוחנים אותו, מקיפים אותו בחבלים, ומביאים אבנים וכובשים אותו, ואחר כך נותן שמנו. כך הם ישראל, באים אומות העולם וחובטים אותם ממקום למקום, חובשים אותם…כופתים אותם…ומקיפים אותם. אולם עם ישראל, עם קדוש הוא, עושים תשובה והקב"ה עונה להם.
הגאון רבי משה כלפון הכהן זצ"ל מג'רבה אמר (בענין השמן הצף בכל משקה ואינו מתערבב בו): לא זו בלבד שישראל נתונים למעלה מן האומות, אלא כל יהודי ויהודי, אם יתערבו בנפשו ונשמתו, מעשיו ואורחותיו, ממעשי הגויים, בסופו של דבר תצוף יהדותו מעל הכל כשמן הזה, ותתגבר על כל המידות הרעות שאימץ.
תמר
"דבש" האמור בשבעת המינים (דברים ח), דבש תמרים הוא כקבלת חז"ל (ברכות מא). וב"פרק שירה" נאמר שפסוקו הוא: "צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה". (תהלים צב). ופירש "המצודות דוד": כתמר יפרח – יעשה פרי בבנים ובבנות, כתמר הזה הפורח להוציא פירות.
רבנו יוסף חיים זצ"ל מבגדד אמר ("בניהו" מגילה יד) על דברי חז"ל: מה תמר אין לו אלא לב אחד (גזע מרכזי אחד בלא התפצלות ענפים), כך הם ישראל, יש להם לב אחד לאביהם שבשמים". ובארו: בכל העצים נחבאים הפירות בין הענפים והעלים, אבל בעץ התמר – מכבדות התמרים תלויות בקלח ונראות בלא שהעלים יסתירו ויכסו אותן. כך הוא הטוב שבעם ישראל, שאינו מוסתר ומכוסה על ידי היצר הרע, אלא ניכר הוא וגלוי לעין כל.
ועוד כתב: "למה נמשלו צדיקים לתמר? לומר לך: מה תמר זה גבוה מכל האילנות ופריו בראשו, ואין אדם יכול להשיגו אלא על ידי טורח רב לעלות לרום הדקל ולהשיר פירותיו – כך הוא הצדיק פריו בראשו, היינו בשכלו בו חושב הוא בדברי תורה, בעיניו בהן מעיין הוא בספרים הקדושים, ובפיו בו הוא לומד ומתפלל.
לא לתמר בלבד נמשל הצדיק, אלא: "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה". ושאלו חז"ל (תענית כה): אם נאמר "תמר" למה נאמר "ארז", ואם נאמר "ארז" למה נאמר "תמר"? והשיבו: יש בתמר מה שאין בארז, ולהיפך, התמר מניב פירות מה שאין כן הארז. והארז גזעו מחליף (אם קוצצים אותו הוא גדל מחדש) ולא כן התמר. לכן נאמרו שניהם, לומר שהצדיק עושה פירות כתמר, היינו זוכה לשכר עצום ורב, וגזעו מחליף.
על כך הקשה רבנו יאשיהו פינטו זצ"ל (אבי שושלת הצדיקים לבית פינטו): למה הוצרך לדמות את הצדיק לשני מיני פירות שיש בזה מה שאין בזה, הן יכול היה לדמותו לעץ שיש בו פירות וגזעו מתחלף, כגון אגוז או רימון? רבי יהודה צדקה זצ"ל תירץ על כך ("קול יהודה"): שהצדיק אינו עומד במצב אחד, אלא יכול הוא וצריך הוא להתאים את מידותיו לנדרש ממנו על פי התורה – לפעמים עליו להיות מתוק כתמר, ולפעמים חייב הוא להיות קשה כארז כשהשעה דורשת זאת וכבוד שמים מחייב. ולא רק הצדיק, אלא כל אדם נדרש לכך!
* * *
ט"ו בשבט ראש השנה הוא לאילן ומציינים אנו אותו בהנאה ובברכה על פירות אילן. והלא דבר הוא! הסבר לכך נמצא בהקדמת פירוש "הסֻלם" (לג) לזוהר הקדוש, בהסבר המזמור הראשון בספר תהלים, שם מבואר שהצדיק הוא "כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעיתו ועלהו לא יבול, וכל אשר יעשה יצליח. לא כן הרשעים, כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח". והסביר: בעולמנו גוברת החשכה כל כך, גובר הסתר הפנים וגוברים כוחות הטומאה, עד שגדולה המבוכה והתהיה: אין אדם יודע מה בליבו של חברו (פסחים נד), והאדם הרואה לעיניים אינו יכול לדעת מה בצד הקדושה ומה, חלילה, ההיפך. הן הנביא זכריה כבר מזהיר מפני מתחזים "הלובשים אדרת שיער למען כַּחֵש".
דוד המלך ע"ה נותן לנו את התשובה, "התורה, תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים" (סוטה יד) – רצונו של הבורא יתברך להיטיב עם ברואיו, ורצונו שברואיו ילכו בדרכו, להיטיב ככל היכולת ברוחניות ובגשמיות יחד! זו נקודת המבחן המבררת בין צדיק לרשע: הצדיק יונק בשורשיו ממימיה של תורה כדי לתת פרי ולהשביע מטובו, ואילו הרשע כמוץ הוא, מוץ יבש שאין בו תועלת לאדם, אשר תדפנו רוח ואינו קיים לעצמו עד כלותו.
זה המסר וזו ההדרכה: ברכת האילן בפירותיו היא בנתינתו והענקתו. מבחינה זו, אף האדם עץ השדה, ואשרי למי שטוען פירות ומועיל לאחרים – למשפחתו, לחברה ולעם כולו. לומד על מנת ללמד, מרבה במעשי צדקה וחסד, מאיר פנים ומרבה שלום בעולם. יהי רצון שוניתן פירותינו בעיתם וכל אשר נעשה נצליח, אמן.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור