בשנה הבא, רות

 

 

יום מאותם ימים אפורים מעצבנים, שבהם כל הפרוסות נופלות על הצד המרוח בחמאה.

 

…ושוב הלכתי לעבודה, ושוב צחקקו כמה תלמידות, וכמה אחרות החליפות פתקים וקריצות עיניים, והיה לי חשש כבד שאני הייתי מושאם.

 

…ושוב הגיע חשבון טלפון מנופח למרות שבחצי השנה האחרונה הייתי בתענית דיבור תקשורתית מטעמי חיסכון.

 

…ושוב חזרו על עצמם כל הדברים, ושאלו בדרך הפרובוקטיבית שלהם, בשביל מה כל זה???

 

ופתאום הופיעה עוד מחשבה מעצבנת מכפר העצבניה, וטענה ואמרה, איך שכחת שיש לך יום הולדת היום?

 

מי צריך יום הולדת, החזרתי אליה בזעף, במיוחד ביום מעצבן כזה.

 

השעה התאחרה והשמים הפכו אפורים גם הם, והדרך הביתה פתאום לא כל כך נהירה לי. הכל נראה חסר טעם, אורות הניאון הבוהקים על שלטי המסעדות בקרנות הרחובות, והרגליים נחפזות ברמזורים. המודעות על מופע ענק שבו מפעילים אנשים – אנשים אחרים. דירות למכירה, ומרפסות יפהפיות, וקורסים לציור במכינה לאקדמיה, ומישהו שקורא בכף היד את עתידך המנומר.

 

מה זה הלך הרוח המשונה הזה, האם הוא תוצר של אותו אוסף אקראי של מחברות בלי שיעורי בית, מעבדה בלי מבחנות, תלמידות בלי מוטיבציה, צחקוקים בלי טעם, ומשכורת שניכו ממנה 50% בגלל השביתה במס הכנסה?

 

ואולי זו אותה ציפור יום הולדת מנקרת, המגיעה בלי הזמנה לערוך אצלי ביקורת פתע, לבדוק את המאזן השנתי, ככה בלי שאזכור בכלל את הסיבה, מה זה משנה אם את זוכרת או לא, אומרת הציפור, העיקר שתעשי קצת סדר בתוך הבלגן החוגג אצלך פנימה.

 

אם כבר יום הולדת, אני ממשיכה להתעצבן לי להנאתי, מה עם זר ושקיות? ולמה לאף אחד לא ממש אכפת?

 

פעם נולדתי, אני מתחילה לשחזר לעצמי את מהלך העניינים, רק למען הסדר הטוב, ומה קרה מאז? מה שקרה זה לא ממש משנה, העיקר הוא מה צריך לעשות. ובכן, מהו הריטואל הקבוע? עלי לקום קודם כל לומר תודה על השנה הזו. תודה על שהיא היתה כל כך משעממת, ללא מאורעות חריגים חלילה, תודה שנותרתי שפויה בתוך הר הכביסות, הכלים המלוכלכים, הגיהוצים, הירקות לבישול, המבחנים לבדיקה, הטלפונים לעירייה, הנדנודים של בת הארבע, הטיטולים שצריך להחליף, החורים במכנסיים, התורים בסופרמרקט, החשבונות במכולת.

 

נו, אז אני מהרהרת איזושהי תודה, שבלונית, לאקונית, חסרת לחלוחית ומפורקת מכל שכנוע פנימי. לא בגרתי יותר בשנה הזו, לא עשיתי דברים אחרת מבעבר, לא הייתי טובה יותר, להוציא אי אילו תגובות מתונות שהקנה לי ניסיוני המר, לא ציירתי פרח ולא גיליתי גילויים מרעישים על עצמי ועל כוחות נפשי הכמוסים.

 

וכבר עוד פעם שבת. ועוד פעם ראש חודש. את החנוכיה רק העלינו וכבר הורדנו שוב. פסח עבר לא מזמן ושוב אנחנו פורשים לו שטיח אדום. הכל מתרחש כל כך מהר, שמישהו צריך לעצור לנו בנקודות עצירה משמעותיות כדי שנסתכל אחורה ונראה, מה בעצם הספקנו. שלא סתם הימים בורחים לנו. שלא התבגרנו על ריק.

 

בעצם, זה שהם בורחים לי מראה שהם היו עמוסים ודחוסים בעשייה. עשיתי כל כך הרבה דברים חשובים, הלכתי לפחות חמישים פעם לירקן, כיבסתי בערך חמש מאות מכונות. חידדתי שלוש מאות עפרונות. קניתי עשרה זוגות נעליים, כולל מגפיים וצעד ראשון. הכנתי בערך עשרים לחמים באופה לחם, מרביתם בחודש הראשון לרכישתו, לא כולל שבתות וחגים. צעקתי אלף פעם על חיימקה שלא ירביץ לבנצי. קראתי בערך חמישה פרקי תהלים, לאחר שבראש השנה החלטתי לקרוא לפחות שניים ליום. התפללתי על גלעד שליט, ועליתי בשני קילו.

 

עבדתי כל כך קשה כל השנה להפוך את עצמי ליותר משמעותית בשביל האנשים הקטנים שמסתובבים סביבי. התמונה הזו מורכבת מכל כך הרבה פרטים קטנים שמעשירים אותה, מפרים אותה, הופכים אותה למתחדשת בטובו כל יום תמיד. מדי יום היא מקבלת עוד קצת עומק, עוד טיפה של עובי, עוד כמה נקודות זעירות בקצה השערה של מכחול דק.

 

אלי! אתה ראית את התמונה הזו מראש, אתה ציירת את הסקיצה בשבילי. אתה מכיר אותי יותר טוב ממה שאני מכירה את עצמי, ושמסוגל אי מי על פני החלד להכיר אותי. אתה אוהב אותי יותר ממה שאני מסוגלת לאהוב את עצמי. ליווית אותי בפסיעותיי הראשונות. ידעת מראש את מסלול חיי, את בחירותיי, את מעידותיי, את המהמורות שבדרך. החזקת בידי כשעשיתי את פסיעותיי הראשונות בעולם. לא תמיד היה קל, והמבנה הנפשי המורכב שלי סיבך את הדברים עוד יותר. וככל שלמדתי לפתוח את ליבי אליך, לזרוק את עצמי כלפיך, עשית את נוכחותך מורגשת וכבדה יותר, אם כי לא מכבידה ולא מאיימת.

 

אני יודעת ברגעים בהם אני תוהה כי אני בידיים טובות. ואתה יודע את ההמשך של התמונה הזו, שרק את קצה אני רואה. אני פשוט עומדת קרוב מדי. אני פשוט מדי מרוכזת בפרטים. לפעמים הדרך שמצוירת בה מתפתלת, לפעמים היא סתומה. אבל בהגיענו לנקודת המפגש של הכביש עם קו האופק, היא מתרחבת ומגלה עיקול חדש.

 

אמרת שאשאל ממך, אז אני שואלת לב נקי מאי שקט, מצער, מעלבון, מפנקסנות, מעצלות, מאדישות. תן לי להעמיק את נוכחותי לתוך חייהם של כל האנשים שזקוקים לי. עזור לי להתמודד עם המשך הדרך. כל קטע, עלום הוא בפני עצמו, שונה, מתפתח, מתרחב. שום קטע דרך אינו מזכיר את קודמו.

 

אני סופרת את השנים, הן לא חולפות עלי ביעף. כל גיל מזמן את הדברים היפים שבאים דווקא אז ולא רגע קודם. כל שנה היא חד פעמית. אחר כך אני רוצה להביט לאחור בקצת צער ובהמון מלאות ולומר, עשיתי כל מה שיכולתי להפוך את השנה הזו למשמעותית.

 

הנה זו משאלתי מול הנר הדולק, בטרם אנשוף בו. מכאן ואילך, אנא, אחוז בידי ולווה אותי אל תוך השנה הבאה.

 

 

(מתוך "משפחה")