המשחק של ימי ילדותי

לפעמים תמהתי מה עושה הקשישה ההיא. האם היא התחילה לקנות לחם שלם? או שמא, חלילה, כבר איננה בין החיים, כמו ניסים?

3 דק' קריאה

מ. אילה

פורסם בתאריך 06.04.21

לפעמים תמהתי מה עושה הקשישה ההיא.
האם היא התחילה לקנות לחם שלם? או שמא,
חלילה, כבר איננה בין החיים, כמו ניסים?
 
 
לפני שנים רבות, בארץ לא רחוקה, ביקשה סבתא אחת מנכדתה לרדת למכולת ולקנות שתי חבילות מרגרינה, כיכר לחם, מלפפון בחומץ (לסבא אסור היה לאכול מלח) ושתי שקיות חלב.
 
נטלה הנכדה סל כתום וקלוע מפלסטיק, וירדה במדרגות האבן הרחבות מהקומה השנייה לחצר המרוצפת. היא המשיכה לפסוע לאורך הסמטה הצרה עד שהגיעה לרחוב הסמוך, שם, ממש בפינה, היא נכנסה מבעד לשני שערי ברזל ירוקים, דילגה מעל שתי מדרגות רעועות ומצאה את עצמה במין כוך קטן ואפלולי.
 
המכולת של ניסים.
 
מעבר לדלפק המיושן ישב לו ניסים, בעל המכולת, על ראשו קסקט אפור ודהוי, ובאוזנו תחוב עיפרון צהוב, לעוס מעט בקצהו.
 
"כן?" שאל ניסים.
 
"סבתא רוצה שתי חבילות מרגרינה", אמרה הנכדה.
 
ניסים הוציא ממקרר קטן ומרעיש שעמד לשמאלו שתי חבילות מרגרינה ושם על הדלפק.
 
"מה עוד?" הוא שאל לאחר שסיים.
 
"לחם שחור", אמרה הנכדה, וניסים נטל לחם שחור מן המדף, הכניס אותו לתוך שקית נייר לבנה ושם על הדלפק. אחר כך הוסיפה הנכדה וביקשה מלפפון בחומץ וגם חלב, והפריטים נוספו לערמה. בסוף עשה לה ניסים חשבון על פיסת נייר, היא שילמה וחזרה לבית סבתא שמחה וטובת לב.
 
למי שעוד לא הבין, הנכדה הזו היא אני, בכבודי ובעצמי, והסיפור הפסטורלי הזה לא התרחש במאה השמונה עשרה, אלא לפני למעלה מעשרים שנה, לא הרבה יותר…
 
פעמים רבות הייתי יורדת למכולת הקטנה של ניסים, שם בפינה, כדי לקנות מצרכים שונים לפי בקשתה של סבתי. לפעמים הייתי פוגשת שם אישה קשישה או שתיים, שראשן מכוסה במטפחת צבעונית הקשורה מתחת לסנטר. הן היו קונות חצי כיכר לחם בלבד, וניסים היה מעמיד את הכיכר על כן מיוחד ובוצע אותה לשני חצאים מדויקים.
 
"לא כדאי לקנות לחם שלם", הסבירה לי פעם אחת הקשישות. "רק אני ובעלי שיחיה בבית היום, וכמה לחם אנחנו כבר אוכלים?"
 
לאחר שקראתם את הקטע הקודם, תבינו מן הסתם למה משחק המכולת, המשחק האהוב עלי ביותר בימי ילדותי הרחוקים מרחק שנות אור מימינו אנו. היינו, כל ילדי המשפחה, מערימים קופסאות ריקות וכלי פלסטיק על השולחן הקטן שבחדר הילדים. אחר כך בחרנו את הזבן התורן. המאושר היה תוחב עיפרון מאחורי אוזנו ועומד מאחורי השולחן, עליו גם הוצבה קופה רושמת של משחק, שהיו לה אפילו מטבעות מיוחדים מפלסטיק, ומגירה הנפתחת בקול צלצול ונקישה. כל שאר הילדים היו מתמקמים בכל פינות החדר ובאים בתורנות כדי "לקנות" במכולת המאולתרת כל מיני מצרכים.
 
את החסר השלים כמובן הדמיון הילדותי המפותח…
 
עברו שנים, הנכדה בגרה, ניסים הלך לעולמו, ושערי הברזל הירוקים ננעלו על מנעול ובריח. את הקניות לסבא ולסבתא ערכתי אז במכולת אחרת, שהיתה במרחק כמה רחובות מביתם.
 
היתה זו מכולת גדולה, רחבת ידיים, והיא התהדרה בשם: מינימרקט. שם יכולתם למצוא, חוץ ממצרכי מזון וחומרי ניקוי, גם מברג או מסמרים, נורות חשמל, שרוכי נעליים ואפילו קוקיות לשיער. את החשבון היתה בעלת המינימרקט עורכת במחשבון גדול, שסליל נייר לבנבן היה נפלט ממנו, ועליו רשומים, ראו זה פלא! כל המחירים.
 
לפעמים תמהתי מה עושה הקשישה ההיא. האם היא התחילה לקנות לחם שלם? או שמא, חלילה, כבר איננה בין החיים, כמו ניסים?
 
הזמן, כידוע, אינו שוקט על שמריו, והנכדה, הלא היא אני, נישאה בינתיים. סבא הלך אף הוא לעולמו, ואת הקניות לסבתא התחלנו, בעלי ואני, לערוך בסופרמרקט הסמוך לביתנו.
 
עכשיו, מן הסתם, כולכם מרגישים בבית…אין צורך להסביר מהו, סופרמרקט, ואף לא לתאר את הגודל העצום, את מגוון הפריטים הנמכרים בו ואת מגוון האנשים המבקרים בו. סבתא היתה מכינה לנו רשימה, ואנו היינו מביאים לה הכל בביקור השבועי שלנו, כולל כמה כיכרות לחם ושקיות חלב, שאותם היתה מאחסנת במקפיא. כל המצרכים ארוזים היו בתוך שקיות ניילון מרשרשות, והסל הכתום, הקלוע, הפך לסל של כביסה…
 
לא אהבנו את הקניות הללו. קודם כל – המרחקים: בין מקרר מוצרי החלב למדף קופסאות השימורים, מפרידים בדרך כלל כמה קילומטרים! וחוץ מזה, אחר כך היה עלינו לעבור את סיוט הקופה. כי פעם, בעידן הקדום הזה, היתה הקופאית מקלידה את המחיר של כל מוצר לתוך הקופה הרושמת.
 
רק מאוחר יותר התחיל מרוץ הקודים. היום פשוט מניחים את המוצרים על הסרט הנע, והם עוברים תחת העין האלקטרונית הצופייה, והמחירים שלהם מוזנים הישר לתוך המחשב במהירות שיא. כי היום הקצב הוא זה שקובע…
 
פעם היה זמן למלא שקיות נייר חומות בסוכר לפי משקל, ולחתוך גבינה צהובה מתוך חבילה גדולה, ולפרוס כיכר לחם לשניים.
 
פעם גם היה זמן ללכת לשוק, לבחור תפוחי אדמה וגזר ואת סוג הדג מדוכן הדגים הניחוחי. פעם גם היה זמן לחכות לחשבון שנעשה אט אט, עם חשבונייה או עם עיפרון צהוב (שלפעמים היה לעוס בקצהו, כמו אצל ניסים), להוציא מן הארנק מטבע ועוד מטבע, למנות אותם בדייקנות, לשלם ולקבל עודף.
 
אבל היום כולם ממהרים ומעמיסים על עגלות הקניה חבילות סוכר ארוזות וכיכרות לחם פרוס בשקית. היום מטילים לעגלה אריזות סגורות של תפוחי אדמה וגזר ונוטלים מן המקפיא דג פרוס ונקי. אחר כך רצים לקופה ומעבירים את המוצרים מתחת לעין האלקטרונית, שולפים את כרטיס האשראי ומגהצים אותו, ואפילו לא צריכים לחכות לעודף.
 
בעוד שנים רבות, בארץ לא רחוקה, תבקש סבתא אחת מנכדתה לקנות לה שתי חבילות מרגרינה, כיכר לחם, מלפפון חמוץ ושתי שקיות חלב. הנכדה תשלוף מן הכיס מחשב בגודל של חפיסת מסטיק, תקליד לתוכו את הרשימה ותשלח בדואר אלקטרוני לחנות הממוחשבת. בתוך דקות מספר ידפוק השליח על הדלת ויביא את כל המצרכים הדרושים מן המחסן הקרוב. המחיר ייגבה כמובן, דרך המחשב, על ידי הכרטיס המגנטי, שיהיה גם כרטיס אשראי, גם כרטיס לקבלת שירותי בריאות וגם תקליטור של מוזיקה קלאסית…
 
ועכשיו, תגידו לי אתם, מה יהיה על משחק המכולת, המשחק היפה של ימי ילדותי? 

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה