בכלוב התעתועים

 

 

הוא לבש בגדי חג. עוד מעט נכנס חג השבועות. חג מתן תורה.

 

לקבל את התורה זה נחמד, חשב לעצמו, ללמוד אותה זה כבר יותר קשה. כל כך קשה שחז"ל סיפרו שמה שאמרו בני ישראל בזמן מתן תורה "נעשה ונשמע" – זה רק על התורה שבכתב. על התורה שבעל פה הם כבר לא אמרו את זה, פה הם לא אמרו כלום, לא רצו לקבל. לכן היה צריך לכפות עליהם את התורה הר כגיגית ולאלץ אותם לקבל את התורה.

 

רק בפורים, 600 שנה אחר כך הם קיבלו אותה באהבה. למה הם לא רצו לקבל אותה בהר סיני, זה תמיד היה ברור לו. אין לה סוף, האותיות תמיד קטנות שם, השפה קשה והכל לא ברור, לוקח שעות עד שמשהו מצליח להתבהר וגם אז ספק אם הבנת משהו וכל הזמן צריך להתאמץ. שום דבר לא בא שם בקלות, איך אפשר לקבל דבר כזה באהבה? אבל מעניין מה קרה שבפורים פתאום קיבלו אותה באהבה?

 

תוך שהוא לובש את בגדיו נתקלו עיניו בטפסים של הביטוח הלאומי אותם היה צריך למלא בכדי לקבל כספים המגיעים לו. הוא נאנח בכבדות, מעביר במחשבתו את קורות יום אתמול. הרבה טפסים היה צריך למלא ולרוץ ולהחתים אחרים ולחזור אליהם בכדי לגלות ששכחו לספר לו על עוד טופס ששכח למלא. והנה אתמול סיים הכל. לפני שהגיע אליהם טרח להתקשר בכדי לוודא שלא החסיר דבר, והם אכן אישרו שיש לו את כל המסמכים הדרושים והוא יכול לבוא.

 

והוא בא. החום היה מחניק. המזגן אמנם עבד, אבל כנראה ששכח שתפקידו לקרר והסתפק בלהשמיע קול טרטור מעצבן. הוא המתין שעתיים בתור, אך בסוף זכה להגיע לפקיד. הושיט לו את הטפסים בחיוך מרוצה. הפקיד עבר במהירות על הטפסים, והרים אליו עיניים משתאות.

 

"חסר טופס 365 קו נטוי ג’", אמר קצרות.

"אבל אמרתם לי שלא צריך שום טופס נוסף".

"שום דבר, חוץ מטופס 365 קו נטוי ג’", לא איחרה התגובה לבוא.

"אז למה לא אמרתם?"

"לא צריך להגיד. כל אחד יודע שבלי הטופס הזה לא מקבלים את הכסף".

 

הוא לא ידע מה לעשות מרוב תסכול. להטיח ראשו בקיר, לצרוח, משהו הרי חייב לקרות. אלא שנזכר שהחליט לעבוד על עצמו ולא לכעוס, והוא החל להירגע. הוא יהודי מאמין. מאמין מאוד אפילו. אדם המאמין שכל העולם כולו על מיליארדי האנשים שבו וכל מורכבותו, שכל היקום האינסופי על מיליארדי הגלקסיות שבו הכל מכל כל נברא בדיבורו של מי שאמר והיה העולם, רק שאינו מצליח להבין איך כל המציאות הבלתי נתפסת הזאת הצליחה להצטמצם לטופס אחד שמספרו 365 גו נטוי ג’?

 

איפה כל זה נעלם? תמה אל עצמו. הרי התגלה לנו הבורא במעמד הר סיני, אז איפה הדבקות בו, איפה הנצח, איפה הקדושה והטהרה?

 

לאן נעלמו כל התיאורים של אבותינו ורבותינו מימים עברו? איך כל מה שנשאר מזה זה החום הלוהט, הזיעה ששוטפת, המזגן שלא עובד והפקיד שמולו שממש לא מבין איך לא הביא את הטופס, כאילו זה משהו שמלמדים כבר בגן ‘אסור להתחצף להורים, וצריך להגיע לביטוח לאומי עם טופס 365 קו נטוי ג”, איך פעם זה היה יכול להיות אחרת?

 

* * *

 

שלושה עזים יש בעולם אמרו חז"ל: נשר – עז שבעופות, אריה – עז שבחיות וישראל – עז שבאומות. הנה בזמן שהאימפריה היוונית שלטה בארץ וניסתה להעביר את עם ישראל מדתו ואמונתו, קמו עליה משפחה אחת, המכבים.

 

חז"ל מספרים שהם היו 13 איש בלבד. 13 איש נגד כל האימפריה היוונית. והם נצחו. הרי הם עז שבאומות. ואם למשל זה היה קורה היום, והיינו צריכים להילחם באימפריה היוונית, מן הסתם היו ניגשים 13 איש ושורפים לאימפריה את השגרירות. מיד למחרת היתה משגרת האימפריה את כל הציים שלה. הצי הראשון, הצי השני, כל מה שיש לה. אבל אין בעיה לעזים שבאומות. מיד היו רצים 13 גיבורי החיל לשפת הים, תופסים חסקות, וכל אחד היה חותר לכיוון אחר, זה תופס נושאת מטוסים, זה תופס משחתת, זה תופס ספינת טילים, וכך מטביעים את כולם. איך יכול להיות שכאשר מספרים על העבר, זה נשמע כמורשת מפוארת של אמונה ורוחניות, וכאשר חושבים מה היה קורה אם זה היה היום, זה נשמע כמו תסריט של סרט מצויר? כך חשב לעצמו אותו אדם, והמשיך ללבוש את בגדי החג.

 

* * *

 

אני מכיר אותו, את אותו אדם. תמיד עוברות לו מחשבות משונות כאלו בראש. הוא פשוט סובל מבעיה. תמיד מקבל את הכל כמובן מאליו. שכן עושה לו טובה, בעל המכולת מוותר לו על שקל, נהג האוטובוס מחכה לו בתחנה כאשר הוא מאחר ומגיע בריצה, אשתו שטורחת בשבילו יום ולילה, הכל ברור מאליו.

 

הוא כמובן אומר לכולם תודה בחיוך גדול, הוא מנומס. אבל בתוך תוכו פנימה ברור לו שהכל צריך לקרות כך, שאם זה לא יקרה לו, אז למי כן? גם לבורא עולם הוא תמיד טורח להודות. על הילדים, על העבודה, על הבית, על הכל הוא מודה, רק שבתוך תוכו פנימה הכל ברור מאליו.

 

הוא מאלה שבימים שהכל מסתדר והחיים נראים יפים ואנחנו מרגישים צעירים, הוא תמיד משוכנע שזה הוא האמיתי. אין מה לעשות, הוא לא כמו כולם, יש בו משהו מיוחד שאין בכולם. ובימים שכלום לא הולך, והכל נראה שחור, וכאבי הראש הולמים, ומצב הרוח גולש ונמרח על הרצפה, בימים האלה הוא יודע שבשמים החליטו לשים מכשולים, ולא לתת לאני האמיתי שלו להתפתח. לעולם לא יחשוב שאולי להיפך, שבימים השחורים זה הוא האמיתי ובימי האהבה זה חסד שעושים אתו למעלה. הוא לא מסוגל לחשוב ככה. אינו בנוי לזה. אצלו הכל ברור מאליו.

 

כשהוא עומד בתפילת החג, ומגיע לפסוק: "למוליך עמו במדבר כי לעולם חסדו", שבו מודים לבורא שהוביל אותנו במדבר במשך ארבעים שנה, תמיד עוברת בו המחשבה של ‘איזה חסד מדובר פה. מילא אם היינו הולכים לאיבוד, והוא היה מוצא אותנו ומוציא אותנו משם, נו, זה חסד. אבל הרי זה הוא שהכניס אותנו לשם, אז גם הוא צריך להוציא, זה לא פשוט? ועוד אם חושבים קצת לעומק, מה זה צריך להיות? לתפוס עם שלם בשערות, לסובב אותו במדבר ארבעים שנה, ובסוף עוד לבקש שיגידו תודה? ככה מתנהגים? ככה יפה? ככה עושים חסד?’

 

הוא לא רוצה שהמחשבה הזאת תבוא לו, אבל מה הוא יכול לעשות, זה בא לבד. הוא לא רוצה להבין שכאלו מחשבות באות תמיד למי שמקבל את הכל כברור מאליו.

 

* * *

 

הוא לא יצליח להבין שאם הוא היה עובד קצת על עצמו, והיה מצליח לא לראות כל דבר כברור מאליו ולא חשוב שהוא כזה מיוחד, היה מצליח להבין שהדבר דומה למלך אחד שהיתה לו ממלכה אדירה. אותו מלך, מאז שהיה קטן, היה לו שיגעון לבניית אוניות. כשהיה קטן היה עושה סירות מנייר ומשיט אותן בשלוליות. כשהיה לנער בנה רפסודות ושט בנהר. גדל קצת, החל לבנות סירות דיג ושט איתם בים. וכשהתבגר והיה למלך כבר קנה את האוניה המושלמת, ההיא שתוכל לשוט בכל שבעת הימים ולעבור בכל המקומות, ולשרוד בכל הסכנות, ושתהא הכי נוחה בעולם. אתם יודעים, חלומות של מלכים.

 

וכך תכנן תוכנית ועוד תוכנית, בנה דגם ועוד דגם, עד שהיום הגדול הגיע. הספינה המושלמת נבנתה. רחש של התרגשות עבר בארמון. המלך עומד לצאת לשיט של שנה מסביב לעולם בכדי לנסות את הספינה ולהודיע לכל יושבי תבל שהאוניה המושלמת נבנתה, והוא עומד לקחת אתו את אחד העבדים בכדי שיוכל המלך לשמש כקברניט והעבד כנוסע. כל עבדי המלך התכנסו ביום המיוחל ברציף בכדי לראות את מלכם האהוב בפעם האחרונה לפני שיצא לדרך, ובלב כל אחד הציפייה אולי הוא ייבחר. המלך מעיף מבטו על כולם בכדי לבחור את המתאים.

 

"יעקב", מרעים בקולו המלך. "כן", עונה יעקב בהתרגשות. "אתה נבחרת", אומר המלך. כל העבדים מדברים בניהם בהתרגשות על מזלו הטוב של יעקב. הספינה יוצאת לדרך.

 

איזה מסע זה היה. הם עברו את כל שבעת הימים. יעקב זכה לראות את כל מסתרי תבל. ראה את הזריחות הכי יפות והשקיעות הכי אדומות. ראה דולפינים וורודים קופצים באוקיאנוס האטלנטי וכרישים מסוכנים בדרום האוקיאנוס השקט. זכה לראות את קרחוני העד באנטרקטיקה ועבר את הסערות הקשות והגדולות ללא כל פגע. ולא עוד, אלא שכשהיה בא גל גדול ומטה את הספינה הצידה, מיטתו של יעקב היתה נוטה לצד השני, וכך נשארת מאוזנת כדי שלא תופר שנתו של יעקב.

 

מה נאמר, הספינה המושלמת. והשנה נגמרה, וכל העולם כבר מדבר על אותה ספינה, והיא מגיעה לנמל ממנה יצאו. כל עבדי המלך שוב מתכנסים בכדי לקבל את פני המלך ואת פני יעקב חברם. יעקב יורד מהספינה וכל חבריו עטים עליו. "נו, יעקב", הם שואגים בהתלהבות, "איך היה?"

 

"בסדר", אומר יעקב בקול משועמם. החברים מתבלבלים. "מה בסדר יעקב? כרגע חזרת משנה עם המלך. ספר על הדולפינים הוורודים, ספר על השקיעות האדומות, ספר משהו".

 

"מה יש לספר, היה בסדר", ממשיך יעקב להשתעמם, עד שנראה שאוטוטו הוא עומד להירדם מרוב שעמום. "תגיד יעקב, אתה צוחק עלינו?" הם שואלים בפנים נעלבות, "ספר איך תקפו אתכם כרישים, ספר איך המלך הכניס אותך לסערות הכי גדולות והוציא אותך משם, ספר משהו, הם זועקים בקול ניחר, "תתרגש קצת".

 

"להתרגש?" שואל יעקב, "מה יש להתרגש? הוא הכניס אותי לשם, הוא גם צריך להוציא אותי".

 

"תגיד יעקב, השתבשה דעתך עליך? אתה לא מבין מה קורה פה? אתה לא מבין שמכולם רק אתה נבחרת להיות עם המלך, בעוד שאנחנו נשארנו פה בכדי לשאוב מים, לחטוב עצים ולקרצף את הרצפות מהלכלוך הבלתי פוסק. אתה לא מבין שמהיום והלאה לא נשאר לך לעשות מאומה מלבד לשבת ולהלל את המלך על הספינה שבנה? ואם לא יעביר אותך בכל הסכנות ובכל הסערות איך תוכל לספר על הספינה? כיצד תוכל לדעת שזו הספינה הכי טובה בעולם? איך אתה לא מצליח להבין דברים כאלה?"

 

* * *

 

ככה זה אצל אנשים שמקבלים את הכל כברור מאליו, הם לא מצליחים להבין כלום. וזה לא התחיל אצלו מהיום. זה כבר שנים ככה. עוד לפני 2500 שנה כשעמד בתור בחג הפסח בבית המקדש לשחיטת קרבן הפסח שלו, כבר אז הוא היה כזה. גם אז היה לו ברור מאליו כל מה שקורה מסביב. אמנם קיבלנו תורה מבורא עולם, ונכון שצריך להגיד תודה, אבל ככה שאנחנו מדברים בינינו, בלי שאף אחד ישמע – למי עוד ייתן אם לא לנו? וכי שייך לתאר לעצמכם חבורה של יפנים רוקדת עם ספר תורה בשמחת תורה?

 

כמו שאמרנו, ברור לו שהוא מיוחד ולכן נבחר. הוא לא רוצה להבין שקודם נבחר, ורק אחר כך נעשה מיוחד. והוא ממשיך. ואם יש לנו בית מקדש, אז בטח שנגיד תודה, אבל סופסוף איפה עוד ייבנה אותו אם לא בירושלים? במוסקבה? בפריז? פשוט שבירושלים.

 

"למה פשוט?"

"למה? מה למה? כי… כי… ירושלים הרים סביב לה".

"נו, אז מה?"

"נו, אז זהו".

"זהו מה?"

"אתה החלטת לעצבן אותנו היום? אל תדאג אתה צעיר, כשתגדל תבין הכל".

 

כך הוא חשב לעצמו בתור לשחיטת הפסח.

 

אבל יום אחד הכל נגמר. כל הדברים הברורים מאליהם נגמרו. נבוכדנצר הגיע מבבל והרס הכל, והגלה את העם שהרגיש עד עכשיו כה מיוחד הפך להיות עוד אומה מבוזה בין האומות, ואם נשארה עדיין תחושת ייחודיות כלשהיא, בא המן והוציא גזירה שאם היתה מתממשת כל הפוגרומים שעברנו במהלך ההיסטוריה היו כאין וכאפס לעומתה. והשכן הפרסי נכנס אליו הביתה, מביט ברהיטים, ואומר לו שאחרי שישחטו את כולם נראה לו שהוא ייקח את השטיח שלו. זה מאוד מתאים לסלון שלו.

 

גם אז הוא חשב מה שעתיד לחשוב עוד 2500 שנה בתור לביטוח לאומי לאן כל זה נעלם? הרי הבטיחו לנו שנצח ישראל לא ישקר. אז איפה הכל? מה שווה יהודי בלי בית מקדש, בלי שכינה, בלי חיים של קדושה וטהרה?

 

נכון שיהודי הוא תמיד יהודי, מכל מקום גם אריה נשאר תמיד אריה, אבל אם ניקח אריה מהג’ונגל, ונשים אותו בכלוב בגן חיות באמצע העיר הגדולה, הלזאת יקרא אריה? נכון שאם יבואו מדענים הם יגידו לנו שזה אריה, אבל אנחנו לא מדברים על המדע. אנחנו מדברים על המהות. אנחנו יודעים שכשאמרו מלך החיות לא התכוונו לחיה ההיא בכלוב שמקבלת שתי ארוחות ביום. אנחנו יודעים שהתכוונו לחיה ההיא שכאשר היא שואגת כל הג’ונגל משתתק מרוב פחד. ואיך נדע עכשיו, שנשארנו ללא כלום שנשארנו במהות כאלה? אם נרצה לבדוק את האריה פשוט נפתח לו את הדלת של הכלוב. אם הוא יצא החוצה בריצה ויחזור אל הג’ונגל נדע שנשאר במהותו אריה, ואם יעדיף להישאר בכלוב וליהנות משתי ארוחות ביום נדע שאינו כזה, שהוא רק אריה מדעי.

 

אבל המשל משל, בעוד שהמציאות מציאות, לאריה באמת יש ג’ונגל, ולנו הרי לא נשאר כלום…

 

ואז נזכר אות יהודי ביחד עם כולם שבעצם נשארנו עם הדבר שממנו הכל מתחיל וזו התורה הקדושה. הם הבינו ששם, בתוך האותיות הקטנות והשפה הקשה, בתוך הקושי הגדול של עמל התורה, שם נמצא הכל. הקדושה והטהרה הנצח והדבקות בבורא עולם, ואחרי שהבינו זאת שוב קיבלו אותה, רק שהפעם באהבה גמורה.

 

ועל זאת בכל חג שבועות יש להודות למי שאמר והיה העולם על התורה שנתן בכדי שכל יהודי שירצה להשתחרר מכלוב התעתועים שאוסר אותו, שהרי הפתח שלו תמיד פתוח יוכל לרוץ לתורה ולדבוק בבוראו, להיות בן למקום, בכל זמן ובכל מקום, גם בתור לביטוח לאומי.

 

 

(מתוך "עת לחשוב")