מעגל מסוכן

 

 

כשהילדים שלי היו קטנים, הם אהבו מאוד להקשיב לקלטת בה סופר על רב ירושלמי שנסע למצרים, כדי לאסוף צדקה עבור הישוב היהודי שסבל ממצוקת הרעב. מכיוון שהרב פחד לנסוע לבד, הוא החליט להצטרף לשיירה, ואף שילם לנהג השיירה תשלום נוסף כדי שהשיירה תעצור בשבת.

 

כשהשמש עמדה לשקוע ביום שישי, הרב ביקש מהנהג שיכבד את ההסכם שלהם ויעצור את השיירה. אולם הנהג צחק על היהודי והודיע לו שהוא יכול להישאר במדבר הפראי אם הוא לא מעוניין להמשיך איתם בשבת.

 

הרב לקח את חפציו והתמקם במדבר השומם.

 

ערב שבת, הרב הבחין בקבוצה של אריות ענקים המתקרבים אליו. בדבקות רבה החל לקדש על היין, בטוח שזה יהיה הקידוש האחרון שלו עלי אדמות. אולם, האריות הקיפו אותו והתבוננו בו בעת שאכל את סעודת השבת. הם שמרו עליו מפני חיות טורפות שארבו במדבר.

 

תמיד היה קשה לי להאמין שהסיפור הזה אכן קרה, עד שיום אחד חברה שלי התקשרה אלי וסיפרה לי את אשר אירע להם בחול המועד. המילים שלה הכו בי בתדהמה כאשר היא סיפרה לי על קבוצה של טרוריסטים ערבים חסרי רחמים שהקיפו אותה ואת בני משפחתה – כדי להגן עליהם מפני המון זועם שרצה לפגוע בהם.

 

כל השמות בדויים וכל פרט מזהה שונה.

 

* * *

 

מימי וחיים דוד תכננו לבלות את היום הראשון של חול המועד סוכות בביקור אצל חברים ובני משפחה, במצפה יריחו, ישוב קטן המשקיף על העיר יריחו. בני הדודים שעברו לא מזמן לביתם החדש שבמצפה יריחו, הזמינו חברים ובני משפחה לכבוד חנוכת הבית שערכו.

 

לפני שהם עזבו את ירושלים לכיוון מצפה יריחו, משפחת דוד הלכו לבקר חברת ילדות של מימי – שולמית. כאשר מימי סיפרה לשולמית שהם נוסעים למצפה יריחו, היא הבחינה בעננה של דאגה המכסה את פניה של שולמית.

 

מימי ביטלה את דאגותיה של חברתה. "אנחנו נהיה בסדר", היא צחקה.

 

אבל שולמית עדיין דאגה.

 

לפני שהם עזבו, שולמית אחזה בידה של מימי ואיחלה להם נסיעה בטוחה. במשך דקות ספורות, הרעיפה שולמית צרור ברכות כנות ביידיש על מימי ומשפחתה, מברכת אותה שהשם ישמור אותם ויחזיר אותם הביתה בשלום.

 

נרגשת מברכותיה הכנות של שולמית, מימי חייכה אליה, לחצה את ידה חזק וענתה "אמן".

 

חיים התעקש לפני שהם יצאו לדרכם, שמימי תתקשר לבן הדוד, משה, ותקבל ממנו הוראות מדויקות כיצד להגיע אליהם. "אנחנו בהחלט לא מתכוונים לאבד את דרכנו בשטחים", הוא ציין.

 

מצוידים במפה אותה הכינו בבית על פי הוראותיו של בן הדוד, המשפחה חלפה על פני העיר מעלה אדומים בדרכם למצפה יריחו. החיילים בנקודת הביקורת נופפו לשלום כאשר חלפו על פניהם. מאוחר יותר, הם הבחינו שהכבישים מאוד משובשים וכל השלטים בדרך כתובים בשפה הערבית.

 

מימי דאגה. חיים התקשר לבן הדוד והודיע לו שהם איבדו את הדרך. בן הדוד ביקש מהם לתאר מה הם רואים סביבם. חיים ענה שהם נמצאים בדרכים שוממות וכל השלטים שהיו בדרך כתובים בשפה הערבית.

 

בן הדוד צחק. משפחת דוד עברה לגור בישראל לפני מספר חודשים, וברור היה שהם יהיו קצת מתוחים. "אל תדאגו" הוא צחק. "אתם תראו עוד נקודת ביקורת בקרוב. הדרך חוצה כפר ערבי, וכפי שאתם רואים הם מסדרים כרגע את הכביש כדי שיהיה נוח לנהוג עליו".

 

כעבור מספר דקות, הם אכן חלפו בעוד נקודת ביקורת, בדיוק כפי שמשה אמר להם. חיים האט את המכונית ונופף לשלום לחיילים, אבל החיילים היו כל כך עסוקים בשיחה, עד שהם כלל לא הבחינו שמכונית ישראלית חצתה את המחסום.

 

כאשר משפחת דוד עברה את נקודת הביקורת, הם נכנסו לשטח הרשות הפלשתינית – לכיוון מחנה פליטים קלנדיה, המהווה חממה של טרור, המוכר לרוב כדרום רמאללה.

 

מימי היתה מופתעת מכך שלמרות שהם עברו את נקודת הביקורת הם עדיין ראו שלטים בערבית. לפי ההוראות של בן הדוד משה, הם היו כבר צריכים לצאת מהכפר הערבי. כעבור זמן קצר הם חלפו על פני שני בניינים גבוהים עם שלטים גדולים באנגלית – על אחד היה כתוב אגף הבריאות של הרשות הפלשתינית, ועל השני אגף החינוך של הרשות הפלשתינית.

 

מימי הבחינה שבתם בת התשע, שישבה מאחור, החלה לגלות סימני עצבנות, ומיד החלה להרגיע אותה ולהסביר לה שהם עברו את נקודת הביקורת השנייה, בדיוק כפי שהסביר להם בן דודם, כך שאין לה ממה לחשוש.

 

הם המשיכו לנסוע לכיוון רמאללה. לאחר שחלפו על פני השוק הערבי, הם ראו לפניהם מתחם צבאי. הם רצו לעצור ליד המתחם ולשאול איך ממשיכים הלאה, אולם אז הבחינו בדגלים הפלשתינים שהונפו שם.

 

בשנה הקודמת, שני חיילים ישראליים – ואדים נורז’יץ ויוסף אברהמי הי"ד – איבדו את דרכם ברמאללה. הם ביקשו משוטרים פלשתינים שיראו להם את הדרך חזרה לשטח ישראל, ואז נרצחו באכזריות על ידי המון זועם שכלל, כמובן, גם את השוטרים הפלשתינים, וכל זה קרה בתחנת המשטרה.

 

משפחת דוד המשיכה לנסוע וכבר היה ברור להם שהם נמצאים בשטחי הרשות הפלשתינית, ובמקביל החלו להתפלל שאף אחד לא יבחין ברכב שלהם. בסופו של דבר הם הגיעו לדרך ללא מוצא. לפניהם הם ראו חיילים פלשתינים שערכו אימונים צבאיים. "אני חושב שמשה טעה", אמר חיים, "כדאי שנחזור על עקבותינו".

 

הדרך חזרה היתה הרבה יותר איטית. הם נאלצו לעצור בשוק הערבי כדי לאפשר לאנשים לחצות את הכביש. הם השתדלו לא לבלוט יותר מדי והתפללו שאף אחד לא יבחין בהם. כאשר הגיעו בסופו של דבר אל נקודת הביקורת, טור ארוך של מכוניות קידם את פניהם. זה היה נראה כאילו כל תושבי הכפר רצו לעבור לשטח הישראלי באותו אחר-צהריים.

 

חיים הבחין בדרך מקבילה לטור המכוניות הארוך והחליט לנסות אותה, בתקווה שהיא תקצר את זמן ההמתנה בטור המוביל אל נקודת הביקורת. הם נסעו לאורך הדרך המקבילה מספר קילומטרים עד אשר נתקלו בסלעים גדולים שחסמו את היציאה. לא היתה להם ברירה אלא לשוב על עקבותיהם ולחזור לטור המכוניות הארוך.

 

מימי חייגה מיד למשטרה והסבירה להם את המצב אליו הם נקלעו. השוטר הורה להם לחזור אל נקודת הביקורת וסגר את הטלפון.

 

חיים אותת לנהג מונית ערבית שעברה לידם. בעברית רפה שאל את הנהג היכן הם נמצאים ואיך חוזרים בחזרה לשטח הישראלי. הנהג המבוהל חזר ואמר: "רמאללה. ערפאת. רמאללה. ערפאת". מימי הביטה בו וסירבה להאמין. "לא, לא", היא אמרה, אף היא בעברית רפה, "זה לא יכול להיות. לא, לא".

 

הנהג נכנס אל מכוניתו. "בואו אחרי" הוא אמר להם באנגלית. "אני אעזור לכם". הוא התרחק מנקודת הביקורת ועבר את המתחם הצבאי של הרשות הפלשתינית.

 

חיים נסע אחריו. אולם ברגע שהם עברו שוב ליד המתחם הצבאי, הוא החל לדאוג ולחשוש מכך שהם בעצם נוסעים אחרי ערבי לתוך גוב האריות. הוא הסתובב בחזרה וחזר  שוב אל טור המכוניות שהמתינו לצאת מרמאללה.

 

הם המתינו בטור הארוך של המכוניות כשלפתע התקרב אליהם אדם בלבוש הדור שאמר להם בעברית רהוטה: "למה אתם מחכים כאן? אתם תישארו כאן עד עשר בלילה. עשו לעצכם טובה, תעשו פרסה ופנו ימינה. שם תראו סיור של הצבא הישראלי והם יעזרו לכם לחזור לישראל בחזרה".

 

הוא נראה כנה. וחוץ מזה, הם הרגישו כמו  ברווזים במטווח והיו להוטים לצאת כבר מהמצב אליו נקלעו. חיים עשה פרסה ונסע בדרך הפונה ימינה, אך לא היה שם שום סיור של הצבא הישראלי. אדרבה, הם מצאו את עצמם בתוך מבוך של סמטאות צרות, שהובילו לשום מקום. קבוצה של נערים שהבחינו בהם החלו להשליך אבנים על הרכב שלהם. חיים נסע חזרה במהירות לכיוון נקודת הביקורת. וכאשר הביט במראה, הוא ראה נערים נוספים שמצטרפים להמון הזועם.

 

זה היה בלתי אפשרי להישאר שם. הם הבחינו בעוד ועוד צעירים שהצטרפו אל ההמון, שרדף בטירוף אחרי המכונית, המון צמא לאקשן, צמא לדם.

 

חיים הצליח להבחין בפניה ימינה והחל לנסוע במהירות. כעבור זמן קצר, הם הגיעו לדרך ללא מוצא. הוא ניסה להסתובב, אבל הדרך היתה חסומה על ידי 25 גברים ערבים מאיימים, שעשו דרכם אל המכונית. חיים חשב לחזור לנקודת הביקורת, אבל הדרך היחידה היתה המקום שממנו הופיעה קבוצת הגברים, ואם הוא יעשה את זה, הם יהרגו אותו ואת משפחתו. הוא עצר את המכונית אך השאיר את המנוע פועל, כדי שיוכל לברוח בהזדמנות הראשונה שתהיה לו.

 

מימי הביטה בפחד נוראי על קבוצת הגברים שהתקרבה אליהם. "אוי, לא" היא לחשה. "אני לא מאמינה שזה באמת קורה". בתם בת כבר לא יכלה לשלוט בפחד שתקף אותה, הם יכלו לשמוע את נקישות שיניה. מימי הוציאה מהתיק ספר תהלים, אבל היתה כל כך מפוחדת, עד שהיא לא הצליחה לומר אפילו מילה אחת.

 

גבר ערבי, שהתגלה בהמשך כאדם אדיב, רץ לכיוון החלון שליד חיים. "קוראים לי ד"ר סמי אסעד", הוא אמר. "בואו, היכנסו לתוך הבית שלי אני אגן עליכם. נעזור לכם לצאת מכאן".

 

בינתיים, הגברים שיצרו טבעת הגנה סביב הרכב החלו להרגיע את משפחת דוד ואמרו להם שהם לא מתכוונים לפגוע בהם. "אנחנו רק רוצים להגן עליכם מהנערים שרוצים לרגום אתכם באבנים", הם אמרו. אך המבט בעיניהם הסגיר את השנאה העזה שהם חשו.

 

קבוצה גדולה של נערים צעירים, חלק מההמון הזועם והצמא לאקשן, התגודדה סביב שורת הגברים שהגנה על הרכב. בשלב מסוים, מספר נערים החלו להשליך חפצים על המכונית וניסו להניח משהו מתחת לאחד הגלגלים, אבל אישה מבוגרת שהגיעה למקום הצליחה להדוף אותם.

 

כעבור דקות ספורות, האישה, שמימי הבינה בהמשך שהיא אשתו של הרופא, התקרבה אל המכונית ואמרה: "אי אפשר להשתלט על הצעירים האלה. בוא היכנסו לבית שלנו. אנחנו נשמור עליכם". משפחת דוד סירבה בנימוס. "תודה", אמר חיים. "אבל אנחנו מעדיפים להישאר כאן. אני בטוח שאת מבינה".

 

"יש לי חברה בתל אביב", אמרה אשתו של הרופא, "היא מדברת אנגלית, אני אתקשר אליה ותוכלו לדבר איתה".

 

היא חייגה אל חברתה.

 

"קוראים לי דפנה, ואני יהודיה", הם שמעו קול אנונימי מהטלפון הסלולארי. "ד"ר אסעד ואני עובדים ביחד ומצילים חיים. אם אתם רוצים להישאר בחיים, אני ממליצה לכם לעשות כל מה שהרופא יאמר לכם". מימי לקחה את הטלפון ואמרה לה בנימוס: "תודה רבה לך על הדאגה, אך מכיוון שאני לא מכירה אותם וגם לא אותך, אנחנו נשארים ברכב הזה".

 

חיים חשב על שני החיילים שמצאו את מותם בסיטואציה זהה לשלהם שנה אחת קודם לכן. הלינץ’ היה ב-12 באוקטובר, 2002. והיום, ה – 12 באוקטובר 2003, בדיוק שנה אחרי.

 

מימי ראתה שני גברים ערבים שחומקים מן ההמון. היא תהתה האם הם הולכים להביא אנשים נוספים עם נשק. אולם מאוחר יותר הבינה שהם בעצם הלכו לנקודת הביקורת הישראלית, כדי לדווח על משפחה ישראלית שנכנסה בטעות למחנה. החיילים, בכל אופן, חשבו שהערבים מנסים למשוך אותם לשטח המחנה ואז לתקוף אותם, ולכן לא התייחסו לדבריהם.

 

בשלב הזה, קרובת משפחה של מימי, שישבה במושב האחורי ליד בתם, התקשרה לבן הדוד במצפה יריחו, ובבכי היסטרי אמרה לו: "אנחנו תקועים באמצע כפר ערבי. אנחנו מוקפים בערבים. הם עומדים להרוג אותנו. אני אומרת לך, הם עומדים להרוג אותנו".

 

מימי הבינה שבתה כבר נמצאת במצב של היסטריה. וברוגע אותו לא חשה כלל, היא אמרה לבתה: "אל תדאגי. אנחנו בארץ ישראל. אנחנו לא נמות".

 

דבריה של מימי הדהדו בחלל הרכב, והחלו להפיג את ההיסטריה שהחלה להשתלט על יושבי הרכב כמו קורי עכביש. דבריה נטעו בכולם, כולל במימי, תקווה. היא באמת האמינה שהם ינצלו. היא רק תהתה איך.

 

בינתיים, בן הדוד ממצפה יריחו רץ למכוניתו כדי להציל אותם, אבל לאחר שהתעשת הוא עצר וחשב – מה כבר הוא יכול לעשות בתוך כפר ערבי, מול כנופיה של טרוריסטים? הוא חזר הביתה כדי לשאול את אחד האורחים שלו, איתן, שהיה לוחם ביחידה ללוחמה בטרור מה עושים במצב כזה.

 

איתן התקשר לחיים ובצורה רגועה מאוד ביקש ממנו להסביר לו בדיוק היכן הם נמצאים. הוא הקשיב בסבלנות לדבריו של חיים, ואז אמר: "אני יודע בדיוק היכן אתם נמצאים. אני מתקשר לצבא". הוא התקשר למפקדה שלו ודיווח על משפחה יהודיה שתקועה באמצע מחנה הפליטים. "החיים שלהם בסכנה. הם צריכים עזרה ע-כ-ש-י-ו!!!"

 

המפקד הצבאי התקשר לנקודת הביקורת והעביר את הדיווח. החיילים בנקודת הביקורת היו המומים – שני הערבים שהגיעו קודם וסיפרו להם על המשפחה לא שיקרו.

 

הערבים שהקיפו את הרכב הביטו במשפחת דוד. ומפעם לפעם אחד הגברים חייך אל הילדה ואל האישה שישבה לידה, ותוך כדי עשה תנועה בידו כאילו הוא שוחט אותם

 

בינתיים, ד"ר אסעד המשיך בבקשותיו החוזרות ונשנות ממשפחת דוד לעזוב את הרכב ולהיכנס אליו הביתה. "אני רוצה לעזור לכם" הוא חזר ואמר. "אני רופא, אני מציל חיים".

 

מימי פתחה מעט את החלון ואמרה בקול רם ונחוש, כדי שכל הגברים יוכלו לשמוע, "אני באמת מאמינה שאתם כנים איתנו. אני מעריכה את זה מאוד. אבל אני חושבת שאתם צריכים להבין שאנחנו לא יכולים לעזוב את המכונית".

 

הערבים חייכו.

 

גבר עם תלתלים התקרב לחלון הפתוח מעט ואמר: "אם תתנו לי לנהוג, אני אקח אתכם לנקודת הביקורת. אף אחד לא יזרוק עליכם אבנים אם אני אנהג. אני אוציא אתכם מפה".

 

אחד התושבים הביא בקבוק מים וכוסות נקיים, והציע למשפחת דוד לשתות. חיים פתח את החלון ולקח את הבקבוק. מימי מזגה לעצמה כוס מים וברכה. זאת יכולה להיות הברכה האחרונה שלה…

 

כעבור מספר דקות, חייל הופיע ליד החלון של מימי. "אתה פלשתיני או ישראלי?" היא שאלה.

 

"אני חייל צה"ל".

 

"איך קוראים לך?" היא שאלה בחוסר אמון.

 

"הילל".

 

עיניה של מימי התמלאו בדמעות. היא הבינה שהיה להם נס.

 

הילל דיבר אליהם דרך פתח החלון הצר. "התגבורת תגיע בעוד מספר דקות. אנחנו נוציא אתכם מפה". רוב הגברים שהקיפו את המכונית החלו אט אט לפנות את המקום, ורק ד"ר אסעד ואשתו נשארו.

 

החיילים הודיעו למשפחת דוד שהם ילוו אותם לשטח ישראל ברגל. זה מאוד מסוכן להכניס את הצבא למחנה הפליטים. הערבי עם השיער המתולתל שהציע לחיים קודם לכן שהוא ינהג במכונית לנקודת הביקורת, הציע זאת שוב, אך הפעם החיילים הורו למשפחת דוד לאפשר לו.

 

כשמשפחת דוד יצאה מהרכב השכור שלהם, חמישה גברים ערבים נכנסו למכונית במהירות. מימי היתה בטוחה שהיא לא תראה את הרכב שלהם יותר.

 

משפחת דוד צעדו בדרך מסולעת וטיפסו על גדר שבורה, לפני שנכנסו לג’יפ הישראלי שהמתין להם. כאשר הגיעו לבסיס הצבאי, הם היו המומים לגלות כי המכונית שלהם כבר המתינה להם שם.

 

בתחקור, אחד החיילים שאל את משפחת דוד איך הם הצליחו להיכנס למחנה הפליטים. חיים הסביר שהם נופפו לשלום לחיילים בנקודת הביקורת, אולם החיילים כנראה לא הבחינו בהם ולא אמרו להם דבר. "אז חשבנו שזה בסדר והמשכנו", הוא אמר.

 

"אני לא רוצה שאף אחד יסתבך בגללנו", הוסיפה מימי.

 

"גברת", החייל פנה אליה, בפנים רציניות מאוד, "כמעט ונהרגתם שם. אל תדאגי למי שיסתבך או לא".

 

מימי הבינה לפתע שההצלה שלהם היתה נס של ממש.

 

משפחת דוד הבינו מאוחר יותר שהמנהיג של קבוצת הגברים הערבים שהקיפה את מכוניתם, הוא מנהיג ארגון התנזים – ג’מאל אבו-לילה, שהיה אחראי על התקפת אזרחים ישראלים רבים. אבו-לילה אמר לכתבים שהמאמצים להצלת המשפחה היו מחווה הומניטארית, בהתאם למנהג הכנסת האורחים המקובלת אצלם. "אנחנו תומכים בהמשך קיומה של האינתיפאדה", הוא אמר, "אבל הטעות של המשפחה הזו אינה קשורה לכך. אנחנו מדברים על אזרחים חפים מפשע, שאסור היה לפגוע בהם".

 

גבר נוסף שהיה בין הגברים שהגנו על משפחת דוד, היה מבוקש בטחוני מארגון אל-אקצה. הוא אמר לכתבים: "לא היינו חמושים, אבל תושבי הכפר מכירים אותנו, והם ממלאים את ההוראות שאנו נותנים".

 

אם השם רוצה, אז אריה יגן על הרבי, וטרוריסטים ישמרו על משפחה יהודית בלב מחנה ערבי עוין.

 

 

(מתוך ספרה של המחברת – "לחצות את גשר הזהב")