סוד הצעד הראשון

 

 

 

טיול שנתי, אוטובוס טיולים חורק, מזגן מקולקל ונהג עצבני ומזיע.

 

החברה שלי, מיכל, לא הגיעה. אפילו לא אמרה לי. מחר היא תבוא ותספר לי שאח שלה התארס, אבל היום, אני עדיין לא יודעת כלום.

 

זה היה בזמנים העתיקים ההם, כשאף אחד לא ההין לספר דברים בטרם היו מוחלטים והותרו לבוא בקהל הרחב, גם צעירי הצאן במשפחה לא ידעו דבר עד למאורע החגיגי ממש כשהורי החתן דפקו קלושות על הדלת, קל וחומר שהמשפחה המורחבת כולה על כרעיה ועל קרבה, כולל הפיליפינית, לא נרמזה וכל שכן לא הוזמנה לערב הגורלי בטרם נפל דבר.

 

למזלם של כולם, אף אחד לא נעלב ואף אחד לא נפגע חוץ ממני, שישבתי בטיול השנתי ההוא בודדה מאוד, היות שאת המושב לידי תפסה נחמה שהיתה חלק משלישיה, החלק האחר של השלישיה ישב במושב המקביל וניהל עם נחמה שיחת טיולים ערה וססגונית ביותר. נחמה ישבה עם הגב אלי, ואני ישבתי עם הגב אליה ועם הפנים לחלון ושאלתי את עצמי – למה? למה בכלל הייתי צריכה לצאת לטיול המטופש הזה? את זה שארצישראל יפה וגם פורחת אפשר לראות גם דרך הסוסיתא הטרנטה של אבא.

 

באיזה עיקול של הדרך, כשנחמה ושתי חברותיה לספסל הסמוך פרצו בצחוק רם בגלל איזו בדיחה שנשגבה מבינתי, התפללתי לאלוקים מלב נשבר: למה לי ממתקים, אמרתי לו, אם טעמם כלענה ואין חברה לחלוק אותם איתה? אנא, בבקשה ממך, הרי אתה כל יכול, תעשה שדליה תתיישב לידי, כי דליה – חברה’מנית כזו והכי נחשבת בכיתה, ואני אהיה טובה ויותר לא אדבר לשון הרע, בלי נדר.

 

ובכן, בואו נהייה גלויים: דבר לא קרה.

 

אחר כך האוטובוס עצר, וירדנו באיזה פארק לארוחת בוקר. נחמה החליטה שהיא עוברת לספסל האחורי ביחד עם חברותיה לצוות, ובמקומה התמקמה לידי גילי, בת מהכיתה המקבילה, שנידבה את מקומה למורה. מה אכפת לי? שתשב. והיא אכן, בלי כל עכבות, ישבה והתחילה לספר סיפורים שאין להם התחלה ואין להם סוף. חלק מהם עוד חקוקים בזיכרוני, על האחים הקטנים שלה ועל האחיינים שאין כמותם לפיקחות, ועל אחותה המורה הנערצת שתלמידותיה מפטרלות כל היום סביב ביתה לנסות לחזות בזיו אורה כשהיא תולה כביסה או יורדת הפחה, ואמא שלה איך שהיא מקשטת עוגות, שכולם מפחדים לחתוך אותן מרוב שהן יפות, ממש כמו לקחת בגד חתונה ולגזור אותו לחתיכות. באחת, משפחה שאין כמותה לחסד ולבינה ולטוב טעם. אפילו אחיי הקטנים והמוכשרים, מעולם לא הנפיקו שלל כזה של חוכמות והברקות ואמרות כנף, ולכן מעולם לא היה לי מה לספר בכיתה.

 

בסיכומו של דבר, נהניתי מכל רגע ורק בקושי עשיתי לנוף טובה ואישרתי את עובדת קיומו בהצצה אחת או שתיים. גן הנדיב, היקב, גן האם, אני זוכרת משהו במעומעם, אבל סיפוריה של גילי חברתי למסע – חיים ושרירים בזיכרוני עד עצם היום הזה, בעוד שאצל גילי מן הסתם הם ירדו מזמן למחתרת.

 

בסוף הטיול, בשעת לילה מאוחרת, כשנשרכתי עם תרמיל מוכתם ומרוקן למחצה לעבר מדרגות הבניין, ערכתי מעין סיכום, ובו החלטתי שאכן מיכל לא באה בסופו של דבר, אולם גילי לעומתה היתה תחליף לא רע בכלל. אולי הקב"ה רצה שאלמד להסתפק במועט?

 

לא פעם עולה בזיכרוני הסיפור הזה, בהקשרים שונים שהמשותף לכולם הוא הפער בין מושא רצונותיי לבין מה שנוחת לידי בסופו של דבר. תובנות מבשילות לאיטן, וזמן ארוך לקח לי להבין כי הקב"ה לא זו בלבד שמילא את רצוני, אלא שהוא עשה את זה במלוא מובן המילה.

 

הוא, בורא עולם, היודע צפונות לב, ידוע ידע כי בקשת ה"הבא לי את דליה", פירושה בתרגום חופשי: אנא עשה שלא ארגיש בודדה בטיול הארוך הזה, ובכן, ענה לי אחת אפיים: בואי ואלמד אותך איך לא להיות בודדה, את יודעת מה, גילי תלמד אותך.

 

ואכן מילאה גילי את תפקידה כהלכה. היא וסיפוריה נחתו לתוך עולמי הצר והרחיבו אותו במידה שלא תישכח: דליה לא היתה צולחת לשיעור כזה, היא שייכת היתה מדי לעולמי הקרוב, היא לא היתה זרה מספיק. היא לא היתה סטנדרטית מספיק. פתאום גיליתי את סוד הצעד הראשון. יתרה מזו, היה עלי לרכוש את יכולת ההקשבה, שהיא מורכבת יותר מכפי שהיא נראית. היכולת לוותר על העונג הסמוי שברחמים עצמיים, ולהעניק לאחרים תחושה, כי אכן, אין כמו האחיינים שלהם, אין כמו העוגות של אמא שלהם. אני, פתיה שכמותי, ביקשתי וקיבלתי, ולא ידעתי עד כמה.

 

מבלי להיכנס לחלק של תפילות שבבחינת ‘הקשית לשאול’ ו’גזרה היא מלפניך’, נדבר על דברים של יומיום, שאתם ואני מתנסים בהם, ופעמים מבקשים דבר מסוים ומקבלים אחר, ותוהים אם המלאך הממונה על הדואר לא התבלבל והחליף בין האגרות.

 

כמה טיולים, ארוכים ומורכבים מאלה, נכונו לכל אחד מאיתנו, וכמה תפילות אנחנו שוטחים, ולפעמים מבקשים דג ומקבלים חכה, שואלים על משה ומוצאים את יוסי. ונשארים בצריך עיון, אבל היודע סתרינו פתר את הצפנים לפנינו, והוא יודע טוב מאיתנו מה שאל ליבנו.

 

לפעמים ביקשנו תוספת שעות בעבודה, ובסך הכל ביקשנו הכרה במאמצינו, אז הוא מיען אלינו מכתב תודה דרך אמא של תלמידה, וכבר קיבל ליבנו את שלו ושקט.

 

אצלנו במשפחה מתהלך הסיפור על הדירה של אחותי – היא לא חדלה מלהתלונן כמה הוא קטן וכמה צפוף ורחוק מהתחנה, אז הקב"ה שלח לה קונים שרצו את הדירה כאן ועכשיו, בגלל הנוף ובגלל התכנון ובגלל השכנים ובכלל. כיוון שכך, היא הודיעה שלה יש זכות קדימה, ומאז היא מתגוררת שם באושר ובעושר עד עצם היום הזה.

 

באחת, תהיי בטוחה שתשובה בוא תבוא, סיכמה באוזני אחותי היקרה את לוז העניין, ואם אינך מבינה אותה לעומקה, בדקי מחדש את השאלה, לפעמים טועים בניסוח.

 

 

(מתוך "משפחה")