הסיפור של עלובי החיים

לכל מיני עלובי חיים מן הסביבה הקרובה.

 

 

לאה פגשה את דינה.

 

החדשה המסעירה הזו הובאה לידיעתי כשהתקשרה לבקש ממני את הכתובת המדויקת. יש להם בר מצוה בקרוב, בשעה טובה מאוד.

 

הארכנו מעט בשיחה. בין "מה המצב עם הבת של אורלי?" ובין "שולי, אם את לא עולה לישון בשניה הזאת אני…" וגם "תעשה לי טובה, תעביר לי את האלחוטי", סיפרה לי לאה איך היא פגשה את דינה.

 

לאה ואני למדנו יחד ביסודי, ודינה לצידנו. נכון לעכשיו, היא היחידה מכל הכיתה שאיתה נותר לי קשר כלשהו. חוץ ממירה, שהמשיכה איתי בתיכון, אין לי קמצוץ של מושג מה קורה עם כל היתר. בשלב מסוים הרהרנו בקול, שהגיע הזמן לאסוף את הכיתה המעופפת הזאת לאיזה מפגש חברות היסטורי. החברות מהתיכון מתאספות בקביעות אחת לשנה או שנתיים, אבל הבנות מהיסודי, שנתח כל אחת מהן הוטמע בנשמתנו, כמעט שאין לנו מושג מה איתן היום ולאן נשאה אותן הרוח.

 

כמובן, שדבר לא יצא מכל התכנונים, חוץ מהרגשה טובה שדאגנו בנידון…

 

ובכן, מיהי ומהי דינה? דינה הוא שמה הבדוי של ילדה יתומה, מוזנחת ומסכנה, שהשתרכה לצידנו לאורך שנות בית הספר היסודי. אביה של דינה היה חולה זמן רב, ואחר כך הלך לעולמו והשאיר אחריו חובות גדולים ומשפחה שבורה וכאובת. ועדות הצדקה של אז לבשו דמות קהילתית ונקודתית מאוד, והמשפחה נתונה היתה לחסדיהם של אנשים טובים מן הסביבה הקרובה. איכשהו הצליחו לשרוד. לא פעם הכרתי עליה את השמלה שכבר היתה קטנה עלי, אותה העברנו הלאה למי שצריך/זקוק וכו’, ואת הילקוט הישן של הבן של וולטנר מהשכונה, ואת הריח החריף של הסחוג של משפחת לוי.

 

כשגדלנו קצת, האיצו בנו המורות ‘לקרב אלינו את דינה, להתעניין בה’. עשינו כמיטב יכולתנו. ניסים לא קרו. דינה הוסיפה להשתרך בשולי הכיתה, חברה של בנות מסוימות מאוד, לא בדיוק האליטה הכיתתית. בגדיה הוסיפו להיראות כמו צרור סחבות, והתעודה שלה – אי אפשר להציג אותה במבחן קבלה לבית הספר למחוננים.

 

פעם אחת בלבד ראיתי את אמא שלה, כשהגיעה לבית הספר לסדר דבר מה: אישה קדורנית, שקועת לחיים, ארוכה וירקרקת, ושפתיה מכווצות לפס דק ועיקש. משהו מפחיד היה בהופעה הזאת. אפילו לא באה לבקש את בתה בתום הפגישה.

 

בסוף כיתה ח’ שלחו את דינה אנשים טובים לפנימייה בירושלים, מקום שהשמועות אומרות שהוא מעבר לסתם תיכון עם פנימייה, שמה מטפלים בבנות עד לחתונה, ובבוא הזמן גם מציידים אותן בכל מה שהן צריכות להתחיל את דרכן החדשה בחיים. כיון שדינה היתה כבר מסודרת, לא נתתי עליה עוד את דעתי.

 

והרי החדשות: לאה פגשה את דינה. בשבוע שעבר נכחה לאה באירוסין של קרובי משפחה, ואחת הגיסות מצד הכלה היתה מוכרת לה בצורה מטרידה. הגברת חסכה לה גרוד מעצבן של המוח: "לאה?" קבעה בלי פקפוק, "אני דינה. לא זוכרת? למדנו יחד ביסודי".

 

"אה, כן דינה", אישרה לאה במהירות שנועדה לחפות על מבוכה. היא היתה מתעלפת על המקום אילולי הרגישה שהדבר ישבש את האירוע המשמח שבו נכחה. "כן, מה שלומך דינה?" היא קיוותה מאוד שדינה אינה חשה בתדהמה שהכתה אותה, זה לבד יכול להעליב אותה קשות. איך יתכן דבר כזה? אישה מטופחת, חייכנית, מלאת בטחון. מה הקשר בינה לבין צרור הסחבות הבכייני ההוא?

 

נו, טוב, לאה לא זכתה לשמוע וידוי חיים ארוך ומרגש על גולם שהפך לפרפר. דקות ארוכות בילתה דינה בשיחה נינוחה, מפתיעה, שבמהלכה הספיקה גם להכיר את ילדיה של דינה, כשהגיעו מדי פעם לאמם.

 

"תארי לעצמך", יצאה לאה מכליה, "ילדים מתוקים, יפים וחינניים, כאלו שכל אחד מאחל לעצמו, ואיך שהם מחונכים! הלוואי עלי. המשפחה נהדרת, דואגים לה ועוזרים לה בלי סוף, וכסף גם לא חסר שם… ודינה עצמה, בעלה שלח אותה ללמוד, ממש לא נתן לה מנוחה עד שמצאה תחום שמדבר אליה. היום היא עוסקת באומנות ופתחה חוגים. מכירה את המודעות ‘אם את רוצה לגעת בשמים?’… והיא מבוקשת ומצליחה וחיה טוב… מה תגידי? מתכון שכל אחד היה מרכיב בשמחה בשביל עצמו. אפילו אני הרגשתי איזה שמץ קנאה… בקיצור, הקב"ה לא שכח אותה…"

 

"ברוך ה’" הגבתי, גם אני בשמחה, "מגיע לה, באמת".

 

סיימנו את השיחה באווירה מרוממת.

 

כמה ימים אחר כך עוד הייתי ב’היי’ בהשפעת הדברים של לאה. סיפורים מן הסוג הזה מתאימים למבנה הפנימי שלנו. הם טובים לנו מאוד. הם מנחמים, הם משקיטים את המצפון בנוגע לכל מיני עלובי חיים מן הסביבה הקרובה, הם עוזרים לנו לגלות אורך רוח בתקופות של כובד. הקב"ה פיצה אותה, הרים אותה מאשפתות, אלה הם מתכונים אכילים וקלילים שכולנו מאמצים בשמחה.

 

אבל זמן מה אחר כך התחלתי לחוש מין אי נוחות. שהלא, אם להיות כנה עם עצמי, נער הייתי גם זקנתי, וכמה מקרים אחרים ראיתי, שבהם לא פוצה איש על ההתחלה העלובה של חייו. מה עם מירב, למשל, בחורה בת כיתתי שבאה מבית בעייתי, איך היא תידחק לתוך התבנית החביבה הזו, אם הטראומות שחוותה בנערותה הטביעו בה חרדות בלתי עבירות מפני שינויים, והיא עדיין מתהלכת ברווקותה ארוכת השנים?

 

ומרסל המסכנה, זו שדופקת אצלנו על הדלת כל יום רביעי, כמה צרות יכולה אישה אחת שברירית לספוג? אחרי שנים של אלמנות עכורה היתה מריקה על ראש שיבתה מכלים של נחת, ולא מניחה בשום אופן לבנה הגדול, עם כמה זאטוטים משלו, לאבד את כושר התנועה שלו באותה תאונה טראגית מלפני שנתיים. גם את לידת התינוק הפגוע של בתה, לא עלינו, הייתי מונעת בכל מחיר. אלא שנכון לעכשיו, טרם אושר לי מינוי בוועדת הערער.

 

קל לקחת מקרה בודד ולהסיק ממנו מסקנות מנחמות ומשמחות לבב. אהה, איזה יופי של עולם אפשר לסדר לנו בתיאוריה. רק חבל, שהעובדות בשטח לא ממש ממושמעות לכללים. אגב, מה עם האחים של דינה?

 

יש משהו קצת ילדותי בצורך הנלהב הזה לראות את יד ההשגחה סוגרת לנו מעגלים. לא שאין מקרים כאלו שבהם רואים במפורש הולכה פרטית, תפילות שהתגשמו, ברכות שהתקיימו, בשורות טוב, ישועות ונחמות, ונוכלים שקיבלו לשמחתנו הגדולה מנה אחת אפיים.

 

יש ברוך ה’!!! וכל אחד מאיתנו יכול לחתום בשתי ידיו בתחתית הרשימה.

 

אבל בסופו של דבר נותרים כל אלו בבחינת דוגמיות, שתפקידן לחדד בצופים את התחושות גם במהלכים שבהם לא ניתן לזהות חוקיות מפורשת.

 

אם רואים את הקב"ה רק כשהוא פותח לרגע את השמים ומרשה לנו להציץ עליו, אז אולי משהו פגום אצלנו בתפישה של קביעות האובייקט, כך קוראים לזה היום בשפה אינטליגנטית.

 

רק תינוק סבור שאימו חדלה להתקיים ברגע שהיא יוצאת מן החדר, אבל גם אנחנו במובן מסוים טרם התבגרנו לחלוטין.

 

ה’ נמצא בכל מקום, גם במקום שהוא לא נמצא. ככה שרנו, בערך, בגיל שמונה. נכון? הגיע הזמן להפנים!

 

 

(מתוך "משפחה")