נקודות הכסף – האלף בית של החיים

 

 

 

זמביה – בסוואנה האפריקנית עמוק עמוק בתוך היער נולד כפיר אריות קטן. טרם טעם עולם וכבר הטעימו העולם "תעלול" – הלביאה נפטרה והלכה לעולמה.

 

כפיר האריות שמצא את עצמו בודד וחסר אונים, התחיל ליבב במלוא ריאותיו הקטנות. עדר כבשים שרעה באזור שמע את היבבות. כבשה אחת התקרבה למקור היבבות וגילתה למרבה הפתעתה כפיר אריות. לב הכבשה שלה התכווץ למראה הגור חסר האונים, וכבר אימצה אותו כאחד מטלאיה. אחיה ואחיותיה הכבשים הפצירו בה שתפעל בהיגיון, כי הרי מדובר במה שיום אחד יהיה אריה, והם הכבשים עשויים למצוא את עצמם כארוחתו… אך לא עזר כלום, והכפיר אומץ.

 

חלפו השנים והכפיר גדל והפך לאריה לתפארת… מלחך עשב ופועה ככבשה…

 

יום אחד הזדמן למקום המרעה אריה. בעוד הוא בוחן את העדר לעצמו – את ארוחת הבוקר, הבחינו עיניו במשהו לא לגמרי כשר… בתוך עדר הכבשים עמד לו אריה ומלחך עשב. שפשף האריה את עיניו, חבט את ראשו פעמיים בגזע עץ סמוך, אך המראה הבלתי נתפס נשאר: אריה מלחך עשב. שעט האריה אל העדר ותפס את האריה-כבשה. "תגיד לי, אני רואה נכון או שאלו הזיות רעב?" שאל האריה את האריה-כבשה. אך האריה-כבשה פעה בהיסטריה.

 

האריה ניסה להרגיע אותו, ניסה ביס עדין, ניסה טכניקות שכנוע מתונות ומתונות פחות… אך כלום לא עזר. לבסוף עלה רעיון במוחו. הוא גרר את האריה-כבשה אל הנהר ואילץ אותו להסתכל בבבואתו. "מה אתה רואה?" שאל האריה. בהתחלה האריה-כבשה התנגד, אך לאט לאט נחלשה התנגדותו ועיני הכבשה-אריה בהו במים בסקרנות. האריה-כבשה הביט במים, הביט באריה לידו, ושוב: מים – אריה – מים – אריה. "ז… זה אותו דבר", הצליח האריה-כבשה לגמגם. "נכון", אמר האריה, "אתה אריה, לא כבשה". והאריה-כבשה קלט פתאום את זהותו ופסע לצידו של האריה, והלך ללמוד כיצד להיות גור אריה. נקודה.

 

 

זלזל קטן מצטרף לאילן – זאטוט נוסף לחממה הביתית. וכל זאטוט בא לעולם עם נטיותיו הטבעיות-המולדות, אלו שקיבל מבורא עולם באהבה. כבר בחדר תינוקות ניתן להבחין בהבדלים שבין התינוקות – יש תינוקות שצורחים וכעבור חצי דקה ניתן לחשוב שהילד צורח כבר חצי שעה באין גואל ומושיע. ולא עוברת יותר מדקה מאז שתינוק זה פתח את פיו ועד שהוא מקבל את צרכו. לעומתם יש תינוקות שיש להם קצב מתון יותר והם פועים ברוך מתחנן, פיות חלושות וקטועות. התינוקות גדלים ונהיים ילדים כאלו: יש ילדים עם עוצמות באישיותם: מדברים מהר, חושבים מהר, מגיבים מהר, ויש ילדים שהקצב שלהם מתון ומחושב יותר.

 

מהר מאוד נופל התינוק לתוך סביבה: שלטי ברוכים הבאים מקדים את פניו וניחוח עוגות הגבינה ששלחו השכנות מגרה את נחיריו הפצפונים, ועליו להתאים את עצמו לסביבה ולהסתגל לנורמות שלה. מגיע מעגל ה"אני" לעולם המשפחה ורואה שיש חלקים באישיותו שהם מתאימים וחלקים אחרים שאינם מקובלים. זרקור המשפחה מאיר את הזלזל המשפחתי ומאיר לו פנים כשהוא נמצא מתאים לעץ האבות.

 

כך פוגש זלזל תינוק עם ווליום גבוה, שהצטרף לאילן משפחתי עם ווליום גבוה, שמש צדקה ומרפא. התינוק מהיר וקצבי ומבטא עצמו בבהירות ובמהירות. בוכה כשרע לו, צוחק כשטוב לו, והמשפחה מאירה פניה אל הזלזל הקטן ומוחאת כפיים באושר: "הוא מ-ש-ל-נ-ו… הוא משלנו!!!" כשהזלזל זוחל ופותח מגירות ויותר כשהוא מפרק מכשירים, השמש המשפחתית קורנת מאושר: מטאור זרח בשמי המשפחה, כך התחיל הסבא-רבה את דרכו לפני שמונים וחמש שנים.

 

לכל מעגל "אני" יש את החלק המואר – זה שמתאים לציפיות המשפחה, ויש את החלק האפל – מה שבבית שלנו לא מקובל ולא כדאי להראות.

 

מתגלגל כדור האני במשפחה שחסד הוא ערך עליון בביתם, הוא אוהב לתרום ולתת והמשפחה מאירה לו פניה ומלטפת בחום. אך יום אחד הכדור מתגלגל ומגלה נטייה אפלה לקנאה. השמש המשפחתית לא מאירה פנים – לקוי חמה בצהרי היום – וכדור האני שאוהב להתגלגל באור ולגלות עולם, מבין שאת הנקודה האפלה הזו כדאי להחביא ולהסתיר. הוא מחביא אותה עמוק עמוק מתחת למזרן הכי פנימי של הלב, ומוציא החוצה פעילויות יפות של חסד, אהבה ונתינה ואז מגיחה השמש מבין העננים, מלטפת, מאירה ומחממת באהבה גדולה.

 

כך בעזרת קרני המשפחה אנו לומדים מה מקובל בחברה ומה לא.

 

כל זה טוב ונפלא כשהקרניים מחממות – שולחות את המסרים בצורה מקבלת, חמה אכפתית ואמפטית. במשפחה כזו גם כאשר הצד האפל של האישיות נפגש עם קרני המשפחה הכדור לא נפגע, הוא לומד שאמא לא אוהבת כשאני רב עם אחי, אך היא אוהבת אותי כילד שלה בכל מקום, מצב וזמן.

 

אולם יש משפחות שבהן הקרניים לא מחממות אלא שורפות, מרוב רצון לחנך הכי טוב שבעולם, והכי מהר וקצר וברור. כשנפגש שם החלק האפל של הכדור עם קרני המשפחה הוא נצרב ונשרף כי "אמא לא אוהבת ילדים ש…" ו"איזה בושות אתה עושה לנו"… והזלזל הקטן קולט שלחשוף את הצד האפל מול הקרניים השורפות זה מאוד מאוד מסוכן. וכדי לא להגיע למקומות מסוכנים וכדי שהצד האפל לא ייפגע מהקרניים עוצר הכדור את מהלכו המעגלי. בפני הקרניים השורפות הוא מראה רק את צידו המואר והיפה ואת הצד האפל סוגרים וחונקים, וכך גדלים ילדים שנראים מאוד מחונכים וטובים אך למעשה הם מאוד פסיביים, כי הם חוששים לסכן את עצמם.

 

ילד הוא יצור דינאמי השואף להתגלגל, להתפתח ולהתקדם והוא קולט מהר מאוד האם הוא בטוח בסביבתו ויכול להמשיך את מהלכו, או שהוא מאוים וכדאי לו לעצור.

 

לאורך כל החיים מה שקורה עם הזלזל זה תוצר של השורשים של אילן המשפחה – שם מעוצבת אישיותנו: "זרוק מטה לאוויר לעיקרו נופל" (במדבר רבה כ’) – כל דבר חוזר למקורו. שום אדם בעולם, ואפילו ידיד נפש או דמות נערצת, לא תדמה השפעתה להשפעת ההורים ולצורך של הילד להיות אהוב ומקובל אצל הוריו. זוהי אחריות עצומה שמוטלת על ההורים בפיתוח זהותו של הילד, חשוב שנכיר בגודל האחריות ונתייחס אליה בכל כובד הראש והלב, המצפון והמצפן.

 

 

"זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי" – כך אמר לנו אבא שלנו לפני שלושת אלפים שלוש מאות ועשרים שנה. איזה משפט מדהים, איזו עוצמה של מילים וריכוז גדול כל כך של מחמאות. על מה? במה זכינו לך? על שהסכמנו לצאת מבית עבדים, ממקום שבו מיררו את חיינו בחומר ובלבנים, ממקום שבו השליכו את ילדינו ליאור ורחצו בדמם, מארץ שבה עינו אותנו, לחצו אותנו ושיעבדו אותנו בפרך, זכינו לצאת משם בשירה חדשה כדי לבוא להר סיני, להיות העם הנבחר, להתקשר בקשר קידושין לבורא עולם, ואחר כך להמשיך לזכות ולעלות לארץ הבחירה.

 

ועל כל המתנות האדירות הללו מודה לנו בורא עולם ואומר: "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך". על מה? על: "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". וכלום ההליכה במדבר לא הייתה רצופת מתנות? עמוד האש מאיר את הדרך, עמוד הענן מטהר ומפנה את הנתיב, שמלתנו לא בלתה, רגלנו לא בצקה וניזונו מלחם שמימי אשר כל אחד טעם בו כל טעם שרצה. ואף על פי כן בורא עולם מכיר לנו טובה על העובדה שהלכנו במדבר והופך את המעשה הזה להיות פועל יוצא של תכונות נפלאות שיש לנו: חסד, אהבת ה’, וציות (- לכתך אחרי).

 

מעשה אחד לא גדול של הליכה במדבר שהייתה לצורך מתנות עצומות, ושרופדה במיטב המחשבה והנוחות, ובאילו תכונות רבות וגדולות היא זיכתה את עושי המעשה: חסד נעורים, אהבת כלולות, והיכולת לציית וללכת אחרי.

 

כך מדבר אבא לבן שהוא רוצה שיהיה נבחר, סגולה, שיגדל לבן יקיר ולילד שעשועים.

 

ואם אנו רוצים שילדינו יענו על חלק מהתיאורים הללו נלמד מאבא שלנו איך להיות הורים. להאיר בזרקורים רבי עוצמה כל מעשה קטנטן וטוב, להלל, לשבח ולשיר לילדינו את שירת מעשיהם הטובים והם ימשיכו לשיר לנו את שירת חייהם רצופת אושר ונחת יהודית.

 

כלומר, כאשר אנו מבחינים שילד עשה מעשה טוב כלשהו ואנו אומרים לו: "תודה", או "עזרת לי מאוד", עדיין לא תרמנו משהו משמעותי לזהותו, מעבר לעובדה שנתנו לא "אסימון" להיום. אולם אם בתך הגישה לך כוס מיץ גזר מרענן ובמקום לומר לה "תודה", את אומרת "את כל כך בעלת חסד", או "כל כך ערנית, רגישה ומתחשבת" – חיברת את הגפרור לשלהבת, הפכת את המעשה להיות חלק מזהותה, חלק מתכונה משובחת שיש לה והיא תרצה להוכיח לך שאכן צדקת ותמשיך במעשים שהם פועל יוצא לתכונה זו עד שתהא השלהבת עולה מאליה.

 

 

זהורית היו קושרים על פתח האולם מבחוץ. הלבין – היו שמחים, לא הלבין – היו עצובין ומתביישין. כך מתארת הגמרא במסכת יומא (דף כ"ז).

 

כל יהודי הוא בית מקדש: "ועשו מקדש ושכנתי בתוכם" – בתוכו לא כתוב אלא בתוכם – שכל יהודי ויהודי צריך לעשות עצמו משכן לשכינה. ובורא עולם קושר בפתחו של כל מקדש על פתח האולם מבחוץ זהורית – נצנוצי תכונות, נטיות מולדות לעיבוד, לפיתוח ולהבנה. אם עמל האדם והלבין תכונותיו – שמחים עמו מאוד בפמליה של מעלה על שמילא את ייעודו. אם לא הלבין – היו עצבין ומתביישין על פיסת אדם(ה) שלא עובדה, על מי שהלבינו שערות ראשו טרם התחיל להלבין את האדום האדום הזה.

 

זה ההבדל בין מי שביקש שילעיטו אותו מן האדום האדום הזה, הלוא הוא עשו, לבין לובנו הטהור של יעקב. עשו – מלשון עשוי – נולד עשוי, שואף לגמור, רוצה שהדברים יקרו מהר מבלי שנצטרך לעמול ולהשקיע. יעקב – מלשון עקביות – זה העמל, ההשקעה, הדרך.

 

העולם המערבי שועט בדרכו של עשו: זהרורים, נצנצים והרבה אדום צובעים את דרכו. הוא לא מעודד תהליכים, הוא מוחא כפיים לתוצאות: הוא לא ישלם לתופרת על כך שהייתה ערה כל הלילה. הוא ישלם לה טבין ותקילין אם הבגד יצא מ-ה-מ-ם!!!

 

בעולם המערבי עמל הוא משהו חריג בנוף, סבל מעיד על מזוכיסטיות סכיזופרנית. למה לסבול? בשביל מה לעבוד? נמצא מכונות מהירות יותר, יעילות יותר, ואנשים מוכנים לשלם הרבה כסף בשביל חיים קלים יותר. "קל" – הפך להיות לערך ולסיסמא: "בקלי קלוטו" – מפרסם מפעל הפיס, "כסף קל" – מפרסמות חברות קיקיוניות ואנשים מתפתים. יצרנית מזון לתינוקות שרוצה לחדור לשוק מפרסמת: דייסת בין רגע" – כאילו זו המעלה היחידה של הדייסה – לא רמת בריאותה המוכחת, לא רמת כשרותה המהודרת, אלא העובדה שהכל נעשה במהירות האור.

 

ובדור האינסטנט כבר שבועיים כשאנו כבר שבועיים עובדים על מידת הכעס ושום דבר לא מתקדם אז מרימים ידיים. וכשמעירים לילד ואחרי שבוע אין שינוי מתייאשים ממנו, כי לא זוכרים את מה שידע יעקב וגילם במהותו: העולם הזה הוא פונקציה של עמל: "אדם לעמל יולד" לא לתוצאות, אלא לעמל, למשהו יום יומי, כמו השמש שיוצאת כל יום כדי לשקוע בערב, כך אנו כאן כדי לעמול ולעמול, גם אם אין רואים תוצאות, "ומחר לקבל שכרם" לפום צערא – לפי העמל ולא לפי התוצאות.

 

העולם הזה הוא פונקציה של עמל – עולם, אותיות עמל, זה מהותו של העולם וזו מהותו של האדם – לעמל יולד. וכדאי לנו לשנן זאת: אין דרך קלה לעשות דברים קשים – יש דרך עקבית, יש דרך של השקעה, יש דרך של זריעה וחרישה, של ניכוש ועידור והשקיה והמון המון השקעה. ורק מי שעמל ועמל ועמל ולעולם לא חדל, לשון הזהורית שבפתח מקדשו מלבינה, זהותו משתבחת ומזהירה ובפמליה של מעלה שרים ואומרים: חזו בני חביבי, שלמרות צערם שלהם עוסקים בשמחה שלי – עושים את השליחות שבשבילה באו לעולם בנאמנות ובשלמות.

 

אולם פעמים מרים האדם את ידיו ואומר: מה לי עמל? ומה יועיל לי אם אעמול? ממילא בורא עולם קבע את זהותי בטרם נולדתי, וממילא הורי גיבשו את עיצובה הסופי בעזרת קרניהם (המחממות או השורפות), על מה בדיוק נותר לי לעמול?

 

במקום זה בדיוק היה רבי אלעזר בן דורדיא, אשר דרדורו מובע בשמו: "בן דורדיא". מסופר, שכאשר שמע רבי אלעזר בן דורדיא שאין לו חלק לעולם הבא, הוא אמר: "הרים וגבעות בקשו עלי רחמים" – כוונתו הייתה שסיבת כישלונו תלויה באחרים – תחילה בהרים ובגבעות. הרים – הם האבות וגבעות – אלו האמהות, הם עיצבו אותו כך. אחר כך אמר: "שמים וארץ בקשו עלי רחמים". שמים – אלו גדולי ישראל, שאילו היו פועלים יותר לחנכני ולהשפיע עלי נכון, לא הייתי מגיע להיכן שהגעתי. וארץ – אלו אנשי השוליים, החברה הקלוקלת שהשפיעה עלי. אחר כך המשיך: "כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים" – מה אעשה? זה המזל שלי, כך נבראתי.

 

וכל זמן שרבי אלעזר בן דורדיא תלה את כישלונו באחרים לא היה יכול לשוב, אולם כולם השיבו לו: "עד שנתפלל עליך נתפלל על עצמנו" – כל אדם אחראי למעשיו ואינו יכול לתלות את כישלונותיו באחרים: לא במזלו, לא בהוריו, לא במוריו ולא בחבריו. או אז תפס רבי אלעזר בן דורדיא את ראשו בין ידיו, געה בבכי ואמר: "אין הדבר תלוי אלא בי"! – כאשר הוא שינה את גישתו והבין שאחרי ככלות הכל אדם אחראי לזהותו ובידו לשנותה לטוב, או למוטב, הוא זכה לתשובה אמיתית, שהעידו עליה משמים: "רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא".

 

 

זברה לובשת פיג’מה וכל העולם שואל: למה? והתשובה היא פשוט: ככה! כי כך ברא אותה בורא עולם. זו זהותה החיצונית מששת ימי בראשית.

 

השאלה הנכונה היא: למה הפיג’מה לובשת זברה? זו לא תכונתה המולדת, הפיג’מה יכולה ללבוש פרפרים ופרחים, ברווזים או מעוינים. מדוע אם כן בחרה הפיג’מה ללבוש זברה?

 

שאלות נכונות הן נבונות ובונות. על פי השאלה אנו קובעים את מהותו של האדם אם הוא חכם, רשע או תם. ומי שאינו יודע לשאול: את פתח לו – כדאי ללמד אותו לשאול שאלות, כי מי שבא בשאלה חוזר בתשובה.

 

לשיפור זהותנו עלינו לשאול את עצמנו שאלות נבונות ובונות. למשל, במצבים בהם אנו רוצים לברר אמת מסוימת, עלינו לשאול את עצמנו האם הדברים נכונים בטרם נתפתה להאמין, האם יש בדבר משהו טוב שיכול להועיל לי, לתרום ולהוסיף לאישיות שלי וכו’. וכך בכל במצב ובכל תחום.

 

 

זכו ישראל במעמד הר סיני וראו התגלות שכינה עין בעין לפיכך קראו ואמרו: "זה א-לי ואנוהו" ללמדנו שראייתם הייתה מוחשית עד שהצביעו באצבע ואמרו: "זה".

 

כל שנאמר בו "זה" הייתה בו ראיה ברורה, כזה ראה והבן. כך במעשה המנורה: "זה מעשה המנורה", "זה יתנו" במחצית השקל, הראה לו מטבע של אש, "כזה ראה וקדש" – בחידוש החודשים ודוגמאות רבות כיוצא באלו. דוגמאות אלו מבהירות את משמעות המילה "זה" – איחוד ויצירת שוויון בין שם החפץ לחפץ עצמו.

 

כך הוא הדבר במילה "זהות" המורכבת מן המילה "זה" עם הסיומת "ות" (המשמשת בשמות עצם מופשטים). "זהות" בלשוננו פירושה מהות הדבר, הגדרתו האישית, כך למשל בביטוי "זהות יהודית" כוונתנו לומר הכרת הייחודיות המאפיינת את בני העם היהודי ותחושת ההשתייכות המתלווה להכרה זו.

 

זהות על פי הגדרתה המילונית היא שוויון מוחלט וגמור, איידנטיות (בשמה הלועזי) כפי המשתמע מן השורש ז.ה.ה. ומכל המילים הנגזרות ממנו. הקשר בין שתי המשמעויות ברור: "זהות" היא היות הדבר עצמו, הכרת מהותו. הסכמה השלמה והתחברות של האדם אל עצמו ואישיותו בשוויון מוחלט – היא הזהות.

 

"זהה" דומה לחלוטין, שווה. בני משפחה מוכרים וחביבים בשורש זה הם התאומים הזהים.

 

"זיהוי" כמוהו כזהות – איחוד בין שם הדבר לדבר עצמו, הזיהוי הוא קביעת הזהות, הוכחה כי הדבר הוא אכן הוא, הענקת אישור לזהותו. אמצעי זיהוי מתחדשים ומשתכללים כל הזמן ככל שמתגברים הזיופים וגנבות הדעת, עם זאת, אמצעי הזיהוי העיקרי והרווח היה ועודנו תעודת הזהות ועמה מספר הזהות הייחודי לכל אדם.

 

צורה נוספת של השורש ז.ה.ה. היא בהטייתו בבניין התפעל: "הזדהות", גם בה קיימת המשמעות של שוויון, כאשר כאן הכוונה לשוויון ואיחוד רגשי בין שני גורמים עד כדי איחודם המושלם.

 

הזדהות נכונה עם זהותנו היהודית תביא בעזרת ה’ לקיום החזון הנאמר לעתיד לבוא: עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר: הנה אלוקינו זה קיווינו לו. במהרה בימינו, אמן.

 

 

(מתוך מגזין "הבית שלנו")