אבל החתול חזר
התמונה של אמא שלהם מתנשפת ומניחה את ידה על הלב מרוב פחד ומצביעה על גור חתולים שזה עתה נולד, היתה פשוט מצחיקה ומשעשעת. נחלתי מהם אכזבה לא קטנה.
התמונה של אמא שלהם מתנשפת ומניחה
את ידה על הלב מרוב פחד ומצביעה על גור
חתולים שזה עתה נולד, היתה פשוט מצחיקה
ומשעשעת. נחלתי מהם אכזבה לא קטנה.
לפעמים כדאי מאוד להתאמץ וללכת צעד אחד אחורנית, כדי להתבונן על העולם עם משקפיים וורודות.
* * *
זה קרה בשעות אחר הצהריים המאוחרות של יום ראשון. הבית סוף סוף נרגע מהריצות והטרחות של היום, הילדים סיימו להכין את שיעורי הבית שלהם והיו עסוקים בפרויקטים שונים של אומנות ומלאכה. הכלים הודחו, הכביסה כבר על החבל, ומכונת הכביסה החלה את הסיבוב הראשון שלה שוב. זה היה אחד מאותם רגעים נדירים שכל עבודות הבית הסתיימו והכל היה בשליטה.
היה זה הזמן הטוב ביותר להפסקת קפה אליה השתוקקתי ולשיחת טלפון מלב אל לב עם חברה קרובה. עם ספל הקפה "האמא הכי טובה" שלי, הלכתי לחדר העבודה כדי לשוחח משם שיחה של מבוגרים.
איכשהו, לאחר, בערך, כשליש מן הדרך עם ספל הקפה שלי, חתול אפור וגדול קפץ פתאום דרך החלון ונחת על מסך המחשב שלי. הוא טיפס אל המרפסת שלנו שהיתה בקומה השנייה והמשיך להרגיש בנוח בבית שלי – עד שהוא ראה אותי
החתול היה המום כאשר הוא ראה אותי באותה מידה שאני הייתי המומה לראות אותו. הפה שלו היה פתוח לפני שהוא יצא מהחדר, כאשר הוא משאיר אחריו דבר שחור שהתפתל – וזאת המילה היחידה שאני יכולה לתאר את הדבר הזה – על המחשב שלי!
הטלפון נשמט לי מהיד כשקפצתי על הכסא והתחלתי לצרוח בטירוף.
הילדים שלי באו בריצה, לדעתם זה היה חייב להיות יותר מעניין מהפרויקטים של אומנות ומלאכה – אפילו יותר מעניין מסט היצירה מחמר שהם קיבלו מסבא וסבתא. הם היו בטוחים שבחדר יש מפלצת, או לפחות, נחש ארסי, לכן גם לא העיזו לפתוח את הדלת. אז מה הם עשו? הם הלכו מסביב למרפסת והביטו דרך החלון על המתרחש בתוך החדר.
אם ציפיתי לאיזה רגש הזדהות מילדי היקרים, אז נחלתי מהם אכזבה לא קטנה. מסיבה שלא היתה מובנת לי כלל, התמונה של אמא שלהם מתנשפת ומניחה את ידה על הלב מרוב פחד ומצביעה על גור חתולים שזה עתה נולד, היתה פשוט מצחיקה ומשעשעת. הצחוק הרועם שלהם לא הרגיע את המצוקה שחשתי, אבל המשכתי לעקוב בדאגה אחרי החתול.
הקשר שלי עם חברי החתוליים מתחיל לפני זמן רב. פעם, כשביליתי את הקיץ אצל סבא שלי, מצאתי גור חתולים עזוב ליד אחד מערוצי הנחל הקרובים למקום מגוריו. הגניחות של החיה הכמעט-מתה הזו נגעו לליבי. החלטתי להציל אותה, ובזהירות רבה נשאתי אותה לביתו של סבי.
כל אותו לילה החתלתול ישן לידי. היללות שלו החלו להירגע ברגע שהוא התחיל להרגיש בטוח ונעים בביתו החדש.
למחרת סבא שלי לקח את החתלתול הרחק מן הבית בין עצי היער, כדי להחזיר אותו ל"טבע", בתקווה שיזכה להתאחד עם שאר בני משפחתו.
כל אותו קיץ תהיתי, בתמימות ילדותית כמובן, מה קרה ל"חבר" שלי. האם הוא מצא את המשפחה שלו? האם הוא היה שמח בלעדי? בדמיוני ראיתי כמה שהוא מתוק, יצור קל ונינוח, משתרך לו בין עצי היער עם רצועה ורודה סביב צווארו.
בתקופה שגרתי בירושלים, קרוב לעשרים שנה, הסימפטיה שחשתי לכל החתוליים למיניהם הפכה לגועל. בירושלים החתולים מסתובבים סביב פחי האשפה בתקווה למצוא את הארוחה הבאה שלהם. חתולים אורבים בחדר המדרגות של הבניין, ומסתערים עלי כשאני מנסה לפלס את דרכי למעלה. חתולים וגורי חתולים מסווגים אצלי ביחד עם עכברים ונחשים – יצורים מזעזעים שצריך להימנע מלפגוש אותם בכל מחיר!
באותו רגע, בכל מקרה, לא היה לי שום חשק לעסוק בפילוסופיה ולבחון את עצמי. הדבר היחיד שרציתי הוא שהדבר הזה שהתפתל על הרצפה שלי יצא החוצה מהר ככל האפשר.
החתול כנראה הבין את המסר, ותוך שניה הוא קפץ בחזרה לתוך החדר, לקח את הגור שלו, וברח בריצה מהבית – בטח לאחד מפחי האשפה בשכונה.
כבודי נרמס. אך בעזרתם של ילדי הצלחתי לרדת מהעץ שטיפסתי עליו. לקחתי נשימה עמוקה והרמתי את הטלפון מהרצפה.
סבלנית כמו תמיד, החברה שלי המתינה על הקו, להוטה לשמוע מה גרם לכל המהומה.
לגמתי מעט מהקפה הפושר שלי וסיפרתי לה מה קרה.
שתיקה השתררה בעברו השני של הקו.
"דבי", היא אמרה לי בסופו של דבר, "אני לא מאמינה שאיבדת את העשתונות שלך בגלל חתלתול קטן ומקסים".
התגובה שלה נתנה לי רגע של מחשבה. כמה "חתולים נוראים" הם בעצם "חתלתולים מקסימים" בתחפושת? זה תלוי איך אנחנו מגדירים אותם.
(מתוך ספרה של המחברת – "לחצות את גשר הזהב")
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור